בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עין החתול: הפעפוע הטראומטי של העבר

גיבורת ספרה של מרגרט אטווד עוברת מסע של התפכחות - לא רק מקהות חושים, אלא גם מהאשליה שאפשר לנצח את העבר על ידי התבגרות שלמה

4תגובות

עין החתול

מרגרט אטווד. תירגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 479 עמ', 94 שקלים

קשה לבחור נקודת מוצא לכתיבה, או אפילו למחשבה, על "עין החתול" של מרגרט אטווד. נדמה שאפילו אטווד עצמה התקשתה לבחור נקודת מוצא לסיפורה, ואולי לא בכדי עצרה אחרי שהחלה לכתוב אותו וגנזה את הספר הזה לעשרות שנים, שרק אחריהן אזרה את אשר נדרש לה כדי להשלימו. אולי הקושי נעוץ בהיקפו של הרומן: בעוד שברור מהי ההתרחשות המרכזית בו, לפעמים לא ברור לגמרי מהם יחסי הגומלין בינה ובין התרחשויות אחרות. יש בספר מעין סוד חמקמק, שמכריח את הקוראים לעבור תקופת חיים שלמה עם הדוברת; ללקות אתה בשכחה כשאירועים דרמטיים נדחקים אל השוליים ואין לדעת אם ישובו עוד, ובסוף, גם אחרי שהמעגלים נסגרים והתשובות ניתנות, הטקסט מפתה לחפש משמעות אחידה בסיפור, שכמו החיים עצמם אינו תמיד אחיד.

הדוברת היא איליין ריזלי, ציירת מצליחה ומפורסמת בסביבות גיל 50. זמן ההווה של הרומן הוא ימי ביקורה בטורונטו, עיר הולדתה, לכבוד תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיה. למעשה, רטרוספקטיבה מקבילה נעשית בכתיבה עצמה. הספר מצליח לשכנע כאוטוביוגרפיה, אף על פי שאינו כזה. ידוע הדמיון המסוים בין הרקע האוטוביוגרפי של אטווד לרקע של איליין - אב חוקר חרקים, ילדות מוקדמת של נוודות, התקופה, המקום. אבל זוהי ספרות בדיונית משובחת, שסגנון הכתיבה הווידויי שלה, תוך התבוננות במאפיינים של פרקי החיים השונים והזמן החולף, וכן העמקתה המופלאה בפרטים חזותיים וחושיים, מייצרים מרקם אמין וריאליסטי מהרגיל. "אנחנו זוכרים דרך ריחות, כמו כלבים", אומרת איליין, ממש לקראת הסוף, ועומדת מאחורי אמירה זו לכל אורך הדרך שעברה. את הילדות של המספרת הזאת אכן אפשר להריח.

הרטרוספקטיבה, שהיא הווידוי של איליין, שהוא הרומן עצמו, נפרשת על פני קצת יותר מ-40 שנים, מתמקדת בעיקר בילדות ונמסרת כולה בלשון הווה. המספרת אמנם מייצרת הפרדה קוגניטיבית בין עבר לבין הווה, ובכל זאת, הראיה הראשונה שמסגירה את הפעפוע הטראומטי של העבר אל תוך ההווה היא ההימנעות מלשון עבר: גיל תשע של הדוברת, גיל 17, גיל 28, גיל 49 - כולם בעצם אותו הדבר. גם בסוף המסע הרטרוספקטיבי. כי זה אמנם, כמו כל פרוזה טובה, מסע של השתנות ושל גילוי עצמי, אבל זה גם מסע של התפכחות - לא רק מקהות חושים ומתודעה כוזבת ביחס לעבר, אלא גם מהאשליה שאפשר לנצח את העבר על ידי התבגרות שלמה. ההתבגרות היא בסך הכל גרסה - יש לקוות שטובה יותר - של הילדות.

את שנות ילדותה המוקדמות, שנות מלחמת העולם השנייה, העבירה איליין עם הוריה ועם אחיה בנדודים בטבע של צפון קנדה, כי אביה היה חוקר חרקים ועבודתו נעשתה בשטח. בתום המלחמה התקבל האב לעבודה באוניברסיטה בטורונטו, והמשפחה השתקעה שם, בבית פרוורי נורמטיבי, לראשונה בחייה של איליין. על רקע השונות הזאת, המעבר מחיי נדודים פראיים לחיים בסביבה בורגנית חייב את איליין להתחיל להשתלב בחברת הבנות שבבית ספרה. עד כה הכירה רק משחקים של בנים, כי אחיה הבוגר סטיבן היה הילד היחיד ששיחקה אתו. עכשיו, בבית ספר שבו מתקיימת הפרדה בין בנים לבנות, היא נוחתת לתוך עולם משחקי הילדות. וזה לא עולם קל; זה לא רק עולמן של ילדות, אלא עולמן של נשות פרוורים לעתיד ושל מה שמצופה מהן; ועל הרקע הזה מתגלות החברויות שהיא יוצרת כתחפושת למה שהוא באמת התעללות ממושכת מצד שלוש בנות כלפיה - גרייס וקרול - המייצגות, אם להיקלע לפשטנות, את הנצרות ואת הקפיטליזם, שני עולמות ערכים שבהם איליין כופרת ונחותה - ובעיקר קורדיליה, בעלת הנוכחות העוצמתית והכריזמטית ביותר, בעלת החשיבות המכרעת ביותר בחייה של איליין.

לחצו לקריאת קטע מהספר "עין החתול">>>

הילדה קורדיליה קוראת תיגר על האמונה שבילדים כביכול אין רשע אמיתי. הטקסט מצמיד את הקוראים לתודעתה של איליין ולעוצמת העלבון והפחד שלה מקורדיליה ואלה מופעלים ישירות על הקוראים. עם זאת, מעוררת קורדיליה חמלה רבה כל כך, ולא רק בגלגולה המבוגר, החלש, הנזקק, אלא אפילו תוך כדי משחק ההתעללות המתמשך שהיא מנהיגה בילדותה. כי בניגוד לאיליין, השבויה בתודעת הטראומה עד לקראת סוף הספר, הקוראים יכולים להבין שהצורך של קורדיליה לתקן את הפגום באיליין הוא צורך להרוויח כוח ושליטה שהיא חשה כמנושלת מהם. הטקסט מאפשר לקוראים להבין, כמה צעדים לפני איליין, שהחיישנים המחודדים של קורדיליה, הקולטים כל ניואנס של חריגות אצל איליין ומפרשים אותו כפגם, פועלים כחרב פיפיות שפוצעת קודם כל אותה; שהערנות הלא סבירה שלה לכל אפשרות של פגם היא קודם כל חשש שהיא כולה פגומה, לא פחות מהקורבן שהיא בוחרת לעצמה. "תסתכלי על עצמך! פשוט תסתכלי!" היא מפצירה באיליין ומחזיקה מולה מראת כיס. "הקול שלה מלא גועל", כך נזכרת איליין, "כאילו נמאס לה, כאילו הפרצוף שלי, לגמרי בכוחות עצמו, זמם מזימות, הלך צעד אחד רחוק מדי". אפשר לשער ממה באמת נמאס לקורדיליה. אפשר לשער איזה פרצוף מעורר מיאוס ניבט מאותה מראה רגע אחד לפני שהיא מציבה אותה לפני איליין.

קורדיליה לא נעלמת. היא ממשיכה לצוף בפרקי החיים השונים של איליין, ויחס האהבה-שנאה של איליין כלפיה לא נמוג לעולם, גם כשנדמה שהוא מתקהה או נעשה פחות רלוונטי. וכאן מתחיל להתגלות הקושי להפריד בין ההתרחשויות המתוארות ברומן לבין חייה העצמאיים של היצירה, בין היתר כי התודעה המפוכחת והחדה של הדוברת בפרקי ההווה אינה התודעה שלה כדמות המתפתחת לאורך הסיפור. הפער הזה בא לידי ביטוי במיוחד בתפישתה את קורדיליה. ומאחר שאי אפשר לדבר על האופן שבו קורדיליה משתנה בתפישתה של איליין ועל הסיבות לכך מבלי להיקלע להסגרה של פרטים מתוך העלילה, אומר רק זאת: לאורך הרומן קורדיליה היא לא רק המענה של איליין, אלא גם הקורבן שלה, לסירוגין, ולעתים בד בבד. היא תמיד השתקפות של איליין, וכמעט תמיד השתקפות הפוכה, אך מאחר שכל אחת מבין השתיים אינה נשארת סטטית במקומה, חילופי התפקידים ביניהן בלתי פוסקים; נקמות מתבצעות; ואיכשהו, גם גרעין מוזר של שותפות, של חברות, מצליח להתקיים.

שני העשורים בחיי איליין שבהם קורדיליה לא מופיעה כלל - שנות ה-20 וה-30 לחייהן - הם אלה שתיאורם ברומן חזק פחות. מערכת היחסים הזאת לא רק שמשכנעת כמוטיב המשמעותי ביותר בחייה של איליין, אלא גם מרגשת יותר מכל מערכת יחסים אחרת שמופיעה ברומן, ובעיקר יותר ממערכות היחסים הרומנטיות של איליין עם גברים, והן אלה שעומדות במרכז פרקי שנות ה-20 וה-30 שלה, לצד תיאור התפתחותה כציירת. ואולם הפרקים הללו הם כמו פצצה מתקתקת, הן בחייה של איליין והן ברומן: ההדחקה של איליין את מאורעות ילדותה הולכת ומעמיקה, אף שיותר ויותר מהתנהגויותיה מלמדות על הפנמת הקול מלא הגועל ההוא.

המעגלים אמנם נסגרים סביב התערוכה והשיבה לטורונטו - עיר שאיליין גירשה מחייה כאילו נצורים בה, באופן פיסי, זיכרונות הילדות שהיא מבקשת לגרש ממנה, אבל תחילתו של מהלך הסגירה מופיע כמה שנים לפני כן, כשהיא מוצאת גולה מזכוכית, "עין החתול", ששימשה אותה - בימי קורדיליה הטראומטיים - כמין קמע, מין סמל לאזור מפורז שקורדיליה לא ידעה עליו ולא יכלה לחדור אליו ולזרוע בו הרס. בניגוד לכל הרמזים החזותיים האפלים שמקיפים את איליין לאורך חייה והיו עשויים להצית את פתיל הזיכרון שלה היכן שכבה, אך לא עושים זאת, הגולה מצליחה. ועל שם הגולה הזאת נקרא הספר. כי כשמרגרט אטווד עוסקת בכאב, היא עושה זאת בחמלה.

על התרגום החדש, מאת יעל אכמון, יש לברך ולו רק משום שהוא מחזיר את הספר למדפים. יתרה מזאת, הוא טוב מהתרגום הישן מאת שלומית אביאסף, שהיה עילג לפרקים ובעיקר שופע טעויות או תרגומים ליטראליים חסרי היגיון. לדוגמה, המונח - Empire Bloomers שמו של אחד הפרקים בספר - שקרוי על שם גזרת תחתונים מיושנת, גדולה ונפוחה, תורגם אצל אביאסף ל"תחתונים אימפריאליים" - מושג סתום לגמרי, שאין ביכולתו לצייר בעיני רוחו של הקורא הישראלי את התמונה הנכונה. בחירתה הפשוטה והטובה של אכמון: "תחתונים נפוחים".

אך גם התרגום החדש לא חף מפגמים. לשונה של אכמון לא רק שערוכה ברישול, אלא גם חסרה קורטוב של דינמיות ויצירתיות. ביטוי בולט במיוחד לחסר הזה אפשר למצוא בשיקוף הלא מוצלח לשפה הייחודית של פרדי ומירי, אחיותיה של קורדיליה: בטקסט המקורי, במקום לומר סיגריה הן אומרות Ciggie-poo, בתרגום הראשון - "סיגי לה", ועכשיו - סיג-סיגות. יש להודות שהתרגום הראשון נשמע טוב יותר. לשאלה האופיינית לפרדי ומירי, "?Are you sufficiently sophonsified" - ביטוי סלנג קנדי שמשמעותו "את/ה שבע/ה לגמרי?" או "אכלת מספיק?" וסגנונו פרודיה על נימוסין ולשון צחה - לא אביאסף ("אכלת הכול הכול?") ולא אכמון ("נמלאה הסאה?") העניקו תרגום מספק. ובכל זאת, התרגום החדש מדויק וקולח יותר מהישן. אפשר להודיע לאטווד שהעברית למדה להסביר פנים ליצירתה.

Cat's Eye \ Margaret Atwood



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו