בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרקס הגדול של הרעיונות: ספר שצריך להתקבל בתשואות

מיקי בן-כנען היא סופרת שאפתנית, הנדרשת לפעלולי דמיון ולמלאכת היזע של בריאת עולם אגדתי-פנטסטי. השאלה היא אם לקוראים יהיה אומץ ללכת אחריה

13תגובות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען. הוצאת אחוזת בית, 422 עמ', 98 שקלים

בעולם המכור לצפייה בכיעורו שלו מבעד למסכי הדוקו-ריאליטי, ולקריאה ביומנים חושפניים במסווה של פרוזה, ספר כמו "הקרקס הגדול של הרעיונות" צריך להתקבל בתשואות. מעטים מדי היוצרים - בכל המדיה - שטורחים להידרש להמצאות, לפעלולי דמיון ולמלאכת היזע של בריאת עולם אגדתי-פנטסטי. עולם בעל חוקים חדשים, שהאורחים בו אמורים לזנוח את התפישות וההתניות התרבותיות המוכרות להם, וללכת לאיבוד בנפתוליו - מרצונם החופשי. הבעיה בישראל היא שכמעט אף אחד לא רוצה ללכת לאיבוד. לא הקוראים ולא הכותבים. כולם רוצים לפסוע בבטחה בשבילים המוכרים היטב שסללו אבירי הקאנון בעבר: תסביכי אם לא פתורים, פצעי השכול, מוראות המלחמה, עוולות הכיבוש והיחסים בינו לבינה. שבילים משובצים באבני ריאליזם רהוט, במטאפורות גדושות וברצינות עצמית תהומית. כדי לנסות וללכת בדרך אחרת, מבלבלת ומבולבלת בעצמה - צריך אומץ ושאפתנות. מיקי בן-כנען היא סופרת אמיצה ושאפתנית. כמו בספרה הראשון, "אם החיטה" - שהציג, בין היתר, גמדה שבונה הליקופטר אדום, נגן פיקולו גבוה ועירום וזוג זקנים הנכלאים במעבה האדמה - גם כאן היא מותחת את שרירי הדמיון בצורה מעוררת התפעלות. על כך היא ראויה לשבח, גם אם הצלחתה במשימה הענקית שלקחה על עצמה לא תמיד מושלמת.

בספרה החדש, "הקרקס הגדול של הרעיונות", נפגשים ארבעה זקנים בבית אבות סהרורי בירושלים. הם מקימים מקהלה, שיוצקת לחייהם משמעות ושאר רוח. עם התקדמות מפעל הזמרה - הנמתח מ"שיר העמק" עד לראפ תמהוני וחמוד - נפרשים בזה אחר זה סיפורי חייהם, הכרוכים במאורעות המחרידים של המאה ה-20. אחר כך הם מתים, וסופם נחגג בתהלוכה קרקסית ואקסצנטרית. מובן שקצת לפני כן הם מבינים שפגישתם לא היתה מקרית, שחייהם נכרכו זה בזה בעבר, ושפגישתם היא חלק ממשהו גדול יותר, כמו ההיסטוריה האנושית של המאה ה-20. אבל זה קורה לקראת הסוף, קצת לפני שהעולם נחרב בהילולה מילולית-חזותית שמשלבת בתוכה חזיונות בנוסח אחרית הימים.

יותם אגם

הריאליזם המאגי - שנדמה לי כי אפשר לשייך את "הקרקס הגדול של הרעיונות" אליו - כבר הביא פרס נובל לאחד מהסופרים המתורגמים הפופולריים ביותר בישראל, גבריאל גרסיה מארקס. אבל בספרות המקור הישראלית, לעת עתה לפחות, הוא זוכה לנוכחות דלה. מלאכים שמכשפים תלמי אדמה, פילים הדוהרים בהרי ירושלים, עצי דובדבן שמצמיחים כיסאות, ואסקימוסים המובילים ניצול שואה בתוך בועת קרח - כל אלו כאילו אינם יכולים להתרחש בעברית, אלא רק על גדות נהר לבה רותחת אי שם בכפר קטן בסוף העולם. בן-כנען, אמנית רב תחומית שאף ציירה את הכריכה היפה, ממקמת את כל אלו כאן, תחת שמי ירושלים, במורדות הריה החומים. יתרה מזאת: המלאכים, הפילים, האסקימוסים והכיסאות - כולם דמויות או המצאות מתוך הספר - שתולים בסיפור העוסק באירוע מכונן בהיסטוריה של עם ומדינת ישראל - השואה.

נקודת מבטה של משפחת עורבים הניזונה מפגרי גופות במחנה ההשמדה בלז'ץ היא דוגמה מצוינת למעלתו הגדולה של הספר: שבירה מתמדת של הציפייה למוכר ולידוע. הבחירה במשפחת עורבים, שניזונה מפגרים (אך יודעת גם לבכות את מות אחד מבניה, שנרצח בברבריות שרירותית), אינה הופכת את השואה - או ליתר דיוק, את האופן שבו היא נתפשת - לנוראית או מחרידה פחות. להיפך. היא מסירה מתפישת השואה המסורתית את האבק הקלישאי ושעוות התועלתנות הפוליטית, שדבקו בה עד כדי חנק. זווית הראיה המקורית מאפשרת ללב - שהתקשח וקהה לנוכח השירים, הדקלומים הטקסיים והסצנות הקבועות - להפשיר ולהתכווץ מחדש בכאב ובפחד לנוכח המאורע הרצחני.

פה ושם גם בן-כנען עצמה חוזרת אל המוכר והידוע - הגם שהוא אמיתי לחלוטין - באמצעות סצנות שוברות לב על ילדה הנקרעת מאביה, או משפטים בסגנון: "העולם מתחיל מילדה קטנה, נרדפת". אך ברוב המקרים היא מצליחה למהול באומץ ובכישרון זוועה אמיתית בפנטסיה.

ולאלו - להמצאות הנראטיביות, החזותיות והמילוליות של מיקי בן-כנען - אין גבול. חלקן משעשעות (הדיאלוג בין אשכו הכרות של היטלר לבין זה של פרנקו), חלקן מפלחות את הלב מרוב יופי (תיאור הדרך הבוקעת מן הגלגלים ממרום המשאית לדכאו) - וחלקן פשוט מעייפות. בעיקר בחלקו האחרון של הספר, העוסק בהכנות לתהלוכת הקרקס הגדול, מסע ההלוויה האלטרנטיבי של הגיבורים. ייבוא פילי קרקס מאיטליה, מקהלת גמדים מקראקאס, ופסנתרי כנף אדומים מסוג בייבי - כבר נחווה כשטף ביזארי, קצת חסר תכלית מלבד הביזאריות שבו.

את סיפורי הזקנים מלווה גם סיפור משני, הכתוב בצורת ידיעות חדשותיות שמתארות את קריסתו ההולכת ונשלמת של קניון ישראלי טיפוסי תחת ענן אובך מסתורי. הסיפור יפה לעצמו, בעיקר בתצורה השבורה שלו, אך הביקורת החברתית הנצעקת ממנו גובלת בילדותי ובמופשט. קדחת קניות ובולימיה חומרנית שמובילה בסופו של דבר לקריסה תרבותית, הרס ומוות, היא פואנטה שכבר הספיקה להישחק.

גם חלקו של פינקי הנכד, שלקראת הסוף מתברר כי הוא מחבר הספר בעצם, בולט לרעה. שפתו - מין שעטנז של סלנג כאילו-עכשווי עם ציטוטים תנ"כיים - חסרת חן. בסופו של דבר, לא האמנתי שהוא זה שכתב את האגדה הבאמת מיוחדת הזו שחיברה מיקי בן-כנען.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו