בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכות ההקשבה: התיאולוגיה היהודית ברפובליקת ויימאר

התיאולוגיה היהודית שפותחה ברפובליקת ויימאר על ידי בובר, רוזנצווייג ואחרים הגיעה לשיא של עידון - רחוק מהתפישות החשוכות של הממסד הרבני בימינו

20תגובות

לרוב דנים בימי רפובליקת ויימאר מנקודת ראות היסטורית או סוציולוגית, ובישראל עוסקים בתקופה זו בהדגשת "הנקודה היהודית" והשפעתה על המאורעות שהובילו לעליית הנאצים לשלטון. ואולם, נקודת המבט המוצעת כאן תתמקד רק בהיבטים התיאולוגיים של תקופת ויימאר. במלים אחרות, ענייני במאורעות שהתרחשו אז יהיה מוגבל להשקפה שצמחה מתוכם על מקומה של האמונה באל בתיאולוגיה היהודית. השאלה שאעמיד במרכז תהיה באיזה מין אל האמינו היהודים, וכיצד הם ראו את יחסו אל העולם - או לחלופין, את יחסו ההולם של האדם אליו.

לטענתי, התיאולוגיה היהודית ברפובליקת ויימאר, באותם ימים שקדמו לנאציזם ולשואה, הגיעה לשיא של עידון, שהלך והידרדר לאחר מכן. הידרדרות זו גברה במיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל, עם התעצמות כוחן של המפלגות הדתיות (והטוענים לנשיאת "העגלה המלאה"). בתקופה זו חלה נסיגה לאחור אל גישות תיאולוגיות שכבר נדמה היה, לפחות בשיאו של התהליך בגרמניה של אותם ימים, שכבר אבד עליהן כלח.

אם הטענה שאציג להלן אכן נכונה, הרי שהאירוניה של שר ההיסטוריה היא כפולה: במישור אחד, מה שהוצג בעבר כהבטחה לתחייה יהודית בארץ ישראל התגלה כעורבא פרח, אשר לא רק שלא אישר את תחילתו של תהליך התחייה (ברוח התיאולוגיה שהציע למשל א"ד גורדון), אלא שהציג לבסוף עם המחנך את ילדיו על פי עקרונות תיאולוגיים חשוכים אף יותר מאלה שרווחו בחיים הריאליים בקהילות אירופה בימי הביניים.

במישור השני, האירוניה של שר ההיסטוריה מתבטאת בכך שדווקא גרמניה, אומה שהתגלתה לאחר ימי הרפובליקה בשיא ניוולה המוסרי והרוחני - והפכה את עצמה בכך למשל ולשנינה, לדגם הטיפוס הרצחני ולמייצג החי של הרוע עלי אדמות - דווקא מדינה זו, הנושאת על מצחה אות קין בלתי נמחה זה, היא שאימצה לעצמה במערכת החינוך ובחלק גדול מחוקי המדינה כיום את הקווים המנחים של התיאולוגיה שפיתחו גדולי היהדות בשיאה של התקופה הוויימארית.

לצאת מהשטעטל

הימים שלפני פרוץ השואה העמידו לעם היהודי על אדמת גרמניה (בעיקר בברלין ובפרנקפורט) שורה מופלאה של הוגים, שהעלו את התיאולוגיה היהודית לשיא של עידון ושל רגישות רוחנית. בקודש הקודשים, בנקודת האקסיס-מונדי של היצירה התיאולוגית החדשה, עמד הצמד מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג; אך מובן מאליו שיש לצרף אליהם שורה ארוכה של הוגים, שלכולם יש מקום ביצירה הרוחנית של אותם ימים. אתם נמנים בין היתר הרמן כהן, בנו יעקב, ליאו בק, ארנסט סימון, אברהם יהושע השל, אריך פרום (כמה מהם נודעו לעולם רק מאוחר יותר, לאחר שנמלטו מידי הנאצים לארצות אחרות), ואפשר להוסיף לרשימה זו אישים כשמואל הוגו ברגמן, גרשם שלום ואף ולטר בנימין.

במעגל רחוק יותר, אך בעל חשיבות משל עצמו, יש לצרף לכך רשימה מתמשכת של חוקרים במדעי היהדות, החל מליאופולד צונץ בראשית המאה ה-18. גם אם תרומתם הנוקדנית לעיצוב התיאולוגיה היהודית אינה ישירה, הם סייעו בכל זאת לטיהור התפישות היהודיות מאמונות כזב שכיוונו הלכה למעשה את יחס היהודים לשכניהם ועיצבו את תפישת העולם הבדלנית של השטעטל. עובדה היסטורית שאינה צריכה הוכחה היא שאת מדעי היהדות בארצות הברית ובישראל ייסדו במידה רבה חוקרים שצמחו באוניברסיטאות ובמכונים של גרמניה בימי ויימאר.

כמה מהלכים קדמו למהפכה הרוחנית שיצרו בובר ורוזנצווייג. בכינוס שהתקיים ב-1919 בברלין ביוזמת הרמן כהן הוזמנו אישים בולטים כמו אלברט איינשטיין ואחרים לדון בהקמת אקדמיה למדעי היהדות. אקדמיה זו אכן הוקמה באותה שנה (איינשטיין היה לסגן מנהל הוועד שלה).

רוזנצווייג, שבראשית דרכו הופנה לאקדמיה זאת, לא שבע נחת מהעובדה שההתעניינות היהודית בעבר נהפכה להיות אקדמית ומרוחקת מהחיים, ועל כן החל בראשית שנות ה-20 לעסוק בהקמתו של בית מדרש חדש בפרנקפורט (שכונה "להר-האוס"). בית מדרש זה נהפך בתוך זמן קצר למוקד תוסס של החיים היהודיים בגרמניה. אולם פסגת ההישגים של רוזנצווייג היתה בכך שהצליח "לגרור" גם את בובר ללמד קורסים במסגרת בית מדרש זה (בובר סירב לרוב להצעות כאלה, משום שהיה בלתי תלוי כלכלית בעבודה כלשהי).

המפגש הזה בין שני האישים, שהיו שונים במידה שקשה לתאר ועם זאת רחשו אהבה זה לזה, פתח שער לנביעה רוחנית שהולידה מבחינה תיאולוגית סדרה של הבנות עומק ותפישות מעודנות, שלא נודעו כמותן מאז ימי התלמוד ושוב אחר כך בראשית ימי התנועה החסידית. גם כאן אפשר לחוש במגע ידו האירוני של שר ההיסטוריה, הבוחר להוריד לעולם את ההשגות הרוחניות הללו דווקא בשעה שהיא מן הקשות בתולדות ההיסטוריה האנושית; דווקא בתקופה שבה מתפוררת ברובד האחד צורת האדם, נבנית והולכת תיאולוגיה המבססת את תפישת עולמה הדתית על בנייה מחדש של קומת האדם.

אירוע מיוחד ורב עוצמה היה כשבובר העביר ב-1922 בלהר-האוס קורס בן שמונה חלקים ששמו "הדת כנוכחות". בהרצאות אלה טען בובר שיש להבין את העיסוק בחומרי היהדות, והדת בכללה, לא מנקודת המבט של הרצון לשמר את העבר ולא מתוך געגועים מעורפלים לגאולה בעתיד, כי אם כ"נוכחות בהווה"; נוכחות שכל אחד מאתנו יכול לחיות לפיה באופן ממשי את חיי היומיום שלו (ניכרת כאן כמובן השפעה של תפישת החסידות, שדיברה על "העלאת הניצוצות" ו"עבודה בגשמיות" בתוך המולת השוק).

בובר (כתלמיד הבעל שם טוב, כפי שהוא עצמו הכריז) מעז אפוא לטעון בהרצאות אלה (בפני קהל של בעלי-בתים ייקים, לעתים קרובות רציונליים להחריד!) שכל אדם, פשוט ככל שיהיה, מסוגל באופן פוטנציאלי לזכות - אם רק ירצה - בהתגלות אלוהית שתכוון אותו בחיי היומיום. במלים אחרות, בובר טוען שכל אדם (ולאו דווקא מי שהרבנות מכירה בו כיהודי!) הפותח את לבו למסר האלוהי, יוכל לשמוע ישירות מהאל תשובות לשאלות שמטרידות אותו. הבנה זו יוצרת שידוד מערכות מוחלט בכל שרשרת המושגים היהודית הקלאסית: תורה, מצוות, ארץ ישראל, עם ישראל וכמובן, גם אלוהי ישראל.

שמיעה זאת, טען בובר לפני הקהל הנדהם, לא רק שהיא אפשרית, אלא שהיא-היא האידיאל שאליו נתבע היהודי בחיי היומיום מצד אל חי וקיים המעורב בחיינו ומדבר אל מי שפתוח לשמוע את דברו בכל רגע ורגע (הדיון של בובר עם שפינוזה בעניין זה הוא מן הדברים העמוקים והמרגשים ביותר שהועלו בפילוסופיה היהודית אי פעם).

יתר על כן, טען בובר, ההתעלמות משמיעת קול האל ומתביעתו, אם בדרך האינטלקטואל הנמלט אל מחקריו ההיסטוריים ואם בדרך בחור הישיבה המתפלפל ומחקה חיקוי חיוור את רבניו, דומה להטמנת הראש בחול ולמנוסה מתפקיד האדם בעולם: להשיב תשובה נכונה ומיידית לשאלות האל, הנמסרות לאדם דרך אירועי העולם והמפגשים האקטואליים עם בני האדם.

ההרצאות שניתנו באותו קורס שוכתבו לאחר מכן ונדפסו כספר הידוע ביותר של בובר, "אני ואתה" (תורגם לעברית בתוך ספרו "בסוד שיח", הוצאת מוסד ביאליק, 1980); ספר שהעביר את יסודות היהדות לעולם כפי שאף ספר אחר לא עשה לפניו פרט לתנ"ך ולמשנת הרמב"ם - אף שיש להודות שבסמינרים הפרוטסטנטיים, שברבים מהם ספר זה הוא קריאת חובה, לא תמיד מזהים את מקורותיו בתורת החסידות (על התשתית החסידית של ספר זה ראו ספרו של ישראל קורן, "המסתורין של הארץ", הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2005).

מכל מקום, "אני ואתה" - יחד עם ספרו של רוזנצווייג, "כוכב הגאולה", שתיאר את היחס בין "שמים" ל"ארץ", מקום שבו רוזנצווייג חתר למצוא את האל (במבנה ה"מגן דוד" שלו) - חוללו יחד מפנה דרמטי בתולדות התיאולוגיה היהודית.

לחוש את האחר כסובייקט

במה שונה תיאולוגיה זו מהתיאולוגיה של היהדות הדתית בישראל של היום, בעיקר זו ההולכת ומשנה את פני המדינה במהלך מואץ, כשעל ברכיה מתחנכים דורות חדשים של צעירים? תשובה מלאה לשאלה מצריכה יריעה רחבה בהרבה מזו הנוכחית, לכן אתמקד בדוגמה אחת בלבד - שאלת היחס לזר, לאחר (שתוצג בצורה קצרצרה ופשטנית מן הרצוי).

בתיאולוגיה היהודית שנוסחה בתקופת ויימאר בברלין ובפרנקפורט, האל מתגלה לאדם בעיקר (או אך ורק, לפי גרסת בובר) על הציר המאוזן, דהיינו - בין אדם לאדם (או בין האדם לעולם), כאשר השניים פותחים את לבם בענווה, בכנות ובאמפתיה אמיתית זה אל זה, ומצליחים לחוש את האחר כסובייקט ולא כאובייקט; רק אז מפנים הם, השניים, מקום במישור של ה"בין" (zwischen בשפה הגרמנית, שבה הוצגו הדברים) לשכינת האל.

רוזנצווייג, שמצד אחד חתר לחזרה אל שמירת המצוות לאור ההלכה הרבנית על כל דקדוקיה אף העניק, מצד שני, לראשונה בתולדות התיאולוגיה היהודית, מקום אמיתי לדת אחרת, לנצרות - שאותה הכיר היטב - כדת שווה לגמרי ליהדות באופן ההתגלות של האל. רוזנצווייג הניח שהאל מתגלה לאדם בדרכים שונות, ושתי דרכי ההתגלות שוות. על האדם לבחור דרך איזה "חלון" הוא מעדיף לקבל את קרני ההארה של השפע האלוהי.

ברור אפוא שתפישה בדלנית אינה יכולה לצמוח במערכת חינוך שמונחית על ידי תיאולוגיה הומנית מסוג זה; זאת, משום שהעיקרון התיאולוגי המנחה יהיה זה: ככל שקשה לאדם לפתוח את לבו אל הזר, כך גם גדל האתגר מבחינה דתית להתגבר על המחסום הטבעי של האנוכיות שלנו ולהיענות לקול האלוהי, הדורש דווקא אז לפתוח את הדלת לאחר.

לעומת זאת, המערכת הבדלנית (שלעתים אף נגועה בגזענות פשוטה), השלטת כעת במערכת הערכים של בתי הספר הדתיים בישראל, מונחית ברובה על ידי תפישות המניחות כי הציר בין האדם לאל אינו הציר המאוזן, כי אם זה המאונך. לפי הדמיון הציורי, שעל פיו מחנכים כיום בבתי הספר בארץ את הדור הצעיר, האל הוא מעין אב מחמיר העסוק כל העת ברדיפה אחרי מי שאינו מציית להוראות הרבנים. דמיונות פרימיטיביים אלה מוסרים כמובן את כל הכוח לידי הרבנים, וההמון לומד לציית להם כעדר נטול רוח. לשם כך שתלו מנהיגי ציבור זה במוחות הנערים את הרעיון המוזר של "אמונת חכמים", דהיינו "אמונה עיוורת" בהוראותיהם (שיש לה גם היבט מעין-מאגי, שכן יחד עם ציות זה "מעניקה" השיטה גם הבטחה להגנה שמימית).

לפי תפישה זו, על הפרט לקבל את ה"עובדה" שרק למנהיגי העדה יש אפשרות לקבל השראה אלוהית ושעל פיה פוסקים אלו הוראות מעשיות. מערכת זו בנויה בשיטה הייררכית ברורה, כשבראש סולמה הדמיוני יושב האל עצמו על כיסאו הרם ומתחתיו הרבנים בעלי העוצמה (במקרה הישראלי, הרי אלה אישים כרבנים עובדיה יוסף או יוסף שלום אלישיב). היא אינה מניחה לפרט מההמון מקום ל"שמיעה" ישירה ועדינה של הקול האלוהי המנסר בחללו של עולם.

היכן נמצאת סדום

רק לאור הקדמה זו אפשר להבין כיצד קהל מודרני יכול "לעכל" פסקים תמוהים שאין להם כל מקום במציאות החיים של האדם הדורש בלבבו את האל. הנה כמה דוגמאות (אף שלמען האמת, מדובר בצבא שלם של מאות הוראות מוזרות): הרב עובדיה יוסף הוא מהמנהיגים שמפליגים הרחק בפסקי ההלכה למחוזות קשים לעיכול, והוא מכריז שלא רק שאסור להסתרק בשבת, אין גם היתר לחטט באף בשבת; אך מעטים יודעים שהוא גם מקפיד לאגור בביתו חביות של מים לפני הפסח מהחשש שפירורי לחם יסתננו למי הברז; הרב שלמה אבינר פסק לשומעי לקחו כי במצבי סכנה עליהם לטפל רק בגברים ולהזניח בשלב ראשוני זה את הנשים (משום שהגבר מצווה יותר במצוות).

זאת ועוד: מעטים יודעים שעל ילדים חריגים נאסר לעלות לתורה בבר המצווה שלהם, משום שלדעת חכמי האורתודוקסיה, האל הנכבד אינו יכול לסבול את העובדה שילדים פגומים יקבלו מעט יחס מכבד מאנשי הקהילה בפעולה סימבולית זו כשאר הילדים הרגילים; חסידי גור מקפידים עד היום לקיים את הכתוב בשולחן ערוך, שלאור הוראתו אסור לאשה לפסוע ברחוב לצד בעלה אלא ארבע אמות מאחוריו, ובקיצור שולחן ערוך (ג, ח) נאמר ש"יש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר" - וכך פסק לאחרונה כהוראה מעשית עובדיה יוסף.

הרב עובדיה הדאיה פסק שיש להקפיד שלא לקבל תרומת איברים מגופו של גוי, משום שגוף זה מכיל יסודות טמאים, ולאחרונה פורסמה דעתו של הרב עובדיה יוסף, הסבור שגם עירוי דם מגופו של חילוני עלול להעביר יסודות טמאים לגופו הטהור של שומר המצוות.

כל אלה הן רק דוגמאות ספורות, על קצה המזלג, למה שכיניתי תיאולוגיה חשוכה ופרימיטיבית, כזו שמוצאת את אלוהיה בפינות הנידחות של המאגיה ושל הבורות האנושית וגם נגועה לעתים ברשעות פשוטה, המתיימרת לייצג את ה"טוב" עלי אדמות. דמיינו לרגע את עצמכם במקומו של נער מבני ברק המגלה שהוא הומוסקסואל, ושאלו את עצמכם בכנות היכן באמת נמצאת סדום. אין לי ספק שמנקודת הראות של מי ששואף לממש את הטוב האלוהי בעולם, המקום הזה, העוטף את הנער בפחדים ובאיומים סמויים, הוא-הוא "סדום הרשעה".

העניין הוא שתיאולוגיה רבנית חשוכה זו אינה נותרת כעיסוק ביזארי של כמה תמהונים, אלא יש לה השפעה ציבורית עצומה על המרחב הציבורי בישראל כיום, והיא הולכת ומשתלטת לאחרונה על כל פינה, כולל מערכות הצבא. כתוצאה מכך, אנו מוצאים את עצמנו עומדים על פי תהום, כשרק פסע דק מפריד בינינו ובין מימוש מאיים של שני תהליכים אקוטיים שאני מכנה "איראניזציה" (שתוביל לבניית משטר "אייתוללות" ישראלי) ו"מצדיזציה" (מלשון מצדה: מהלך שיצמיח רשת של "מרטירים" פוטנציאליים, המוכנים לא רק להיהרג אלא בעיקר להרוג "על קידוש שמו של האל", משום שלדעתם בורא היקום כולו עסוק בימים אלה אך ורק בשאלה לאיזה לאום שייך מי ששולט על גבעה זו או אחרת בגדה המערבית).

במרחב הישראלי החדש שעומד להתכונן בעתיד הקרוב כתוצאה משיתוף פעולה מתעצם בין החותרים לאיראניזציה לדוגלים במצדיזציה, נאלם הקול הדתי השפוי של חכמי הדיאלוג. לפיכך, מנקודת ראות דתית טהורה אפשר לומר בפשטות שהרבנים ומנהיגי העדה ניתקו כל קשר אפשרי בין עבודת האל ובין מידת טובו.

לעומת זאת, הקול הדיאלוגי, שאותו ביטאו בובר ואחרים, משלח לעולם קריאה שונה לחלוטין של אמונה באל. קול זה קורא לדיאלוג של קשב בין אדם לזולתו, קשב של איש כלפי אשתו ושל החברה היהודית כלפי הנשים שבה, ילדיה החריגים, בני המיעוטים, העובדים הזרים וכלל השכבות החלשות שבציבור. דיאלוג כזה יוכל לסייע לממש במדינה היהודית את תורת ישראל המקורית ולהנחיל לדורות הבאים את עקרונותיה התיאולוגיים, המכוונים לגדל דור חדש של ישראלים הדבקים במעשיהם באל החי, ומתאמצים לממש את הטוב האלוהי ב"שוק" ובהמולת חיי היומיום בישראל, "בכאן-ובעכשיו".

אדמיאל קוסמן הוא משורר, פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדאם והמנהל האקדמי של הסמינר לרבנים ע"ש גייגר בברלין

רגע לפני הסערה

אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין דבק בדרכו. דרכו הובילה אותו גם לאולם התזמורת הפילהרמונית, שם הופיע ב-1929 לראשונה בברלין יהודי מנוחין בן השלוש-עשרה וניגן יצירות של באך, בטהובן וברהמס. אחרי הקונצרט מיהר גאון הפיסיקה בן החמישים, שרעמת שערו העבה ושפמו כבר די האפירו, אל אחורי הקלעים כדי ללחוץ את ידו של נער הפלא שהצליח להגיע להישגים שהכנר החובב נאבק כל חייו להשיג. "היום, יהודי", אמר איינשטיין, "שוב הוכחת לי שיש אלוהים בשמים".

אלוהיו של איינשטיין לא היה אלוהי כל בני האדם, ואפילו לא אלוהי כל היהודים. ביטאון הוותיקן "אוסרבטורה רומנו" ביקר אותו על שהוא "עקר את האמונה באלוהים מחיי אנוש... זהו אתאיזם מובהק גם אם הוא מתחפש לפנתאיזם קוסמי". רב ניו-יורקי שלח לאיינשטיין מברק ובו ביקש לדעת אם הוא בכלל מאמין באלוהים, ואיינשטיין מיהר לענות: "אני מאמין באלוהיו של שפינוזה המתגלה בהרמוניה של כל מה שקיים ולא באלוהים שמתעסק בגורלם ובפעולותיהם של בני האדם".

(מתוך: אוטו פרידריך, "לפני המבול: ברלין 1918-1933", תירגמה מאנגלית: שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2009)

עוד כתבות בפרויקט: למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל | על תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני במוזיאון ת"א | לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | זכרונות התבגרות מוויימאר הגוססת | על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו