בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קומדיה בסולם מינורי: נובלה עדינה ומאופקת

ספרו של האנס קיילסון מכנס טקסטים יפים, בהם הנובלה שזכתה לשבחים רבים, אך למרות זאת מומלץ לקוראים להנמיך את ציפיותיהם

תגובות

קומדיה בסולם מינורי

האנס קיילסון. תירגמו מגרמנית: רחל בר-חיים ודפנה עמית. הוצאת כתר, 205 עמ', 89 שקלים

ההשוואה בין "קומדיה בסולם מינורי" של האנס קיילסון לבין "לבד בברלין" של הנס פאלאדה (ידיעות ספרים, 2010) אינה אלא מתבקשת. שני הרומנים מתארים מעשי התנגדות אזרחית לשלטון הטרור של גרמניה הנאצית, ובהרחבה, את חוויית החיים הלא-יהודית תחת הכיבוש; בשניהם גיבורי הרומן (ולא רק במובן הספרותי) הינם בני זוג, בעל ואשה; ובשניהם "אנשים אפורים", לא משכילים, חסרי מודעות פוליטית, שהמציאות הקיצונית, ודווקא זו שהזאיבה רבבות, היא שדחפה אותם להיות לגיבורים בעל כורחם.

קווי הדמיון שבין הרומנים אינם מסתכמים בעלילות ובדמויות (המבוססות, בשני המקרים, על מקרים מן המציאות), או אפילו בזה ששניהם נכתבו בידי מי שחוו על בשרם את אימי המשטר הנאצי. הסימטריה מתחדדת עוד יותר כשבוחנים את התקבלותם: שני הרומנים ראו אור מיד לאחר המלחמה ב-1947, היו לתופעה מו"לית כשתורגמו לאנגלית, התגלו מחדש וראו אור בקול תרועה בסוף העשור הראשון של האלף הזה, והוכתרו בסופרלטיב: יצירת מופת. דבר מה נוסף הראוי לציון: אם מאחורי מכונת יחסי הציבור של "לבד בברלין" עומד סיפורו הטראגי של פאלאדה (שם העט של רודולף דיטצן), שמת רצוץ-נפש שבועות אחדים טרם צאת ספרו לאור, סיפורו של מחבר "קומדיה בסולם מינורי" אופטימי והוא אינו רק גדול מהחיים אלא ארוך מהם: שכן האנס קיילסון זכה לתהילתו השנייה בהגיעו לגיל העגול, המופלג והלא-ייאמן, 100, עובדה שרק ערל לב של ממש יוותר אדיש לה ולסמליותה הזועקת.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

ואמנם, הקוראת הזאת לא נותרה אדישה למקרא הטקסטים היפים המכונסים בספר (יצירה ספרותית, פרקי זיכרונות וראיון), אך היא חשה צורך להקדים ולהמליץ לאלו מן הקוראים הנוטים לפתח ציפיות יתר מרומנים המשווקים כ"אירוע הספרותי של השנה" וכו', למתנן מעט, וזאת כדי להקטין את האכזבה שעשויה לעורר קביעתה של פרנסין פרוז, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" כי "קיילסון הוא גאון" (כמצוטט בפתח הספר). ואכזבונת נוספת היא הגילוי ש"קומדיה בסולם מינורי" אינו רומן - ובוודאי לא רומן רחב יריעה - אלא נובלה המחזיקה קצת פחות מ-100 עמודים.

בצמצום לעצמו כמובן אין פסול, בוודאי לא כשברור שהוא נגזר מאופייה של הסיטואציה שבלב הנובלה. במלים אחרות, בעוד שב"לבד בברלין" עוסקים בני הזוג בהנחת גלויות התנגדות למשטר ברחבי ברלין - סיטואציה דינמית המתרחשת במרחב העירוני, על כל המשתמע מכך (שפע דמויות, עלילות משנה ואתרי התרחשות), ב"קומדיה בסולם מינורי" הדרמה - הסתרת יהודי - מתרחשת בחלל הביתי הצר, ולכן היא מטבעה מינורית. אפילו המאורע המרכזי - מותו של המסתתר היהודי ממחלה - הוא מאורע מינורי, אנטי-קליימקסי ואנטי-דרמטי באופיו: גוויעה אטית. הוא גם המאורע המכונן את ההיפוך העלילתי הנרמז בהגדרתה האירונית של הנובלה כקומדיה של טעויות: "הוא לחם במוות שבא מבחוץ, והמוות שבא מבפנים הכריע אותו, כמו בקומדיה, שמצפים שהגיבור שבידו הפתרון ייכנס מימין, והוא מגיח מאחורי הקלעים ומופיע מצד שמאל. הצופים אמנם הולכים הביתה מופתעים, שמחים ומעט משועשעים. ובכל זאת הם מרגישים שסופו של המחזה היה קצת עצוב. שהרי ציפו לו מימין".

לחצו לקריאת פתיחת הנובלה "קומדיה בסולם מינורי

"קצת עצוב" היא גם הגדרה כוללת להלך רוחו של הספר. קצת עצוב (לא מאוד), מאופק ושקט, כמו ניקו, המסתתר בביתם של וים ומרי, כמו וים ומרי עצמם, כמו ביתם. הבית הזה, שניכר בו שהיה שקט עוד קודם לבוא "האורח", כמו נעשה שקט יותר כשהוא נאפף בסוד, והשקט נוכח גם בסגנון הכתיבה הבהיר, באופי המחשבות, במיעוט הדיאלוגים. לעצבות פנים מורכבות, שכן קיילסון, שלימים שמו ילך לפניו גם כפסיכיאטר, הקפיד לעצב את הדמויות לא כדמויות מופת אלא כבני אדם, בעלי חולשות אנושיות, קטנוניים לעתים. כך, בהמשכה של הפסקה שצוטטה לעיל, נחשפות מחשבותיה של מרי בבוקר שלמחרת מות האורח: העלבון ("למה הוא היה צריך למות? למה דווקא הוא, האחד שהתחבא אצלם?"); ההכרה בצורך האנושי בגמול ("כל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לסיפוק מסוים"); ההכרה במגבלות היכולת האנושית לקשר עם הזולת ("היא חשה קרבה גדולה אל המת, קרבה שכמוה לא הצליחה לחוש אל האיש החי").

מחשבות לא נחמדות, קטנוניות ואפילו אגרסיביות אינן רק נחלתם של החזקים, נוטי החסד, אלא גם של הקורבן, שדמותו אמנם נותרת חידתית, זרה ומרוחקת - כפי שהיתה למיטיביו - אך לא חד-ממדית. למעשה, נראה כי באמצעות המעט שהוא מגלה לנו על ניקו, מבקש קיילסון לומר שאדם במצב זה - אסיר, אסיר תודה, תלוי לחלוטין במיטיביו - אינו קדוש. הוא גם לא מי שהיה לפנים, אלא ישות חדשה שהיא יותר סימפטום של מצב. "הקוץ הקטן שצומח בחשאי אצל כל אדם בזכות עזרה ורחמים של אנשים אחרים, גדל והתעצב והיה לחנית שננעצה עמוק בבשר והכאיבה". ועוד - באמצעות אותו היפוך בעלילה שכבר רמזתי עליו, ולא ארחיב כדי לא לחבל בקריאה - מבהיר קיילסון כי יש חוויות שאי אפשר להתקרב להבנתן עד שלא חווים אותן.

ארכיון: אי-פי

אני מרגישה מחויבת לדווח על גילוי מצער. בשבועיים שחלפו מאז שקראתי את "קומדיה בסולם מינורי" (ואפילו פעמיים), גיליתי כי על אף שהמינוריות והעדינות שבו מדברות אלי הרבה יותר מאשר הפלקטיות המגויסת של "לבד בברלין", הגיתי בו ובגיבוריו הרבה פחות מאשר בגיבורי ספרו של פאלאדה, שקראתי לפני יותר משנה ושתמונות רבות מתוכו נחקקו בי (ולא רק התמונות המתבקשות, הקשות). נדמה לי שאין זה משום ש"קומדיה בסולם מינורי" הוא רק "קצת עצוב" או שאין בו זוועה, אלא, בכל זאת, קשור בקוצר היריעה המכתיב את זמן השהות (המוגבל) של הקוראים בתוכה, וגם בהצטמצמות למרחב הביתי, שאינו מציע לקוראים עולם שלם - גלקסיה בכף יד, כלשונו של סלמן רושדי.

כפי שכבר ציינתי, לצד הנובלה, תחת הכותרת "כאן ביתי" מופיעים פרקי זיכרונות ילדות ונעורים בעיר הקטנה פרינוואלדה על נהר האודר, שאותם החל קיילסון להעלות על הכתב ולאחר שראייתו הטשטשה הסתייע ברעייתו - ומכאן אופיים המעט מפוזר. עדיין, הם מעניינים לקריאה, ספוגים באנושיות. כזהו גם הראיון עם קיילסון בן ה-100. הראיון נפתח, כמתבקש, בשאלה המתייחסת לגילו המופלג של הסופר. קיילסון הגדירו כ"מספר מאגי", אך מסרב לראות בו הישג כשלעצמו. "אפשר להתגאות בגיל שכזה אך הרי אלה שטויות. מה שחוויתי ב-100 השנים האלה - זה מה שקובע את ערכו של הספר הזה. זו המשמעות היחידה שלו. מה שחוויתי, מה ששרדתי".

לשאלה "מה אתה חושב כעת על הרעיון שלנו להדפיס את השיחה הזאת בתור סוף דבר בספר הזיכרונות שלך?" הוא עונה: "זה יהיה יפה. יפה מאוד. שיחה על איך זה להיות בן 100... אחר כך תבוא רק עוד הלוויה. צריך רק לדפדף". האנס קיילסון מת השנה והוא בן 101.

Komodie in Moll \ Hans Keilson



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו