בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רצח ידוע מראש: הדרך לצמרת של ולטר רתנאו

עם צאת ביוגרפיה שכתבה עליו, שולמית וולקוב מנתחת את הצמתים החשובים בדרכו של המדינאי ולתר רתנאו, שנהפך לסמל של יהדות גרמניה

16תגובות

ולטר רתנאו כיהן כשר החוץ של הרפובליקה הוויימארית במשך פחות מחצי שנה. הוא מונה לתפקיד בימים האחרונים של ינואר 1922 וב-24 ביוני באותה השנה, בעודו נוסע במכונית השרד הפתוחה שלו מביתו שבפאתי ברלין ללשכתו שבלב העיר, נרצח על ידי חבורת טרוריסטים מהימין הקיצוני. הם ארבו לו באחד מעיקולי הדרך, עקפו את מכוניתו, ירו בו, השליכו רימון כדי לוודא הריגה, ונמלטו.

הרפובליקה היתה המומה. מאות אלפים השתתפו בהלוויה ובטקסי הזיכרון. נדמה היה שזוהי נקודת תפנית ושאם בחייו לא הצליח רתנאו להביא ישועה לרפובליקה הנצורה, הרי שבמותו ציווה לה את החיים. אלא שכפי שקורה לא אחת, היתה זו תקוות שווא. המשבר שבעיצומו מצא רתנאו את מותו היה עמוק מכפי שאפשר היה לשער. למרות תקופת רגיעה ושגשוג סביב אמצע שנות ה-20, סופה של גרמניה החדשה, זו שעלתה מן האפר של מלחמת העולם הראשונה, לא איחר להגיע.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות מוסף ספרים ישירות אליכם

בזיכרון הקולקטיבי של גרמניה, ובמידה מסוימת גם בזיכרון ההיסטורי היהודי, ולטר רתנאו ניצב כמדינאי מהשורה הראשונה, אחד היהודים היחידים שמילאו תפקיד פוליטי מרכזי (מחוץ לישראל, כמובן) בעת החדשה, בשורה אחת עם בנימין ד'יזראלי לפניו, ליאון בלום מיד אחריו, ואולי גם הנרי קיסינג'ר (בזמנים אחרים לגמרי ואף ביבשת אחרת).

המקרה של רתנאו הוא דוגמה מעניינת במיוחד, שכן בסיפור חייו ומותו טמון סיפורה של יהדות גרמניה כולה - על התקוות שפיעמו בה, על המגבלות שהוצבו לפניה, על ההצלחות חסרות התקדים שלה ועל סופה המר.

"אדמה גרמנית" באפריקה

רתנאו לא נולד לפוליטיקה. אביו היה מייסד מפעל החשמל והאלקטרוניקה הענקי AEG, וכולם ציפו שהבן הבכור, שנולד ב-1867, יצטרף להנהלת המפעל וימצא בו את מקומו. אך לוולטר היו כישרונות רבים אחרים. הוא אמנם מעולם לא ויתר לגמרי על מקומו בתעשייה, אך תמיד עסק גם בתחומים נוספים. היתה לו יד אמן ברישום ובציור, יכולת כתיבה בולטת, ונטייה לפילוסופיה ולהגות חברתית ביקורתית.

מלכתחילה היו לו גם שאיפות פוליטיות. לאחר שסיים את לימודיו, השלים את שירותו הצבאי (בחיל המילואים, שכן כיהודי לא הורשה לשרת בצבא הפרוסי הסדיר) וביסס את מעמדו בעולם העסקים, החל לפזול גם לכיוון זה. הוא ידע, כמובן, שכיהודי - ובמיוחד, יהודי שאינו מוכן להמיר את דתו - אין לו הרבה סיכויים, אף שכבר מאז ראשית המאה ה-20 השתייך, כמו יהודים בעלי רכוש אחרים, לעילית הכלכלית-חברתית של ברלין, ואף שכבר אז היה לו מעמד גם כאינטלקטואל, בזכות כתיבתו הפובליציסטית.

מכיוון שלא היה חבר בשום מפלגה, יכול היה להשתלב בפעילות פוליטית רק דרך מינוי אישי ובהנחיה מלמעלה. אך זו בוששה לבוא. לבד מעובדת היותו יהודי, לא תמיד היו לו החברים הנכונים (למשל, ידידותו עם העיתונאי חריף הלשון מקסימיליאן הרדן הוכחה לא אחת כמכשול בדרכו), ולא תמיד ידע להביע את הדעות הנכונות.

הוא יכול היה, אם כך, להתחיל רק בקטנות. הגיחה הראשונה של רתנאו לתחום הפעילות הציבורית, אם לא לגמרי לפוליטיקה, היתה כשהצטרף לשני מסעות של המזכיר לענייני הקולוניות בגרמניה של אותם הימים, ברנהרד דרנבורג - יהודי מומר מאותה שכבה כלכלית כמו רתנאו ואחד מידידיו הרבים. המסע הראשון, ב-1907, היה לשטחי גרמניה באפריקה המזרחית והשני, בחלוף חודשים אחדים, לקולוניה שלה בדרום מערב אפריקה, שבה ביצעו יחידות של הצבא הפרוסי רק שנים אחדות קודם לכן טבח מחריד בשבט ההררו, שהעז למרוד בשליטיו האירופים.

רתנאו אמנם נסע כאורחו הפרטי של דרנבורג ואף שילם בעצמו את הוצאות הדרך, אבל מיד עם חזרתו התבקש להגיש דין וחשבון מפורט, כולל הצעות לשיפורים ולרפורמות. עד היום אפשר ללמוד הרבה על המצב בקולוניות הגרמניות מחיבוריו של רתנאו. הוא התעמק בכל השאלות הרלוונטיות - הכלכליות, החברתיות והחוקתיות, השווה את המדיניות שנקטו הגרמנים לזו של הבריטים במושבות סמוכות, ואף העז למתוח ביקורת על התנהגות הגרמנים בשטח. אמנם ברור היה לו שזו "אדמה גרמנית", שאסור בשום אופן לוותר עליה, אך הנהגה הנותנת דוגמה אישית ופועלת באופן מוסרי נראתה לו עדיפה על זו שפעלה אז בקולוניות והיתה מדכאת ואלימה.

ואולם, גם הביקורת הזהירה הזאת היתה כבר יותר מדי בעבור הממשל הגרמני. בניגוד לציפיותיו, ומלבד שני עיטורי כבוד משניים, שגם הם התמהמהו להגיע, לא קידמו המסעות האלה את השאיפות הפוליטיות של רתנאו הצעיר.

למרות זאת, מעמדו השתנה. עתה הכיר מקרוב אחדים מנושאי המשרות הבכירות ביותר ברייך. את הנסיך ברנהרד פון בילוב, הקאנצלר הפרוסי באותה עת, פגש עוד ערב נסיעתו לאפריקה, ולאחר שזה הוחלף, מיהר רתנאו למצוא לו מהלכים גם אצל הקאנצלר הבא, תיאובלד פון בתמן-הולווג.

באחוזתו של האחרון, לא רחוק מהארמון הקטן ששיפץ לעצמו רתנאו במרחק כ-50 ק"מ מברלין, היו השניים נפגשים לשיחות ממושכות בין ערביים על כל ענייני היום: מצב הבורסה והעסקים, קשיי הפוליטיקה הפנימית, הסכסוכים הקולוניאליים בין המעצמות האירופיות (למשל, במרוקו) ועוד. במסגרות הפוליטיות הפורמליות של הרייך הקיסרי לא נמצא לרתנאו מקום, אבל במסגרת היחסים הבלתי פורמליים של הון ושלטון יכול היה אדם כמוהו, כאחרים במעמדו ולמרות יהדותו, להשפיע לא מעט.

במקרה שלו, היתה פתוחה לפניו דרך נוספת להשפיע על הפוליטיקה - הפובליציסטיקה. באותם ימים ממש, ערב מלחמת העולם הראשונה, נראה שהיה לו מה לומר בכל דבר ועניין. הוא פירסם אז שורה של מאמרים, שנעשו עם הזמן פחות ספרותיים והגותיים ויותר פוליטיים, ברבים מכתבי העת שהתפרסמו בעולם הדובר גרמנית. דבריו עוררו תמיד עניין מסוים. זה לא היה הרבה, כמובן. אך רתנאו היה איש עסוק. הוא המשיך בפעילות כלכלית נמרצת, ניהל חיי חברה והתכתבות ענפה, ובינואר 1912, בדיוק לפני 100 שנה, יצא ספר ההגות הראשון שלו, "לביקורת התקופה", ונהפך מיד לרב מכר. נדמה היה שהאמביציה הפוליטית שלו באה בשלב זה על סיפוקה.

תרומה למאמץ המלחמתי

הדברים השתנו עם פרוץ המלחמה. רתנאו אמנם לא נסחף בהתלהבות הפטריוטית שהציפה אז את גרמניה, אך כבר באוגוסט 1914 הציע את שירותיו למשרד המלחמה בתחום הארגון והאספקה של חומרי הגלם הנחוצים למדינה הלוחמת. למרות המקצועיות של הצבא הפרוסי, נושא זה היה מוזנח לחלוטין.

חשיבותו של הממד הכלכלי במלחמה התבררה רק בשלבים מאוחרים יותר שלה. אך רתנאו ראה את הדברים כבר בשלב זה, ולמרבה הפלא הצעתו התקבלה והוא מונה מיד לעמוד בראש יחידה ביורוקרטית מיוחדת שתפקידה היה לטפל בתחום. ההתחלה היתה צנועה מאוד, אבל בתוך שבועות ספורים הועסקו כבר כמה מאות אנשים ביחידה ובמהירות שיא גובש המכניזם להחלפת חומרים מיובאים במקומיים ולאספקה שוטפת של צורכי הצבא והתעשיות הרלוונטיות.

רתנאו עבד מסביב לשעון במשך כמה חודשים. ייתכן שתרומתו למאמץ המלחמתי של גרמניה לא נפלה מזו של יהודי (מומר) אחר באותם הימים - הכימאי וממציא האמוניה הסינתטית פריץ האבר. אך בעוד שהאבר היה מסור כולו לעניין הגרמני, העיקו על רתנאו הספקות מלכתחילה. במארס 1915 הוא התפטר מתפקידו ופרש לעסקיו ולעיסוקיו.

מדוע? מעבר לפקפוקים שהיו לו בנוגע לצדקת המלחמה, התקשה רתנאו לעמוד בביקורת שהוטחה בו מכל הכיוונים, בעיקר מצד עמיתיו התעשיינים, שראו בהתערבות המסיבית של המדינה בענייניהם צעד מזיק ובלתי לגיטימי.

גם האווירה במשרד המלחמה, שבדרגות הבכירות שלו אויש כמעט כליל על ידי בני אצולה פרוסיים, לא הטיבה עם איש כמוהו. בבית הוא נדרש לטפל באביו החולה והנוטה למות ולקבל עליו יותר ויותר אחריות במפעלי התעשייה שניהל. מצב רוחו היה ירוד. הוא הרים ידיים והלך הביתה.

כרגיל, המשיכו לעמוד לרשותו קשרים אישיים ענפים. הקשר החדש החשוב מכולם, והמפתיע במיוחד, היה עם הגנרל אריך לודנדורף, שאותו העריץ בשלב זה ואתו התכתב ונפגש כמעט עד סוף המלחמה. הם אמנם לא ראו תמיד עין בעין את המציאות. רתנאו התנגד, למשל, למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת שיזם המטה הכללי הגרמני. אך ככל שהחמיר מצבה של גרמניה במלחמה, כך נטה רתנאו לתמוך בכל אמצעי שיוכל לעצור את ההידרדרות. הוא היה מדוכא ומודאג לא רק בטווח הקצר; עתידה של גרמניה לאחר המלחמה העסיק אותו לא מעט והוא ראה שחורות, גם אם לא ממש ציפה למפלה מוחלטת.

בסופו של דבר, בעקבות שורה של תבוסות בסוף ספטמבר 1918, לא נותרה לצבא הגרמני כל ברירה אלא לבקש שביתת נשק מיידית. בישיבת המטה האחרונה שלהם, הגנרלים הזילו דמעות. רתנאו, לעומת זאת, למרות המידע המדויק שהיה בידיו על התנאים בכל החזיתות, סירב להאמין שהמצב אבוד. ב-2 באוקטובר הוא פירסם באחד העיתונים היומיים של ברלין מאמר שבו קרא לגיוס המוני ועמידה איתנה מול האויב, גם כנגד כל הסיכויים.

היה זה ביטוי לייאוש ואולי אף לפאניקה שאחזו בו, אך גם אות לאהבה חסרת המעצורים שלו לגרמניה ולאמונו המלא בגרמנים. כניעה בשלב זה, כך חשב, משמעותה הרס מוחלט של הציביליזציה הגרמנית, ושוחרי השלום, כך טען, חייבים להמשיך דווקא עתה במלחמה. מול הצורך לחתום על הסכם השלום בוורסאי, היה רתנאו משוכנע שעל הגרמנים "למסור את המפתחות" לבעלות הברית וכך לשמור על כבודם ולהטיל על הצד השני את האחריות לבנות את גרמניה מחדש.

בדרך כלל היו התגובות לכל ההצעות האלה מבטלות או אף נזעמות. מהצד האחד, מי שעוד תמכו במשטר הישן בגרמניה זכרו לרתנאו את הביקורת שהטיח בעבר בהנהגה של הרייך והאשימו אותו בבגידה ועריקה. הוא סימל בשבילם את "הסכין בגב" שנעץ העורף, המודרך על ידי יהודים, בצבא הגרמני. מהצד השני, זכרו לו אחרים את תמיכתו במהלכים שונים של המשטר הישן בזמן המלחמה, את האופן שבו התגייס לתמוך במאמץ המלחמתי, ולעגו לפאתוס הפטריוטי שאחז בו לפתע.

בנוסף לכך, גם באחדות ממדינות אירופה הועלו נגדו האשמות קשות, בעיקר על תמיכה בפשעי מלחמה (למשל, במקרה של שילוח עובדים מבלגיה הכבושה למפעלים בגרמניה). הוא היה "אישיות בלתי רצויה" בתוך גרמניה ומחוצה לה. המהפכה שהביאה לסילוקו של הקייזר ולהכרזה על רפובליקה ראתה בו לא יותר מאשר עוד קפיטליסט הדואג רק לאינטרסים הפרטיים שלו, ובאסיפה הלאומית בוויימאר, כשהציע מישהו את רתנאו כנשיא אפשרי של הרפובליקה החדשה, פרצו הנוכחים בצחוק. היתה זו נקודת השפל של חייו הציבוריים וקשה היה להאמין שאפשר עוד להתאושש ממנה.

משבר מתמשך

למרבה הפלא, רתנאו התאושש. בתחילה עוד המשיך להכות לכל הכיוונים כשהוא מנסה להצדיק ולהסביר את עצמו. אחר כך, כמו בראשית המלחמה, עבר להציע את שירותיו וכישוריו, בעיקר את ניסיונו בתחום העסקים. נראה היה שעייף מהכתיבה האינטנסיבית ומההדים השליליים שעוררה, ועתה ניסה את כוחו כנואם ובהדרגה החל זוכה בקהל שומעים, אפילו בקהל של מעריצים.

בשאלת פיצויי המלחמה היו לו מתחרים מעטים בלבד. מעטים הכירו כמוהו את הכלכלה הגרמנית וכמעט לא היה מי שהתמצא כמוהו ברזי הכלכלות של מדינות אירופה האחרות. למגינת רוחו, פסלו אותו הממשלות הסוציאליסטיות של ראשית ימי הרפובליקה כשותף או כיועץ. ואולם, הממשלות שהרכיבו המפלגות הבורגניות לאחר מכן, בעיקר אלה שבראשן עמדו מנהיגיה של מפלגת המרכז הקתולית, היו כבר מוכנות להיעזר בו ולבסוף אף שבו וביקשו את שירותיו.

בקיץ 1920 כבר היה רתנאו בין היועצים הכלכליים של המשלחת הגרמנית לוועידה שהתקיימה אז בעיר הבלגית ספא וביקשה להסדיר את היקף התשלומים שיידרשו מגרמניה כפיצויי מלחמה. המשלחת היתה חצויה בדעותיה ולוועידה כמעט לא היו תוצאות, אך לקראת סופה התברר לרתנאו לפחות דבר אחד: היה לו עתה תומך בעל משקל - שר האוצר הגרמני באותה עת, חבר מפלגת המרכז, יוזף וירת. במאי 1921 התמנה וירת לקאנצלר וביקש מרתנאו לשמש שר לענייני הבנייה מחדש של כלכלת גרמניה.

הימים היו ימי משבר מתמשך. הסכומים שנדרשו מגרמניה כפיצויים היו אכן אסטרונומיים ורבים בגרמניה סברו שיש לסרב לשתף פעולה עם המהלך כולו. רתנאו, מצדו, נמלך בינתיים בדעתו ולאחר שההלם של התבוסה במלחמה חלף, שבה התבונה לשלוט במעשיו. באותה עת הוא כבר ניסח מדיניות של "מילוי ההתחייבויות" כלפי המנצחות במלחמה והמליץ לפעול בהמשך, בסבלנות ובהתמדה, לשיפור תנאי ההסכם. בשיחות בלונדון, ואפילו בפאריס, נדמה היה לו שהוא שומע רמזים לאפשרות שכזו. רתנאו צלל ראשו ורובו אל תוך משא ומתן מפרך, ובשלב הראשון נדמה היה שאכן יש לו גם הצלחות מסוימות.

אלא שהאכזבות לא איחרו לבוא. בעלות הברית העלו בכל פעם דרישות נוספות ולאחר טלטלות פוליטיות שונות נאלצה ממשלתו הראשונה של וירת להתפטר בקיץ 1921. כשהוקמה ממשלה חדשה, שוב בראשותו של וירת, נשאר רתנאו מחוץ לקבינט.

האיומים על חייו היו עתה לעניין שבשגרה, בהמשך לטרור שהשתולל ברחובות בשנותיה הראשונות של הרפובליקה הוויימארית. זו היתה טקטיקה קבועה של הימין הקיצוני - לתקוף אישית מנהיגים מהשמאל ומהמרכז, לאיים ברצח ואף לבצע בפועל רצח פוליטי כדי לערער את המשטר ולהביא לקצו. ידועים במיוחד מקרי הרצח של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, מנהיגי ה"ספרטקיסטים", אנשי הפלג השמאלי ביותר של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, בתחילת 1919; ושל מתיאס הרצברגר, מנהיג מפלגת המרכז, בסוף אוגוסט 1921. היה זה מסוכן מאוד להיות שר בממשלת גרמניה באותם הימים.

אכזבה בוועידת גנואה

גם מחוץ לממשלה המשיך רתנאו לטפל באינטנסיביות בענייני המדינה ולנהל משא ומתן עם מנהיגי העולם. נראה היה שהוא אדיש לאיומים כלפיו, ובינואר 1922 אף שב להיות חבר בממשלה, הפעם במשרת שר החוץ. באביב נראה היה שהרוחות נרגעו מעט. הנטל הכספי על גרמניה הוקל במקצת והוסדרו הפרטים לקראת קיומה של ועידה בינלאומית שתתכנס בסוף מאי בגנואה ותדון בכל הנושאים העומדים על הפרק.

עד אותה עת היו לרתנאו לא מעט הצלחות. נראה היה שאם מישהו יכול בכלל לשכנע את בעלות הברית ללכת לקראת גרמניה, הרי זה הוא. גם מתנגדיו נטו להכיר בכך. רתנאו בעצמו, לעומת זאת, היה יותר מאשר מודאג. הוא היה מודע לכך שלאחר תקופת רגיעה קצרה שוב נעשתה האווירה בשיחות עם צרפת מתוחה ועוינת, ושגם הבריטים מצדם חזרו להיות נוקשים יותר לקראת הוועידה בגנואה. בו בזמן לחצו הרוסים על גרמניה לנהל אתם משא ומתן נפרד, שהיה יכול לאיים על מדינות המערב, אך גם עלול היה לסכן כל הצלחה בדיונים עמן.

רתנאו נסע לגנואה פסימי, מתוח ועייף. אף שהשתתף בכל האירועים החברתיים שליוו את הכינוס, הצרפתים ובעיקר הבריטים פשוט התעלמו ממנו. אחרי ימים אחדים של ציפייה עצבנית נכנע רתנאו ללחצים מצד הפקידות הגבוהה של משרד החוץ הגרמני, ובתוך שעות הוכן ונחתם הסכם דו-צדדי בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, הידוע כהסכם רפאלו. תוכנו עמד למעשה בניגוד גמור לעמדותיו של רתנאו, ובסופו של דבר אכן הביא, כפי שהוא חשש, לקרע עמוק בין מדינות המערב למדינתו. הוועידה בגנואה נגמרה בלא כלום ורתנאו חזר לברלין מודאג משהיה.

שם, אף כי הוא נטה עתה יותר מתמיד להסתייג ממדיניות "מילוי ההתחייבויות" שאותה הוביל קודם לכן במרץ כה רב, נמשך מסע ההשמצות נגדו והחריף הטון האנטישמי שלהן. גם האיומים על חייו החריפו. אבל רתנאו היה אז נחוש יותר מתמיד. הוא שב והסביר שאין הוא עושה אלא את חובתו, ומוכן כפי שהיה תמיד להקריב אף את חייו למען גרמניה. הרצח שלו היה רצח ידוע מראש.

קשה, כמובן, להעריך מה היה קורה אילו נמנע רצח זה. אך כביוגרפית של רתנאו וכמי שלמדה להכירו (ואף להוקירו), אני מניחה שהוא לא היה נשאר עוד זמן רב בפוליטיקה. במסגרת תהפוכות השלטון של אותם הימים, סביר להניח שהוא היה שוב "הולך הביתה" - למפעל שלו, לכתיבה העיונית שלו, לחיי החברה האינטנסיביים שלו, וגם לתקופות של דיכאון וייאוש שאחזו בו מדי פעם בפעם. אכן, גם אם לא היה יכול לתאר לעצמו את הזוועות שעוד יבואו, היו לאדם כמוהו בגרמניה של אותה העת לא מעט סיבות לדיכאון.

הביוגרפיה שחיברה ההיסטוריונית פרופ' שולמית וולקוב, "Walther Rathenau: The Life of Weimar's Fallen Statesman", רואה אור בימים אלה בהוצאת אוניברסיטת ייל, בסדרה על אישים יהודים בעריכת אניטה שפירא וסטיבן זיפרשטיין

 

רגע לפני הסערה

סטפן צווייג

בהיסוס צלצלתי אל ידידי הוותיק ולטר רתנאו בברלין. הייתכן להטריד אדם כשהוא מעצב את גורל הזמן? "כן, זה קשה", אמר לי בטלפון, "עתה עלי להקריב לשרות גם את הידידות". אבל על ידי הטכניקה שלו לניצול כל רגע, מצא מיד אפשרות של פגישה. עליו להשאיר כמה כרטיסי-ביקור באי-אלה שגרירויות, ולשם כך עליו לנסוע במכונית כמחצית השעה מגרונוואלד, והדרך הפשוטה היא, שאבוא אליו ונוכל לפטפט חצי-שעה במכונית... ארוכה היתה השיחה, ויכול אני להעיד, כי רתנאו, שלא היה פטור מיהירות, קיבל את תפקיד שר החוץ הגרמני בלב כבד, ועל כל פנים לא בחמדה ובקוצר-רוח... מודע היה לאחריותו הכפולה בגלל משא יהדותו. מעטים בהיסטוריה האנשים שקיבלו משימה מתוך ספקות והיסוסים מרובים כל כך, שכן היה ברור לו כי לא הוא אלא הזמן בלבד יוכל להגשימה, והסכנה האישית הכרוכה בה גם היא היתה ידועה לו...

כששבנו העירה, נפרדתי ממנו ליד המיניסטריון, בלי להעלות על הדעת כי נפרדנו לעד. אחר כך הבחנתי בתצלומים, כי הרוצח ארב לו ברחוב שנסענו בו אז שנינו. למעשה, מקרה הוא שלא הייתי עד לאסון היסטורי זה. וכך ניתן לי להרגיש בצורה מוחשית ומרשימה יותר את האפיזודה הטראגית, שבה נפתח אסונה של גרמניה, אסונה של אירופה.

(מתוך: סטפן צווייג, "העולם של אתמול", תירגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת זמורה, ביתן, 1982)

עוד כתבות בפרויקט: זכרונות התבגרות מוויימאר הגוססת | על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר | למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל | לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | על תערוכת אקספרסיוניזם גרמני במוזיאון ת"א



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו