בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קמפו סנטו: כמו בית לאחר הפצצה

בספר המכנס קטעים מעזבונו של הסופר הגרמני ו"ג זבאלד, שספריו הם מופת לכתיבה ארכיטקטונית, נשלל אחד המאפיינים המובהקים ביותר של סגנונו

תגובות

קמפו סנטו

ו"ג זבאלד. תירגמה מגרמנית: טלי קונס. הוצאת כתר, 227 עמ', שקלים

בדצמבר 2001 מת בתאונת דרכים באנגליה הסופר הגרמני ו"ג זבאלד. אחד הקולות המעניינים ביותר בספרות העולמית נדם באופן טראגי. תאונה סתמית על כביש חלקלק העלימה כישרון נדיר שגדולתו רק החלה לזכות בהכרה שלה היה ראוי. בדומה למה שאירע ב-1960 לאלבר קאמי, מכונית שסטתה מדרכה נטלה חיים והותירה בה בעת חלל פעור במדף הספרים. מקום ליצירות שלעולם לא ייכתבו ויראו אור.

העורכים שעבדו עם זבאלד כנראה לא השלימו עם האפשרות הזאת ובחרו לפרסם קטעים מעזבונו. בשונה משלושת ספריו האחרים שתורגמו לעברית ("המהגרים", "אוסטרליץ" ו"טבעות שבתאי", כולם בהוצאת כתר), זהו מקבץ של אחרי מות, פוסט מורטם, של "רשימות על מסעות ועל ספרים", כפי שמלמדת כותרת המשנה שנבחרה לספר הזה. אין זו עובדה יבשה אלא דיאגנוזה טראגית. למרבה האירוניה, מזבאלד, שספריו הם מופת לכתיבה ארכיטקטונית שבה המבנה של היצירה כולה, כפי שהוא בא לידי ביטוי, נפרש במלוא הדרו רק בסיום הקריאה, וגורם להשתאות של ממש אצל הקוראים, נשלל בספרו האחרון אחד המאפיינים המובהקים ביותר של סגנונו. שכן זבאלד לא הספיק להוציא את הבניין הזה מן הכוח אל הפועל. זו אפילו לא סקיצה, אלא בית לאחר הפצצה. נותרנו עם כמה לבנים, עם קרעי קירות, פה ושם חלון או פיסת גג. אך למרות שבעל הבית איננו, רוחו שורה בכל פינה. מי שאוהבים את כתיבתו הייחודית, ימצאו במה להתנחם, ולמי שזו להם הפגישה הראשונה, כדאי לבחור בספר אחר לשם התחלה.

זבאלד, שבחר לגלות ממולדתו גרמניה ולהשתקע בבריטניה 30 שנה קודם לכן, עסק בכתיבה ובהוראת הספרות. "קמפו סנטו" מאגד את שתי הזרועות של יצירתו הספרותית: ארבעת הקטעים הראשונים מופיעים תחת הכותרת "פרוזה" והשאר תחת "מסות" - מאמרים שפורסמו במקומות שונים בעודו בחיים, המוקדשים רובם ככולם לסופרים ולספרות, וכן טקסט שהוא הנאום שנשא בטקס הקבלה שלו לאקדמיה הגרמנית, שנתיים לפני מותו. מי שמכירים את סגנון כתיבתו של זבאלד יכולים לתהות אם החלוקה הזאת תקפה במקרה של סופר שהקפיד לטשטש את הגבולות בין תחקיר לבין בדיה, אך בכל זאת היא מאפשרת לטעום ממה שהגדיר הוא בעצמו ככתיבה "על ספרות" - בשונה מכתיבת ספרות.

*

ארבעת קטעי הפרוזה הראשונים מתרחשים בקורסיקה והיו אולי חלק מספר שהתכוון להוציא לאור יום אחד. מדוע בחר זבאלד הגרמני לנסוע שוב ושוב אל האי הזה? מה פשר ההיקסמות שלו ממקום שהוא שטוף שמש ואנשים בעלי טמפרמנט לטיני, השונה כל כך מאופיה של יצירתו העגמומית, הנמשכת למחוזות הגשומים והחשוכים של ילדותו בגרמניה?

בקטע השלישי שעל שמו קרוי הקובץ כולו, "קמפו סנטו", ניתנת תשובה אפשרית לשאלה זו. הקורסיקאים, עד לא מזמן, נהגו לקבור את המתים בקרבם. זבאלד, גם כשהוא במסע הרחק מגרמניה ומאנגליה, אולי אפילו בנופש, נשאר שקוע באותן אובססיות מוכרות - ולכן הקטע הזה סובב לאמיתו של דבר סביב הנושא של מנהגי הקבורה והאבל שבאי. לכאורה, נושא תמוה, "יבשושי", המאגד תמות שעליהן הוא יצר וריאציות אינסופיות בכל ספריו: אימת הזמן החולף, השיכחה, עקבות העבר הנמחים על ידי ההווה החמקמק, והאשמה שנושאים אתם החיים כלפי כל מי ומה שמת ונשכח.

אי-אף-פי

זבאלד פותח במשימת מחקר ובילוש ומגלה כי הקורסיקאים נהגו לפחות עד לפני כ-100 שנה לקבור את מתיהם במקום הקרוב למגורי שאר בני המשפחה ללא התערבות הכנסייה והרשויות, מעשה לא מפתיע כלל של עם שידוע במרדנותו ובדחייתו של כל סוג של משטר ושררה. מכיוון שרוב הקורסיקאים היו כפריים, נטמנו גופות מתיהם פעמים רבות בחלקת השדה המשפחתית שאותה המשיכו לעבד החיים. כך נותר המת בקשר רציף עד כמה שאפשר לאדמה ולמשפחה שאליהם היה קשור גם בחייו. לדידו של זבאלד, זהו מנהג המשקף יחס שונה לגמרי למוות ולזיכרון מזה שנהוג כיום במערב, ומשם הוא משייט בחופשיות בין מחשבות על יחס האדם המודרני למוות, ועוד נושאים רבים ומגוונים הסובבים סביב הקבורה, האבלות וההדחקה.

למרות סגנונו האסוציאטיבי, מצליח זבאלד לשמור על החוט העדין של התעניינות הקוראים מבלי שהנראטיב ישמט מתחת לרגליו, ועם זאת להלך בצורה חופשית, מרחפת וקלילה מנושא לנושא, כהוזה או מוכה ירח. כך, למשל, הוא משחיל בטבעיות לעיסוק בקורסיקאים הרהורים אלגיים על החברה העכשווית ועל מנהגינו אנו לטמון את מתינו בקרן זוית, מאחורי חומות וגדרות, רחוק ככל האפשר ממרכזי הערים, בבדידות מקפיאה ומנוכרת של שדות מוות לבנים כמעט ללא צמחים, לשם אנו מגלים את מתינו ואת האפשרות שיצוצו לתוך הווייתנו העסוקה. ופתאום, מבלי ששמנו לב, הופכות ההתרשמויות מביקור בקמפו סנטו (בית קברות באיטלקית, ובאופן מילולי "שדה קדוש") בפיאנה שבקורסיקה למשהו הרבה מעבר למקום הספציפי. הקוראים נמשכים מבלי משים לטיול בתוך מטאפורה על הקיום האנושי, כי אין כמו שיטוט בבית קברות כדי להעלות על פני השטח את היחסים הסבוכים בין החיים למתים, בין מה שהיה למה שהווה ומה שעתיד. לא פלא שעורכי הספר בחרו בשמו של הקטע הזה לכותרת הספר כולו, שכן כל ספר של זבאלד הוא מעין קמפו סנטו משל עצמו: שדה קדוש של זיכרון והיזכרות, מפעל ספרותי למלחמה בהדחקה של המוות והמתים על ידי החיים.

אך רשמי המסע של זבאלד נטועים תמיד גם בתחקיר קונקרטי. ההרהורים והמפגשים האמיתיים והבדויים משולבים בקרעי מציאות לגמרי תיעודיים. המסע אל מנהגי הקבורה בקורסיקה החל והסתיים בביקור בבית קברות בכפר פיאנה שבאי - שם רואה התייר במו עיניו כיצד הקורסיקאים הגאים נכנעו לבסוף לרוח הזמן ולרשויות: הם החלו לקבץ את מתיהם במקום אחד וגם אין יותר זכר למקבצי הקבורה המשפחתיים, "כי בימינו הרי "איש-איש לעצמו ולבסוף גם מוקצה לו ולבני משפחתו הקרובים ביותר בלבד מקום המשקף בדיוק רב ככל האפשר את היקף רכושו או את מידת עוניו".

*

חלקו השני של הספר מאוגד תחת הכותרת "מסות" והוא כולל מאמרים שהם תאומי הד-נ-א הספרותי של זבאלד, ובעיני הם המעניינים ביותר. ב"קפקא בקולנוע", למשל, זבאלד מתעניין בזווית שלא מוצתה עד תום בחקר יצירתו של כותב "המשפט" (מתברר שיש עדיין כזו) - על הסרטים שאליהם התייחס בכתיבתו וביומניו ועל חשיבות התצלומים ואיזכוריהם ביצירתו; וב"מרקמי חלום - הערה קטנה על נבוקוב" הוא משייט לאורכה של יצירה של סופר עמית שבחר לקרוא לאוטוביוגרפיה שלו "דבר, זיכרון", כותרת שהיתה יכולה להתאים כל כך לזבאלד עצמו.

אך המסה המרגשת ביותר, וזו שתיגע בוודאי ברבים מקוראיו בעברית, היא זו שמוקדשת לז'אן אמרי - הסופר והפילוסוף האוסטרי ממוצא יהודי ניצול אושוויץ, מחבר "מעבר לאשמה ולכפרה" (עם עובד). במאמר זה, הקרוי "מבעד לעיניה של ציפור לילה", מתעכב זבאלד על מקומו של אמרי בספרות הגרמנית כמי שפיצה סופסוף, יחד עם קומץ סופרים אחרים, "על הגרעון המוסרי העצום שאפיין את היצירה הספרותית של השנים שאחרי המלחמה עד 1960 בערך". אמרי, כמו זבאלד בדרכו, השתמש בספרות ככלי להוראת ההיסטוריה. ככלי להוקעה של חברה המנסה להמשיך לחיות את חייה במסלולם הרגיל ובשלילה מתמשכת של הפשע שאותו ביצעה, כאילו כלום לא קרה. אמרי בחר לשים קץ לחייו ב-1978. איזו אירוניה מקאברית, מזכיר זבאלד, שדווקא הקורבנות סובלים ממרגשי האשם הכבדים ביותר, ולא מבצעי הפשעים עצמם.

אך ההתעסקות החוזרת ונשנית שלו בקורבנות, בזיכרונות שהודחקו, בעובדות שהוסתרו, מוכיחה כי היה ראוי אף הוא להיכלל ברשימה המפוארת של הסופרים המועטים להם הציב גלעד ב"קמפו סנטו" - כי ידעו להיבדל מן הפשעים שביצעו בני עמם.

Campo Santo \ W.G. Sebald



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו