בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קטע מהספר "חיי נערות ונשים" של אליס מונרו

תגובות

בא היום שבו כל הספרים בספרייה שבבית העירייה כבר לא הספיקו לי, והייתי חייבת ספרים משלי. הבנתי שהדבר היחיד שנותר לי לעשות בחיי הוא לכתוב רומן. נטפלתי למשפחת שריף כדי לכתוב על אודותם; מה שקרה להם ייחד אותם באופן מרהיב, חרץ את גורלם לסיפורת. שיניתי את שם המשפחה משריף להאלוויי, ואת אבי המשפחה המת מבעל חנות לשופט. מספרים שקראתי ידעתי שבמשפחות של שופטים, כמו גם של בעלי אדמות, נפוצים מקרי ההידרדרות והטירוף. את האם יכולתי להותיר כפי שהיתה, בדיוק כפי שראיתיה בימים שפקדתי את הכנסייה האנגליקנית, והיא נכחה תמיד, כחושה ונפלאה, בתחינותיה הרמות הנשגבות. אך שילחתי אותם מהבית החד-קומתי המחופה טיח בצבע חרדל ששכן מאחורי בניין ההראלד אדוונס, שם חיו תמיד, ושם אפילו כעת הקפידה הגברת שריף לכסח את המדשאה ולנכש את ערוגות הפרחים, אל בית יציר דמיוני, בית לבנים מתנשא בעל חלונות ארוכים וצרים ומבנה שער גדול ומסביבו שיחים רבים שנגזמו לצורות מטרידות של תרנגולים, כלבים ושועלים.

איש לא ידע על הרומן הזה. לא היה לי כל צורך לספר למישהו. כתבתי כמה קטעים והנחתי בצד, אך עד מהרה הבנתי שהיתה זאת טעות לנסות לכתוב משהו; מה שכתבתי עלול לפגום ביופיו של הרומן שבראשי ובשלמותו.

נשאתי אותו - את רעיון הרומן - לכל מקום איתי, כאילו היה תיבת קסמים שמגיעה לידיה של דמות אהובה בסיפור אגדה: אם רק תיגע בה, כל צרותיה ייעלמו. נשאתי אותו כשג'רי סטורי ואני צעדנו על פסי הרכבת והוא אמר לי שיום אחד, אם העולם ימשיך להתקיים, יהיה ניתן לגרות תינוקות בני יומם בגלים חשמליים, וכך הם יוכלו לחבר מוזיקה כמו בטהובן, או ורדי, מה שיידרש. הוא הסביר שיהיה אפשר להעניק לבני אדם אינטליגנציה וכישרונות והעדפות ותשוקות בכמויות מדודות; מדוע לא?

"כמו בעולם חדש מופלא?" שאלתי אותו, והוא אמר, מה זה? הסברתי לו, הוא ענה בצניעות, "אני לא יודע, אני אף פעם לא קורא סיפורת."

אני רק נאחזתי ברעיון הרומן, והרגשתי השתפרה; נדמה שזה הפך את דבריו חסרי חשיבות, גם אם היו אמת. הוא החל לשיר שירים סנטימנטליים במבטא גרמני וניסה לצעוד לאורך המסילה בצעדי אווז כמו החיילים במצעדים הצבאיים, וכמובן נפל, כפי שידעתי שיקרה.

ברומן שלי נפטרתי מהאח הבכור, האלכוהוליסט; שלושה גורלות טרגיים היו יותר מדי אפילו לספר, ובהחלט יותר משיכולתי לשאת. את האח הצעיר תיארתי כעדין ואוהב, וטבועה בו איזו תמימות תוקפנית; פניו ורודים ומנומשים, גופו חסר הגנות ושמנמן. מוקד להצקות בבית הספר, לא מסוגל ללמוד חשבון או גיאוגרפיה, אך פעם בשנה היה מאושר כשהרשו לו לרכוב סביב-סביב על הסחרחרת ביריד קינסמן, מחייך בחדווה. (את הפרט הזה העתקתי כמובן מפרנקי הול, אותו אידיוט מגודל שפעם התגורר על דרך המישור ומת לפני זמן-מה; תמיד הרשו לו לרכוב בחינם, כל היום, והוא היה מנופף לאנשים ברישול מלכותי, אף שלא הכיר בקיומו של איש בשום זמן אחר). בנים היו מציקים לו בגלל אחותו, בגלל - קרוליין! שמה היה קרוליין. היא צצה בראשי מן המוכן, עוקצנית וחידתית, מוחקת כליל את מריון השמנמנה את שחקנית הטניס. האם היתה מכשפה? נימפומנית? לא, לא משהו כה פשוט!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו