בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שינוי בהרגלי הצריכה: צדק חברתי על פי ירון זליכה

כמו ראשי המחאה של הקיץ האחרון, ירון זליכה לא קורא בספרו לשנות את הסדר הכלכלי הקיים, אלא מבקש להצביע על העיוותים שפשו בו ולתקן אותם

30תגובות

שינוי בהרגלי הצריכה: המדריך לצדק חברתי בישראל

ירון זליכה. הקיבוץ המאוחד והקריה האקדמית אונו, 239 עמ', 88 שקלים

מי שעדיין מתקשה להבין מה בדיוק אירע פה בקיץ האחרון, ממה מורכב גרעין המוחים ומה ביקשה מחאתם להשיג, מוזמן לקרוא את ספרו החדש של מי שנהפך לכמה רגעים (לפחות) לאחד ממורי הדרך הנערצים על המוחים - ירון זליכה. הקריאה תסייע להבין שאותו גרעין של מוחים - כמו גם זליכה עצמו - לא ביקשו להציב שיטה חלופית תחת השיטה הכלכלית הקיימת, אלא רק לתקן את הקלקולים שלדעתם פשו בה. זו לא היתה מחאתם של המיואשים, אלא דווקא מחאת המאמינים, אשר מתוך אמונתם בסדר הקיים דרשו ששטרות אמונתם ייפרעו. וכך, למרות המחוות המרגשות והחשובות לצ'רלי ביטון ולחבריו, לא ממשיכי הפנתרים השחורים הם שמילאו את כיכר המדינה, אלא דווקא מתנגדיהם ההיסטוריים - תומכי מפלגת הציונים הכלליים ז"ל.

ניר קידר

כמו אותם מוחים (ואפשר שזו הסיבה להתלהבות ההדדית) גם זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר בעבר, מחפש רק תיקון ולא שינוי; וכמותם אף הוא בורח מכל מה שמריח פוליטיקה או אידיאולוגיה. לא בכדי הוא מצהיר בספרו כי הוא מציע "משנה סוציאליסטית מודרנית למשק הישראלי, לא מתוך אידיאולוגיה חברתית או פוליטית, אלא מתוך כוונה להשיג יעילות ורווחה כלכלית". ייתכן שגם הוא - כמו חלק מהמוחים - מאמין שהדבר בכלל אפשרי. אשריהם כולם.

אל הספר ניגשתי לא נטול פניות, אלא חרד. חרדתי נבעה ממספר טעמים: ראשית, עצם שיתוף הפעולה שלי כקורא עם מוצר מסחרי - שלצד הבטחת היותו: "המדריך לצדק חברתי בישראל", מופיע בצדו השני דאנאקוד עם מחיר מומלץ: 88 שקלים - נראה לי פסול, עוד ניצחון של השיטה הקפיטליסטית שלפיה הכל - אפילו מחאה כה חשובה כמו זו אשר ידענו בקיץ האחרון - נחשבת ל"מוצר". השאלות האמיתיות הן מהו מחירם ומי יהיה זה שירוויח מהם. שנית, על גב הספר נכתב שמחברו "אינו מבקש לבכות על חלב שנשפך וגם לא לשאת קינה על 40 השנים האחרונות" ואילו אני חרד מהשלכות גישה פרוטסטנטית זו, שרואה בסבל גזירת אל שמוטב לא להרהר אחריה. אני מאמין שלא רק שחשוב לבכות על כל טיפת חלב שאבדה (בעיקר כי היא חסרה לכל כך הרבה צמאים ומן הצדק להכיר בכאב צימאונם, גם אם רק בדיעבד), אלא גם שחיוני להבין מיהם אלו שהעזו ליטול מכד החלב הקטן של כולנו כדי ליהנות משמנת יוקרתית על שולחנם; ולא פחות חשוב - מה עשו אלה שהיו אמורים לשמור על אותו כד חלב. זאת בעיקר כדי לא למנוע ביזות דומות בעתיד.

הסיבה השלישית לחרדתי נבעה מטראומה אישית שעברתי בקיץ האחרון. היו כמה ימים שכמעט ביקשתי לאשפז את עצמי, וזאת בשל חשש שהתעורר בי שמא עד הקיץ האחרון חייתי חיים מדומיינים בלבד, המתבססים על הלוצינציות קשות. וכך קרה הדבר: לאורך כל הקיץ, בתקשורת, ברחובות ובכיכרות נתקלתי שוב ושוב בדמויות ציבוריות רבות (בכירים לשעבר בשירות המדינה, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים והון) שהצטרפו למחאה ואף הרבו לשאת דברים - ברהיטות מרשימה - עד כמה שהשיטה הנוכחית מעוולת ועד כמה דרושה לנו שיטה אחרת תחתיה. לא פעם שיפשפתי את עיני בתדהמה למראה חלק מהזועקים, שאך אתמול היו סוכניה העיקריים של השיטה ההיא ואף מחולליה. הם אלה שהפיצו את המחשבה הכלכלית האחידה בקנאות כמעט דתית והם גם אלה שעל-פי רוב נהנו ממנה אישית. לו היו מודים כי טעו - ניחא, אבל איש מהם לא הודה שדעתו התהפכה. להיפך. מרביתם הסבירו איך תמיד - גם כשהם היו בתפקיד בכיר באוצר, או גם כשהם ייצגו ברוב להט בעל עניין כזה או אחר - הם החזיקו בדעה ההפוכה ונלחמו למענה.

הרצאה של ירון זליכה, בעבר החשב הכללי במשרד האוצר, לתלמידי הטכניון , 2009

למראה מספרם הרב החלו הספקות לכרסם בי: אז מול מי הפגנו כל השנים? עם מי התעמתנו בוועדות הכנסת ובבית המשפט? מי פעלו נגדנו בתקשורת? ואם היינו כה רבים איך, לכל הרוחות, היינו כל כך מעטים? האם הכל היה פרי דמיון חולני של מי שקרא יותר מדי ספרות מהפכה? אמנם כשנדמו הדי ההפגנות ואיש איש חזר לתפקידו הקודם הבנתי שזה לא אני אלא הם. אך למרות זאת, חששתי שנפשי לא תעמוד בטראומה דומה שתנחיל לי הקריאה בספרו החדש של זליכה. הרי זליכה עצמו היה חלק מהחבורה שסבבה את שר האוצר נתניהו כשזה המיט עלינו את המהפכה התאצ'ריסטית. עתה הוא לכאורה הופך למטיף נגד אותה שיטה ואף מציע "משנה חדשה" תחתיה. האם אני באמת רוצה לעולל זאת שוב לנפשי?

במצב נפש שברירי זה ניגשתי למלאכת הקריאה, אך חיש מהר נרגעתי. לזכות זליכה ייאמר מיד כי דבריו בספר זה אינם שונים מדברים קודמים שאמר וכתב בעבר, לרבות במשך שנות עבודתו תחת נתניהו. זליכה אמנם מציע לחברה בישראל "משנה כלכלית חדשה", אבל אין היא שונה בקווי העומק שלה מזו שהוא הציע לה גם לפני קרוב לעשר שנים.

חשוב לציין, כי למרות שהספר עוסק בסוגיות כבדות משקל והנתונים הרבים שהוא מעמיס על קוראיו, הספר קריא מאוד. זליכה מצליח לפשט סוגיות מורכבות ובכך לחלץ את הדיון הכלכלי-חברתי משפת הסתרים של הכת שהשתלטה עליה, חזרה להמונים ברחובות. גם זו כנראה הסיבה לגאות הפופולריות שלו בקרב המוחים. נקודת המוצא שלו היא שיש בחברה "סדקים כלכליים וחברתיים לא מעטים", אך הם "אינם מערערים על השלם" ולכן הם רק "מחייבים ליבון שמא טמון בהם סיכוי ולא רק סיכון לעתיד כלכלי טוב יותר". אם כך זליכה לא מציע שיטה חלופית, אלא מבקש לתקן את הליקויים שהוא מוצא במימוש השיטה הנוכחית. אמנם הוא מודה שמימוש תיאוריית הצמיחה הניאו-קלאסית המקובלת לא הניב את הפירות המקווים בישראל, אך לדידו האשם לא רובץ לפתח השיטה אלא לפתח התרגום המעוות שניתן לה במציאות הישראלית.

לכן המשנה הסדורה שהוא מציע בספר זה היא למעשה המשך הסדר הכלכלי הקיים לאחר ביצוע תיקונים חשובים של כמה עיוותים מרכזיים שהוא מוצא בו (ובראשם קשרי הון-שלטון). חשוב לומר שזה לא מעט וכי דרוש אומץ רב (תכונה שזליכה מתברך בה בשפע) לצאת נגד בעלי הכוח בסדר הקיים, אבל עדיין אין להתבלבל. אין בספר הצעה מהפכנית לשינוי הסדר החברתי או להשבת הסדר הקודם, זה שהתקיים פה עד לפני קרוב ל-40 שנים. באופן כללי, זו אותה חשיבה. לשיטתו של זליכה, הבעיה המרכזית שהביאה "לרמה אבסורדית של היעדר שוויון בחלוקת ההכנסות ובתחולת העוני" היא שממשלות ישראל לדורותיהן "דיברו גבוהה על הצורך ליצור מקומות עבודה, אבל בפועל עודדו את ההון על חשבון העבודה". בכך, לעניות דעתי, הוא צודק.

אני גם מסכים לפתרון המרכזי שהוא מציע - החלשת השפעת ההון על השלטון כדי שהאחרון יוכל לעשות את הדבר הנכון ולהטות מחדש את המשק מהון לעבודה. אך איני יכול שלא לחלוק על האמצעי המרכזי להשיג זאת, לשיטתו: לחימה במרכיב ה"שלטון" במשוואה המסוכנת הזו. למעשה, זליכה מציע שנמשיך בהחלשת הסקטור הציבורי, שלדעתו "נגוע בבעיות מינהל לא תקין, חוסר יעילות וכשלי ניהול ההופכים את המשאב האדיר של תקציב המדינה לכלי לא יעיל". ואם מותר להשתמש בביטוי שטבע מורו מולידו (ב' זה בנימין נתניהו), הוא מציע את המשך דיאטת הרצח לשמן הרוכב על כתפי הרזה, באמצעות המשך מגמת ההפרטות. בצדק הוא קובע כי עד כה רבות מההפרטות לא היו מעשי אמת אלא החלפת מונופול ציבורי במונופול פרטי לתועלת בעלי ההון האחרונים, ותחתם הוא מציע דרכים אחרות להעברת הנכסים לידי הציבור הרחב - אבל בעיקרון זו אותה תפישת עולם.

על פי זליכה, החלשת הסקטור הציבורי תתבצע על ידי המשך הדה-לגיטימציה למעשה הפוליטי בישראל ולאלה שפועלים במסגרתו (שהרי כולם לכאורה מושחתים), גם בדרך של חיזוק הפקידים המכונים "שומרי הסף" (יועצים משפטיים, מבקרי פנים, חשבים וכו'), שיסייעו להילחם בשחיתות השלטונית. בעיני זה פתרון מסוכן, שימשיך את תהליך החלשת הפוליטיקה הישראלית - פעולה הרת אסון שתגביר את קשיי המשילות, תעצים את השיתוק שכופה עלינו שלטון הפקידות ותאיין את מעט האמון הציבורי שעוד קיים בדמוקרטיה הישראלית השברירה.

לטעמי הפתרון לבעיית ההון-שלטון הוא בדיוק הפוך: חיזוק המדינה הן בדרך של האדרת המעשה הפוליטי ומתן תמריצים לכוחות איכותיים להתגייס למלאכה שאין חשובה ממנה לחברה (לרבות הלבנת והכשרת מינויים פוליטיים ובוודאי שלא "לקנוס" כל מי שמעז להצטרף לפעילות מפלגתית), לצד הלאמות חלק מהשירותים החברתיים שהופרטו. לטעמי, דווקא תהליך זה יסייע להחלשת ההון במקומות שבהם הוא אינו מבורך. אם הפוליטיקה מושחתת - יש להילחם בשחיתות, לא בפוליטיקה.

אבל ויכוח זה חורג מגדרי הביקורת. עצם העובדה שהספר מעורר דיון וויכוח מלמדת על הצלחת כותבו. נקווה שזו רק סנונית ראשונה בגל של ספרים כלכליים-חברתיים שייכתבו בעקבות מחאת הקיץ האחרון. ספרים שיציעו מפת דרכים חברתית-כלכלית לחברה הישראלית, כדי שכשהמוחים יתבגרו, ייפטרו מטהרנותם המסוכנת ויהינו לעשות את פעולת המחאה החשובה ביותר - קרי להתגייס למעשה הפוליטי - יעמוד לרשותם העורף האידיאולוגי והתיאורטי הדרוש.

יובל אלבשן הוא מנהל רשת הזכויות בעמותת "ידיד" להענקת סיוע משפטי לאוכלוסיות מוחלשות. ספרו "תיק מצדה" יצא באחרונה בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו