בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד האחרון של המאה: לגעת באזורי הצל בנפשנו

ספרו של סמי ברדוגו עומד כנגד רבי המכר המציפים אותנו, הממתקים המסוכרים הקרויים ספרות, ועם קריאתו עולה ומוצגת ישראל על שלל עולמותיה

5תגובות

הילד האחרון של המאה

סמי ברדוגו. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 312 עמ', 92 שקלים

בקובץ "הילד האחרון של המאה" יש 26 סיפורים קצרים של סמי ברדוגו, מ-1999 ועד לסיפורים חדשים. ברדוגו פרץ בעוצמה אל המרחב הספרותי עם קובץ הסיפורים הקצרים "ילדה שחורה", המובא במלואו בקובץ. זה היה ספר שסימן כבר אז את כישרונו, וכבר בכותרתו התווה את קווי המתאר של החומרים שיעסיקו אותו גם בספריו הבאים: מגדר, זהות אתנית מסומנת, הפוליטיקה של הצבע (הספר הנוכחי מנוקד במשפטים כגון: "העור שלו חום כאילו אפו אותו", "משפחה של חיוורים אתם") ונקודת המבט הלא-הגמונית, הילדית או הכמו-ילדית - "ילדה שחורה", "הילד האחרון של המאה", "יתומים". אלו חומרי החיים הרוחשים המצויים גם בקובץ שלפנינו.

הרצף הכרונולוגי החלק בין הסיפורים, כלומר חוסר היכולת לסמן את הסיפורים הראשונים כפחות מפותחים לעומת השאר, מעיד על בשלותו של קובץ הסיפורים הראשון "ילדה שחורה". נראה כי הסיפורים המאוחרים נכתבו יחד עם הרומנים וניתן אף לאתר בהם גרעיני מוטיבים שפותחו מאוחר יותר. כך, למשל, יחסי אם-בן הם הציר סביבו סובבים לא מעט סיפורים וכן הרומנים "ככה אני מדברת עם הרוח" ו"זה הדברים", וב"יתומים" נידונה הגבריות - אף היא ציר מארגן בסיפורים הקצרים.

תצלום: דודו בכר

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

בסיפור "קסנטיני, הילד האחרון של המאה", שעל שמו קרוי הקובץ כולו, מגיע מתקן דוודים יחד עם עוזרו אל בית המספר, ושניהם מחזירים לו באבחה פלח שלם של ילדותו, אחרי שמתגלה פתאום העבר המשותף לשלושתם. "הם דוקרים בגאווה את העיר הזאת ומביטים לא בחמלה על רחובותיה, על בניין מגורי ועל דירתי הבלויה. השניים בפירוש היו טובים ממני ומסביבתי, ולא הצטערתי על שלפתע התגליתי במקום שהוא אחר מהם, מקום ירוד ומוזנח", כותב ברדוגו, תוך שהוא מתבונן ביחסי הגומלין המורכבים בין המהגר לתל אביב לבין מי שנשאר בפריפריה. על כריכת הספר מוצג ציור של ראובן קופרמן, "אבי". זהו דיוקן מהמם של גבר בחזה חשוף. על העור הלבן בולטים קעקועים כחולים, המכסים את כל הזרוע וחלקים מהחזה. העיניים אדומות, הזיעה מדביקה את שיער בית השחי השחור. השפם והזקן אף הם חלק מרפרטואר הגבריות הנפרש לעינינו. התמונה מעמידה לפנינו דגם של גבריות אבהית, ושואלת על הדיאלוג שמנהלים הבנים - קופרמן וברדוגו. ואכן, שאלת הגבריות (המזרחית, ההומוסקסואלית) עוברת כחוט השני בין ובתוך הסיפורים השונים בקובץ.

בראיון שנתן ל"הארץ" באוקטובר 2006, עם פרסום ספרו "יתומים" המעמיד במרכזו שתי דמויות גבריות, אמר ברדוגו למראיין אלון הדר: "תראה איך אני נראה! אני לבן כמו אני לא יודע מה. אני בכלל צריך להיות שזוף - ההורים שלי ממרוקו. הטון דיבור שלי הוא לא כמו של סמי ברדוגו. אני אספר לך סיפור: הוזמנתי לבית ספר לדבר על הספרים שלי. שני תלמידים חשבו לפני המפגש שאני אסיר משוקם. מעבר לזעזוע הוויזואלי, הם שמעו שאין לי קול גברי. ככה נולדתי. כשהייתי ילד, הסתכלתי על איש מבוגר ושאלתי את עצמי איך אני אהיה כמוהו. איך יהיה לי קול עבה, איך לעזאזל יהיה לי כוח כמוהו, איך אקים משפחה, אהיה חייל, יצמחו לי שערות בבית השחי, אהיה תקיף ואגרסיבי, איך אהיה שחום כמוהו. היעדר הזיהויים הגבריים האלה, שרובם זיהויים גבריים, ארכיטיפיים, ישראליים, לפחות לילד שגדל בשנות ה-70 וה-80 בפריפריה, גורם לחסך". "חוסר הקול הגברי" עליו מדבר ברדוגו, במובן הפיסי, נכון גם במובן המטאפורי. יצירתו של ברדוגו סובבת סביב סממנים של שוליות, המשתוקקת תמידית למה שנתפש כישראליות הנורמלית של צבא, משפחה, אגרסיביות, ואינה תובעת לעצמה עמדה מרכזית בחברה ובתרבות הישראלית.

ובכל זאת, עם סיום קריאת מכלול הסיפורים עולה ומוצגת ישראל, על שלל עולמות התוכן הקליידוסקופיים המתקיימים בתוכה בתזזיתיות. העדשה הספרותית של ברדוגו מתבוננת בילד יהודי העוקב בנשימה עצורה אחר נשים ערביות עד שהן מגיעות אל המאהל הבדואי שבו הן מתגוררות (בסיפור "נשים ערביות"), בבן למשפחה ענייה החוזה בגסיסתו המתמשכת של אביו (בסיפור "תחרות"), במספר נשים נואשות הנאחזות בגבר אחד ("הקסם של ז'אק"), ביחסי המין שמקיים גבר נשוי עם גבר גרוש בשכונתו ("כמונו, נאהבים"), ובאם המתקשה לפרנס את ילדיה מעבודת ניקיון ומנסה בסופו של דבר להתאבד ("חיזו בטטה"). זה ריאליזם המתבונן בתודעות גיבורי הסיפורים, בחומריות המציאות האופפת אותם, ובמאורעות המתרגשים עליהם.

אין בכתיבתו של ברדוגו ולו לרגע את המבט השואף לקאנוניות, כלומר ייצור פרטי הסיפור ככיסוי לדבר מה אחר, אלגורי, המסתתר מעל או מתחת לסיפור. היכולת לייצר את האלגוריה כרוכה בטבורה במבע ובמבט הפוליטי, ברצון לומר דבר מה כללי בציבור, לאו דווקא בתוך הספרות. ראו למשל את הסיפורת של עמוס עוז, א"ב יהושע, או אהרן אפלפלד. אין בדברים אלו בכדי להביע הערכה לסוג כזה או אחר של כתיבה, אלא להתבונן באופי כתיבתו של ברדוגו, המעניק רגישות מקסימלית לדברים עצמם. כך, למרות שחומריו של ברדוגו הם פוליטיים לעילא - מזרחיות, עוני, פריפריה, הומוסקסואליות - הנושאים הללו מטופלים במינוריות, פוליטית בדרכה העדינה.

לחצו לקריאת "הקסם של ז'אק", מתוך קובץ הסיפורים החדש >>>

נדמה כי מניע עקרוני נוסף בכמה מסיפוריו של ברדוגו הוא התשוקה להגיע אל הגופניות, לא לייצג אותה בעזרת המלים, אלא לברוא את הרגע שבו מסך המלים נקרע והגוף החי מופיע לנגד עינינו, על חיותו המלאה, המציאותית. כך, למשל, בסיפור "סיסי" (באותו ראיון סיפר ברדוגו כי בצבא זכה הוא עצמו לכינוי זה), מתחקה המספר אחר רגעים בחייו של מי שבוחר לאתגר את קווי הגבול המגדריים הקשיחים. הסיפור מטעים עד כמה נדרשים המראה והגוף לעמוד בתו תקן מסוים בבואם במגע עם הרחוב הישראלי - ברדוגו בוחר ברחוב הרצל (שיש כמותו כמעט בכל עיר), כלומר לב המרחב הציוני היהודי. האם טרנסג'נדר יכול להתקיים במרחב הישראלי (כלומר מרחב לא אוהד)? התשובה הנרמזת היא לא, אולם ברדוגו מעמיד כאן דיוקן מרתק של מי שחורג מקוד הלבוש המקובל, ומנהל אינטראקציה מורכבת עם נשים וגברים גם יחד. "מגניב מבט על שלושה גברים מזרחים כאלה. הם עושים תנועה של מאיימים ולובשים ג'ינסים שחורים וחולצות עם כפתורים. הידיים שלהם מושכות אותי כמו תענוג... אני ניצל מהם, ולא יודע אם להשאיר אצלי את הסכנה הנגעלת או את החדות של הפנים ואת הצבעים של הגופים", כותב ברדוגו, ושואל על התיוג הנפוץ של מזרחים כיצורים מיניים במיוחד.

הספר נחתם בסיפור "בנודיז", בנשיקה בלתי נשכחת בתחנת אוטובוס בין סופר החוזר מהרצאה שנתן באוניברסיטת באר שבע לבין הומלס. הבחירה בהומלס כאלטר אגו מטילה אור על עמדתו של ברדוגו, כחסר בית במובן העמוק של המלה.

"הילד האחרון של המאה" עומד כנגד רבי המכר המציפים אותנו, הממתקים המסוכרים הקרויים ספרות. בניגוד אליהם, צועד סמי ברדוגו בבטחה אל לב הסצנה (ותהיה אשר תהיה), אל מרחב הטאבו המסתתר בתוכה - ונוגע בו. כך מצליח "הילד האחרון של המאה" לגעת באזורי הצל בנפשנו שלנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו