בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית היולדות: ביקורת תלושה ונטולת אפקט

באמצעות חזון כמו דיסטופי, דריה מעוז מבקשת לבקר את האופנים שבהם החברה הישראלית עדיין מנכסת את הנשים ורואה בהן "רחם לאומי"

9תגובות

בית היולדות

דריה מעוז. הוצאת כתר, 287 עמ', 89 שקלים

אחרי כמה עשורים שחונים, אי אפשר להתעלם מכך שאימהות הופכת לנושא יותר ויותר פופולרי בספרות העברית. שניים מהרומנים המרכזיים של העשור האחרון - "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז ו"אשה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן - העניקו לאם מקום מכריע במיוחד. גם בספרות שכותבות נשים, בעיקר מאז "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום, הולכים ומתגברים הקולות המספרים על האימהות מנקודת מבטה של האם, ובהתאם באים לידי ביטוי פנים יותר ויותר אמביוולנטיים של החוויה האמהית, החותרים תחת המיתוסים המקוטבים של האם הטובה והמקריבה מול האם הרעה והמזניחה.

על אף שבישראל הולכים וגוברים הקולות הביקורתיים כלפי ההיבטים המוסדיים של האימהות, וכלפי האופן שבו המדינה מלאימה את הרחם, זהו עדיין מוסד מקודש בתרבות הישראלית. ישראל מובילה בקרב מדינות המערב בשיעור טיפולי הפריון וההפריות החוץ-גופיות, במספר בדיקות ההריון, ובעריכת בדיקות גנטיות סביב ההריון. בדרך כלל נוהגים לציין את הנתונים הללו לחיוב, כסממן של קדמה טכנולוגית שמתועלת לרווחתן של נשים ואמהות: הנה עוד הוכחה לכך שאנו עם חם, שהמשפחתיות וההמשכיות עומדות בראש מעייניו.

דריה מעוז מבקשת להשתתף בפרויקט חשוב, בעיקר לנשים, והוא הדה-מיסטיפיקציה של האימהות. באמצעות חזון כמו דיסטופי, ספרה מבקר את האופנים שבהם החברה הישראלית עדיין מנכסת את הנשים ורואה בהן "רחם לאומי" או כלי קיבול לריבוי דמוגרפי רצוי. הספר מדמה מרכז סודי שאליו נשלחות יולדות צעירות, במטרה לפקח מקרוב על שלבי הגידול של ילדיהן ולהוליד באמצעותן (זהירות, ספוילר) דור חדש של ישראלים מושבחים גנטית, שיהיו מנהיגים עתידיים לעם ישראל. שלוש היולדות - שרית, ריבי ויוליה - מגיעות אל המרכז מיד לאחר הלידה. תוך ניצול חולשתן הפיסית והרגשית הן מופרדות ממשפחותיהן ומבני-זוגן ועוברות תדריכים צמודים - שלא לומר שטיפות מוח - בידי צוות של אנשי מקצוע, רופאים, אחיות ופסיכולוגים, ובעיקר בידי האחות רחל, שבעצמה הגיעה בעבר אל המרכז כיולדת, והצטרפה אל הצוות המקצועי (שמות הנשים אינם מקריים, כמובן, ומשחזרים את ארבע האמהות של העם היהודי: שרה, רבקה, רחל ולאה).

תצלום: ניר קידר

יש להניח כי מעוז שאבה את הרעיון לספרה מן הפרויקט ההיסטורי הנאצי של בתי הלבנסבורן ("מעיין החיים"), פרויקט שהיה "הבייבי של הימלר" בימי מלחמת העולם השנייה. מדובר בתוכנית להשבחת הגזע הארי באמצעות זיווג מפוקח בין חיילי אס-אס לנשים אריות ועידוד נמרץ להגברת הילודה בקרב משפחות אריות (שלבים אחרים בתוכנית כללו את הפקעתם של הילדים מידי אמהותיהם, וכן חטיפת תינוקות בעלי מראה ארי ממשפחותיהם בשטחים הכבושים והעברתם לגידול בגרמניה). במרכזי הלבנסבורן - ידוע במיוחד הוא זה שהוקם בנורווגיה - זכו היולדות בתנאים נוחים, בשירותי בריאות ובחינוך נאצי קפדני להן ולילדיהן.

מרכז האמהות ברומן של מעוז מתנהל בצורה דומה, רק שהפעם במקום אידיאולוגיה נאצית נאלצות היולדות - ואתן גם אנו, הקוראים - להאזין לאינספור הרצאות ארוכות על תיאוריות שונות העוסקות בגידול ילדים ובקשר בין האם לתינוק. עם הזמן וההצטברות מתבהרת עמדתה של הסופרת ביחס להרצאות הללו: היא ביקורתית כלפיהן, וסבורה, בצדק ככל הנראה, שהחברה הישראלית סובלת מעיסוק מוגזם בפנטסיות של הורות טובה ובדימויים של אימהות אידיאלית ונטולת פגמים. אבל הביקורתיות הזאת אינה מונעת ממעוז להציף את הקוראים בעמודים רבים של מלל, המסכם ומתאר תיאוריות ממין זה בנוסחים דמויי טקסטים של ויקיפדיה, אתרים חובבניים של פסיכולוגיה להמונים וכתבות בעיתוני נשים. מעוז מנסה אמנם לגוון את המלל האינפורמטיבי בשיחות בין האמהות לבין עצמן ובינן לבין הצוות, אבל גם שיחות אלו נקראות לעתים קרובות כאילו צוטטו מפורומים באינטרנט או משיחות ספסל בין גני שעשועים. אותה שפה אנמית ואותן קלישאות דיבור: "ומה עושים עם האדמימות בישבן?" "זה יעבור. פשוט לנגב טוב טוב את הטוסיק". או: "כאילו, ברגע שעברו שלושת החודשים הראשונים - אפשר סוף סוף לנשום. כי הפסיקו הגזים והבלגאנים, שהיו ממש סיוט". וכן הלאה, עוד ועוד שיחות דלות עניין כגון אלה.

ההשראה מן המקרה ההיסטורי של בתי הלבנסבורן נשארת בספר כרעיון רקע ותו לא. נדמה שמקורות ההשפעה הדומיננטיים יותר הם תוכניות הריאליטי בנוסח "האח הגדול", הבנויות על הסיטואציה הבסיסית הכולאת מספר אנשים יחד במרחב סגור ומפוקח. רמת העומק של השיחות והקשרים בין הדמויות - בהתאם. אם בא הספר לשבור כמה דימויים אידיליים על נשים אחרי לידה, הוא בעיקר מחזק דימויים שוביניסטיים של נשים כחבורת קשקשניות משועממות שטווח עולמן צר וילדותי.

השראה נוספת נשאבת מנוסחת הטלנובלה, שבה מספר מוגבל של משתתפים חולקים ביניהם מספר מוגבל של עלילות רומנטיות. הספר ממצה את הנוסחאות האפשריות - נועזות יותר ופחות - בפרק זמן קצר, והתבניתיות העלילתית בולטת על חשבון שאר המרכיבים. למרבה הצער, גם האופק הלשוני והרגשי בספרה של מעוז אינו מתעלה מעל לזה של טלנובלה. היא מבקשת מאתנו להאמין כי הנשים נבחרו לפרויקט הילודה בזכות מנת משכל גבוהה מהרגיל וסגולות נעלות. אף על פי כן, הן מצטיירות כדמויות קהות, בעלות רגשות בנאליים ולשון שטוחה להחריד. מעוז מנסה אולי לדמות שפת דיבור עדכנית וממשית, אך התוצאה מצטיינת בדלותה. "הוא ממש דרך עלי, אין לי מלה אחרת לקרוא לזה", כותבת האחות רחל במכתב המגולל את תלאות חייה. תפישתה של מעוז ביקורתית אמנם, ונועדה לעורר מחשבה, אבל הביצוע אינו כזה, ונשאר שטוח וטפל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב ביקורות הספרים ישירות לפייסבוק שלכם

יפה לפתח תפישת עולם ביקורתית - בעיקר אם זו מתממשת בתבנית ספרותית מעניינת, מה שאינו המקרה כאן. אבל כשהביקורת אינה הולמת את מצב העניינים הפוליטי-תרבותי האמיתי, היא נותרת תלושה ונטולת אפקט. מעבר לפרובוקציה של האנלוגיה המתבצעת כאן בין משטרים טוטאליטריים לבין מדינת ישראל, אנלוגיה שבשדות אחרים (ראו מהלכי החקיקה האחרונים בכנסת) אפשר למצוא לה דוגמאות משכנעות יותר, לביקורת שהספר מנופף בה אין בעצם תוכן ממשי ואפקטיבי. כביקורת על הנוסחאות והמרשמים להורות מושלמת מטעם הפסיכולוגיה הפופולרית, היא ממצה עצמה מוקדם מדי בספר ובוודאי אינה מצדיקה את לעיסתם מחדש על פני קרוב ל-300 עמודים. כביקורת על האופן שבו המדינה מלאימה את הרחם לצרכיה, היא מכוונת את חציה הרחק מן המטרות האמיתיות.

בניגוד לתמונה הביקורתית המצטיירת בספר, הדבר האחרון שאפשר לומר על מוסדות עידוד הילודה בישראל הוא שיש להם איזושהי אחריות או דאגה לילדים שיוולדו ולאורח שבו יגודלו ויטופחו לרווחתה של הקהילה כולה. כאן דואגים למספרים, לנתונים דמוגרפיים, ותו לא. כל עוד זוג "נורמטיבי" מבקש להרות בישראל, תספק לו המדינה את כל האמצעים הדרושים, וחינם. מרגע שהילד עצמו נולד ושמו נכנס אל מרשם האוכלוסין - נזנחת המשפחה לאנחות. חופשות הלידה קצרות להחריד, קצבאות הילדים מצומצמות, מעונות יום אינם מסובסדים, רמת החינוך הציבורי הולכת ומידרדרת (וכל שאר הבעיות שעמדו על הפרק בקיץ 2011 ולא זכו עד כה למענה). בישראל, טיפוח ילדים והשקעה כלכלית בגידולם הם לעתים קרובות נגזרת של מצבה הסוציו-אקונומי של כל משפחה ומשפחה, ואינם נתמכים במוסדות מדינתיים. בישראל קשה גם לראות איזושהי השקעה לטווח ארוך מתוך מחשבה שאת הפירות יוכלו לקצור הדורות הבאים. הדיסטופיה שמדמיינת דריה מעוז נשארת אפוא בגדר פנטסיה שהקשר שלה אל המציאות הממשית שבתוכה אנו חיים רופף מדי.

זה באשר לאופקים האידיאולוגיים של הספר. בכל הנוגע לרמתו הספרותית, לא אתווכח עם גב העטיפה, המכתיר אותו בתואר "רומן". רק אומר שכרומן, הוא עוד דוגמה עגומה לכך שהז'אנר סובל מסובלנות יתר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו