בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גשר על פי תהום: על התערוכה "אוטופיות על הנייר"

קטלוג תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני במוזיאון תל אביב מאיר את השפע היצירתי בתקופה שבין מלחמות העולם, שנגדע עם עליית הנאצים

תגובות

אוטופיות על נייר, אקספרסיוניזם גרמני: הדפסים ורישומים מאוסף המוזיאון

אירית הדר (עורכת). הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 255 עמ', 110 שקלים

האקספרסיוניזם הגרמני הוא זרם אמנותי מרגש וחשוב כאחד: מרגש, משום שציורים כמו של אמני "הפרש הכחול" ושל קבוצות אחרות, שיצרו גם הדפסים, תחריטים, רישומים וחיתוכי עץ, מרחיבים את הלב; חשוב, מפני שהזרם הזה מסמל רעיונות חדשניים שהוטמעו בתפישות פוליטיות של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

הקטלוג שערכה אירית הדר לכבוד התערוכה "אוטופיות על נייר", שאותה אצרה באגף החדש של מוזיאון תל אביב (ותוצג עד 1 ביולי 2012), מציע מבחר מרשים מעבודות האקספרסיוניזם הגרמני המודפס. הולדתו של אוסף המוזיאון, שרק מקצתו מוצג בתערוכה ובקטלוג, יחד עם המוזיאון עצמו. מנהלו הראשון, ד"ר קרל שוורץ, נענה להזמנת ראש העיר, מאיר דיזנגוף, ובא מברלין לתל אביב כשבאמתחתו 1,500 רישומים בני הזמן. במשך השנים התקבלו במוזיאון עוד אוספים פרטיים והמעניין שבהם כולל 120 מרישומיו של אוסקר קוקושקה.

לאקספרסיוניזם הגרמני ביטויים אמנותיים מגוונים המקיפים את שדות הספרות, התיאטרון, הקולנוע והמוסיקה. כולם כאחד משקפים את הגישוש במעבר מן העולם של אתמול, הברור והבטוח, אל הווה ועתיד כאוטיים. מאמריהם של הדר, עופר אשכנזי ודלית מתתיהו בקטלוג מציעים התבוננות רחבת אופקים ביוצרים, בעולמם הרוחני ובחברה שפעלו בה. "אוטופיות בין סער לפרץ" של הדר מציע פרשנות מקיפה לתערוכה כולה ו"אקספרסיוניזם בקולנוע הגרמני" של אשכנזי מציג את התמונה האחרת, שהציעה כלי ביטוי חדש שפנה להמונים. מאמריה של מתתיהו הם הבלחות קצרצרות ומבריקות המאירות פנים שונים של אמנים מסוימים ויצירותיהם.

המאמרים משלימים את ההיכרות עם יצירות האמנות. לרוב הם חפים מהז'רגון המאפיין כתיבה על אמנות, גם אם פה ושם השתרבבו משפטים מסובכים. למי שמכיר את התחום מזומנת הנאה צרופה מן הקטלוג; לאחרים זו עלולה להיות פתיחה קשה מדי. ועדיין, הנחתו הקודרת מעט של הפילוסוף ולטר בנימין, שחשש כי השעתוק יהפוך את האמנות למוצר ויוזיל אותה, מתבדה כאן פעמיים: מקצת האיורים המופיעים בתערוכה ובקטלוג נוצרו בעבור ספרים, ששימשו סוכנים להבאת האמנות לא רק לחובביה אניני הטעם אלא לקוראים בכלל. כזה הוא גם הקטלוג עצמו.

עולמות נושנים וחדשים

היסטוריונים של התרבות והחברה נוטים לייחס לאמנים תחושות מוקדמות ביחס לתנודות חברתיות. המעבר בין המאות ה-19 וה-20 וימיה הסוערים של רפובליקת ויימאר משמשים דוגמה מאלפת לכך. פרק הזמן הראשון נחשב למבשר רעידת האדמה של "המלחמה הגדולה", ששינתה באורח דרסטי את החיים באירופה ובעולם המערבי. שני העשורים שבין שתי מלחמות העולם התאפיינו בהתנדנדות חברתית בין כמיהה לעבר ובין מעבר אל העולם המתועש, העירוני והמהיר, המוכר לנו היום. מבחינה אמנותית, עשורים אלו היו, במידה רבה, המשך התגובה לשינויים שהורגשו עוד קודם למלחמה.

כ-100 שנה חלפו מאז אותם חיפושים והיום הם נדמים כמעט טריוויאליים, בהיותם חלק מובנה מתרבות המאה ה-20. ואולם, המעבר מ"עולם הביטחון", כהגדרתו של סטפן צווייג, אל החרדות מפני המיכון והעיור, שעירערו את הסדר הישן, היה כרוך בטלטלה גדולה. הוא גרם לאמנים להגיב באורח רגשי ואינטימי, שונה לחלוטין מהציור המדוקדק של המאה ה-19. המוסיקאים, שמקצתם שברו מסגרות במאה ה-19, חיפשו דרכי ביטוי חדשות. הסופרים, שבמאה ה-19 התבוננו במקומו של האדם ביקום, לעתים בסגנון פנטסטי, התמקדו מעתה במקומו בחברה המיידית שלו. אמנות הראינוע והקולנוע החדשה הצטרפה אל הדיון ביחסים בין אדם, עיר ובורגנות.

את קו ההתחלה של האקספרסיוניזם מסמנת קבוצת "הגשר", שפעלה בשנים 1905-1913. ארבעה צעירים שפרשו מלימודי אדריכלות באקדמיה של דרזדן שמו להם למטרה לגשר בין תפישות שהלכו והתפוגגו ובין העולם החדש, הפונקציונלי יותר. רעיון הגישור, שיסודו בפילוסופיה הניטשיאנית ב"כה אמר זרטוסטרה", הוליך את חברי הקבוצה לבחון גם תרבויות אתניות של חברות ילידיות.

הבחירה בילידים כ"אחר" שממנו אפשר ללמוד ואשר בינו ובין המודרניזם יש לגשר - אינה מקרית. ראשית המאה ה-20 היתה תקופת השיא של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המאוחר, ובמסגרתם השתלטו הבריטים על אוקיאניה ומדינות אירופיות אחדות חילקו ביניהן את אפריקה בסרגל, תוך שהן חוצות שבטים על ידי גבולות הכופים שיתוף מדיני בין חברות שבטיות יריבות.

ובכל זאת, ההתבוננות בתרבות אחרת היתה פריצת דרך לדידם של האירופים. עד אז, היציאה מאירופה נועדה להחיל תרבות על ילידים במקרה הטוב; במקרים הרעים יותר, זה נגמר בטבח. כך קרה כשגילו את העולם החדש במרכז אמריקה ובדרומה בשלהי המאה ה-15; בעת הטבח של אבוריג'ינים ומאורים באוקיאניה במאה ה-19; כאשר חטפו ילדים אבוריג'ינים כדי לחנכם ברוח ה"נכונה" של המערב; ובשעה שכפו על ילידים אפריקאים תלבושות מערביות "ייצוגיות" כדי שישרתו את האירופים "כראוי".

בחיפוש של "הגשר" אפשר להתבונן כהמשך של הרומנטיקה הגרמנית וגם כתפישה מטרימה של רעיונות מדיניים שפרצו בהמשך, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. הרומנטיקנים תרו אחר שורשים תרבותיים בעבר הקדום. אנשי "הגשר" חיפשו מגע עם עולם טרום-תעשייתי, תמים יותר, אולי מתוך הקושי להיפרד מהעולם הישן.

אבל אפשר שאותו סוג של חיפוש היה חלק מאווירה כללית רחבה יותר, שהיו לה גם ביטויים פוליטיים. ואכן, ב-20 השנים שבין מצרי המלחמות לבש החיפוש אחר הטוב שבעולמות הנושנים פנים פוליטיות. הפאשיזם האיטלקי, למשל, ניהל דיאלוג עם העבר המפואר של האימפריה הרומית בין השאר באמצעות אימוצם של סמלי הניצחון - זר הקוצים והגרזן. הנאציזם קיים קשר כפול עם העבר באמצעות ההיאחזות בדימויים יווניים קלאסיים מזה ובתור הזהב של השבטים הטבטוניים מזה.

ייתכן שהעיסוק האינטנסיבי של "הגשר" בקשר עם העבר הארצי, שנראה מזמין יותר, הקרין גם על המסגרות שהנאציונל-סוציאליזם ביקש לאמץ. השפעה של תנועה אמנותית על תנועה פוליטית מוכרת גם מאיטליה, שם שימשו אמני הפוטוריזם השראה לראשוני הפאשיסטים.

תמונה פונקציונליסטית

אין זה הקשר האפשרי היחיד בין האקספרסיוניזם ובין הרוח הרעיונית החדשה והרעה שעלתה בגרמניה בין מלחמות העולם. העולם העירוני העומד במרכזן של רבות מיצירות האמנות שבקטלוג אינו קשור, לכאורה, לתמורות הפוליטיות. ובכל זאת, ייתכן שיש בו רמז לשינויי תפישה רחבים יותר.

העיסוק בעירוניות מדגיש במיוחד את רעיון הפונקציונליזם הניצב בבסיסה של תפישת "הדבריות החדשה" (או "האובייקטיביות החדשה", Neue Sachlichkeit), שנוסחה בראשית שנות ה-20 וכוונתה, כפי שמסבירה הדר, התרחקות "מהפרזה או עודפות מכל סוג שהוא, ותהא כלכלית, חברתית או אמנותית".

במקרה זה ניכר כי יוצרים החלו בתהליכים של שינוי לפני שזה נכפה בכוח על ידי מלחמת העולם הראשונה. הגישה הפונקציונליסטית מוכרת באדריכלות האוסטרית של אוטו ואגנר ואלפרד לוס משלהי המאה ה-19, שוויתרה על קישוטים אדריכליים לשם ניצול טוב יותר של המרחב ההולך ומצטופף. הפילוסוף והסוציולוג גאורג זימל חקר את השפעתו של השינוי על החברה העירונית. בתחילת המאה ה-20 הרחיבה אסכולת הבאוהאוס את הרעיון גם לרהיטים, כלי אוכל וחפצי נוי.

הפונקציונליזם, כמו החיפוש אחר קשר אל שורשים קדומים, חילחל אף הוא אל העולם הפוליטי. השימוש המושכל בו איפשר את עלייתה של המפלגה הנאצית ואת אחיזתה הממושכת וההרסנית בשלטון. חלוקה ורישות גרמניה ליחידות אדמיניסטרטיביות קטנות ופעילות תועמלנית מתמדת היו אמצעים מכריעים בתהליך עלייתה לשלטון של התנועה, ולימים שימשו תשתית למדיניות ההאחדה התרבותית.

מצוקות היומיום

מקצת האיורים בקטלוג מדגישים את הקושי של האדם הפשוט לשמור על שיווי משקל - נפשי או פיסי - בעיר המתפשטת לרוחב ולגובה. רישומיו של פאול גנגולף, "תמונת רחוב (הולך על חבל)" ואוסף האיורים מתוך ספרו "מטרופוליס", כולם מ-1922, הם דוגמאות מובהקות לתופעה. יפי הטבע והאנושיות שאיפיינו את המאה ה-19 נעלמו ובמקומם הכל נראה דחוס, מבלבל, מאיים ותובעני. האם הכאוס מתעד את המלחמה שהיתה? את זו שתהיה? את החיים היומיומיים שנהפכו למלחמה בפני עצמה?

מצוקות היומיום קיבלו ביטוי מרשים במיוחד במקצת הדיוקנאות הכלולים באוסף. התצריב של אריך הקל "רחוב באוסטנדה (חייל קטוע רגל)" מ-1915 מציג את תחילת ההתמודדות של החברה האירופית עם תוצאות המלחמה - אלפי פצועים בגוף ובנפש שהציפו את הרחובות ועירערו את מצבה של החברה כולה. הדפס האבן "מוות ברחוב" של ג'ורג' גרוס מ-1920-1921, ובו נראה אדם אטום מבט חולף על פני שלד, מחריף את התחושה הזאת.

הרעב שלאחר המלחמה מתועד באופן מצמרר בסקיצה לכרזה "עזרו לרוסיה" של קתה קולוויץ מ-1921, הקוראת לסייע לנפגעי הרעב והבצורת ברוסיה; ובהדפס האבן "רעב" של גרוס מ-1924, המציג את אוזלת ידם של הרעבים הניצבים מול חלון ראווה של חנות מכולת.

איור מבריק של גרוס, "ברכות לשנה (1932) טובה" מ-1931, חותם את הקטלוג, כמו את התערוכה. בתוך אוסף ברכות שפניהן נסתרות נגלות שתיים - על האחת מאוירים המגל והכוכב הסובייטיים ועל האחרת צלב הקרס הנאצי. האיור החריף הזה הוא חלק מהמסורת של האזור הדובר גרמנית, שאיורים שימשו בו לא רק להבאת בשורת האמנות אל הכלל, אלא גם למתיחת ביקורת נוקבת על העשייה הפוליטית. אמנים מהשורה הראשונה לקחו חלק בכתבי העת "סימפליציסימוס" ו"יוגנד", שהאירו את הסכנות שטומנים השינויים החברתיים-כלכליים והמדיניים לשלומה של החברה.

היוצרים הביקורתיים מיוצגים בקטלוג בשורה של דיוקנאות, שקורעת צוהר אל אחורי הקלעים של חיי התרבות הגרמניים ב-30 השנים הראשונות של המאה ה-20. מקצתם מתעדים את היוצרים עצמם: קוקושקה הדפיס את דיוקנו על גבי הכרזה לתערוכת "Der Sturm" ב-1910, ומקס בקמן עטה על עצמו את תפקיד "הכרוז" בדיוקן עצמי שנכלל באלבום "יריד שנתי" מ-1921.

אחרים מציגים את הקשר ההדוק בין אמנים: קוקושקה כלל באלבום "ראשי אנשים" (1916) את דיוקנותיהם של האמן רב ההשפעה הרוורת ואלדן (גיאורג לוין, שהיה נשוי כעשור למשוררת אלזה לסקר-שילר) ושל הסופר והעיתונאי קרל קראוס; ארנסט-לודוויג קירשנר יצר הדפס אבן של הסופר האקספרסיוניסטי קרל שטרנהיים; יעקב שטיינהרדט צייר בפחם את עמיתו, הצייר והדפס לודוויג מיידנר; אוטו דיקס רשם את דיוקנו של סוחר האמנות והספרים ישראל בר נוימן.

הקבוצה הזאת מאירה עוד פן בחיי התרבות הגרמניים של ראשית המאה הקודמת: תסיסה בלתי פוסקת, יצירה אדירה, שותפות של כולם, כולל אלה שזה מקרוב הורשו להיות אזרחים מן השורה באמצעות החלת האמנציפציה. הגודש הזה רק מחריף את הבנת הזוועה שהתחוללה מעליית הנאצים לשלטון ועד תום מלחמת העולם השנייה. השפע נמוג בתוך שנים ספורות. מקצת האמנים שהיו שותפים לו גלו מרצון, אחרים סולקו בכוח, וקבוצה שלישית בחרה ליישר קו עם דרישות המשטר החדש.

את התוצאות הללו חשוב לשנן, כדי להימנע מהן במקומות אחרים. בחודשים האחרונים עדה החברה הישראלית לניסיונות להשתקת ביקורת פוליטית של אמנים. כך היה כשיוצרים מחו נגד הקמת היכל תרבות באריאל ונגד פרס ייחודי ליצירה ציונית, וכך קורה כאשר חרדים סותמים - הלכה למעשה - את פיותיהן של זמרות בצה"ל. האם זו התרעה בפני הבאות? כדי שהחיכוך הזה לא יגרור הידרדרות מוסרית ורוחנית חמורה, צריך לחשוב טוב לפני כל בלימה של רוח חופשית. חובה לוודא שגלישה אל תהומות כאלה תימנע מלכתחילה.

הפרופ' נעמה שפי היא היסטוריונית של גרמניה, מלמדת בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר

רגע לפני הסערה

גינטר גראס

1927. עד אמצע אוקטובר המוזהב נשאה אותי אמי ברחמה. אבל למען האמת, רק שנת לידתי היתה מוזהבת; עשרים השנים שקדמו לה, והשנים שבאו בעקבותיה, רק ניצנצו לכל היותר, או שניסו לכסות את היומיום בשכבת צבע עבה. אבל מה הביא את הזוהר לשנה שלי? האם היה זה המארק שהתייצב? ואולי היה זה "הוויה וזמן", אותו ספר עתיר מליצות שהופיע בדוכני הספרים וגרם לכל כתב מצוי בכל מוסף ספרותי להתחיל לכתוב א-לה היידגר?

אי–פי

זה נכון: אחרי מלחמה, רעב ואינפלציה - שלא נשכחו מלב הודות לנכים שרבצו בכל פינת רחוב, והודות למעמד הבינוני שירד מנכסיו - אפשר היה לחגוג את החיים כ"היזרקות" או לבזבז אותם כ"הוויה אלי מוות", בפטפוט על יין תוסס או אפילו על כוסית מרטיני. אבל שום דבר במליצות אלה, שליבו את עצמן לעבר קץ אקזיסטנציאלי, לא היה מוזהב.

(מתוך: גינטר גראס, "המאה שלי", תירגמה מגרמנית: חנה שורץ-אייזלר, הוצאת זמורה-ביתן, 2006)

עוד כתבות בפרויקט: לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | זכרונות התבגרות מוויימאר הגוססת | על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר | למה "איש קטן, לאן?" לא הצליח בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו