בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הוא חושב לעצמו: על אסופת הטורים של יאיר לפיד

האומנם יאיר לפיד הוא האיש שיחולל את השינוי המיוחל בפוליטיקה הישראלית? ניסיון לחלץ מצע אידיאולוגי מתוך אסופת טוריו בספר "שוב עומדים בטור"

168תגובות

שוב עומדים בטור

יאיר לפיד. הוצאת ידיעות ספרים, 383 עמ', 98 שקלים

בשבוע שעבר, אחרי שיאיר לפיד הכריז על כניסתו לחיים הפוליטיים, התחוללה רעידת אדמה זוטא במפלגות השמאל, הימין ובעיקר המרכז: מפלגה בראשותו תגרוף יותר מעשרה מנדטים, חזו הסקרים. אל מי פונה יאיר לפיד, מיהם בוחריו, ומה הבשורה החדשה שיש לו להציע להם?

אפשר לנחש שבימים אלה שוקד לפיד על חיבור המצע הפוליטי של מפלגתו העתידית. אך עד שזה יופץ ברבים, נותר לעיין בקובץ הטורים שפירסם לפני שבועות אחדים ולנסות לחלץ מתוכם את תפישותיו המדיניות, הבטחוניות, החברתיות והכלכליות.

נדמה כי יותר מכל, חושף ספרו "שוב עומדים בטור" את אשליית השינוי שמקרין יאיר לפיד, מה שעושה אותו לבשורה פוליטית בקרב מעמדות הביניים. הספר, הסביר לפיד בראיון ליניב מגל ב"גלובס", הוא "אוסף הטורים הטובים ביותר שלי שהתפרסמו בשבע השנים האחרונות". הסינון שערך עושה את הספר לחשוב מסכום כל טוריו ולמסמך המבטא השקפת עולם סדורה ומקיפה. בראיון לאבי לן ב"עולם האשה", אף אימץ לפיד את תיאורו כ"בחור הכל-ישראלי" ואיפיין את עצמו כ"בורגני טוב", ולפיכך אפשר לתאר את השינוי והבשורה שהוא מביא לקוראיו כ"ישראליות בורגנית".

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

בהיעדר מבוא לקובץ, מספקת הצגתו של לפיד על הכריכה האחורית של הספר תחליף חלקי למסגרת ולהקשר החיוניים לדיון בתוכנו. כבעל טור פותח במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" וכמגיש "אולפן שישי" בערוץ 2, לפיד הוא, אכן, כפי שהודפס בכריכה האחורית, "מאנשי התקשורת הבכירים בישראל".

ואולם, מרשימת הישגיו נעדרות עדויות חשובות לא פחות להשפעתו על הציבור הישראלי - כמו התייצבותו בראש מסעות הפרסום של בנק הפועלים והציפיה המתמשכת - בעלת מאפיינים של קידום מכירות, שמומשה לבסוף - להצטרפותו לפוליטיקה. ההבחנה כי "כבר יותר מ-20 שנה משמש מדורו האישי של לפיד כיומנו של דור שלם", מזהה את "בעל הטור הפופולרי ביותר בישראל" עם קוראיו, ומעידה כי העיתון הנפוץ, הערוץ המוביל והבנק הגדול רואים בלפיד לא רק מקדם מכירות אלא גם מעצב תודעה, המקנה לתאגידים פנים ידידותיות המסוות את שלטון ההון. לפיד הוא אפוא הפרזנטור של משטר ההפרטה ומאמריו מבייתים את הישראלים לחוקי המשחק שלו, כשם שהם חושפים את ההיגיון המנחה אותו.

בטורים הדנים בסוגיות פוליטיות-חברתיות מרכזיות, וגם באלו העוסקים בחיי יומיום, בולטת ההשראה הרעיונית והסגנונית, המודעת, ששואב לפיד מאפרים קישון. ההשוואה לקישון, מאבות הסאטירה הישראלית, מסייעת להגדיר את המקום שתופס לפיד במרחב הציבורי. קישון, מדגישה הד"ר טלי לב במחקר על יצירתו בשנות ה-50, תקף את שלטון "השייכים", מי שהחזיקו באתוס החלוצי-הקולקטיביסטי של תנועת העבודה, ופנה אל "הבלתי שייכים", אל המהגרים נושאי האתוס הזעיר-הבורגני, וכונן אותם "כסובייקט לאומי-קפיטליסטי". לפיד שותף לחזון הלאומי-הקפיטליסטי של קישון, המשלב פטריוטיזם ישראלי המעוגן בלקח השואה עם אינדיבידואליזם בורגני המסתייג מחודרנות המדינה. ואולם, בניגוד לקישון, שתפישותיו הציבו אותו בזמנו על מסלול התנגשות עם שלטון תנועת העבודה, לפיד מתחזק עתה את משטר ההפרטה - זה שירש את תנועת העבודה - ומייצג את "השייכים החדשים". כך, בעוד שקישון קרא תיגר על הסדר ההגמוני, לפיד מאשרר אותו.

רשימותיו של לפיד הן מלאכת מחשבת של מבנה מוקפד שלתוכו הוא חוזר ואורג בשיטתיות את מסריו, המחלחלים באמצעות ההזדהות שהוא יודע לעורר בקוראיו. לתכלית זו עושה לפיד שימוש מתוחכם גם בעובדת היותו ידוען. טוריו משובצים באיזכורים של ידוענים מבין חבריו ומשפחתו וחייו הפרטיים תופסים מקום בולט בספר, באופן המגשים את האידיאל של מדורי הרכילות: עירטול עצמי, לכאורה, של ידוען-על, החוזר וחולק עם קוראיו את חייו ורגשותיו. כך מאירה כתיבתו של לפיד את התפקיד החברתי-הפוליטי העכשווי של מדורי הרכילות: המציצנות לחיי הידוענים - משמע, מצליחני משטר ההפרטה - מטפחת אצל הקוראים שייכות מדומיינת לעולמם, מטמיעה בהם את ערכיו ומסגלת אותם לסדר הניאו-ליברלי. אשליית הקרבה שיוצר לפיד בקוראיו היא העושה אפוא גם את טוריו האישיים למסמך פוליטי.

מכתב ליואב

הישראליוּת תופסת מקום מרכזי בעולמו של לפיד, המצהיר כי הוא "בר מזל" שהוא חי במדינה, ה"נותנת משמעות" לחייו. הוא חוזר ומשנן כי "כמדינה מערבית מתקדמת" שייכת ישראל "למועדון הקטן של המדינות שכדאי לחיות בהן", וכי למרות דברים "קשים" ו"רעים" - "לרוב אזרחיה טוב לחיות בה", יותר מכפי שנדמה להם. על יתרון המצב הישראלי מסיק לפיד גם מתוך השוואה היסטורית: הוא חי בעולם טוב יותר מזה של סבו ו"במדינה טובה בהרבה" משל אביו, ולילדיו יש אף סיכוי לחיות "במדינה טובה יותר". תפישה היסטורית זו יוצרת את החיבור בין זהותו הישראלית להשקפתו הציונית. יאיר לפיד פותח את הספר בהצהרה "אני ציוני", וקובע כי הציונות היא "התנועה הלאומית הצודקת ביותר ב-200 השנים האחרונות", הכרה שאותה הוא מבסס על ניסיון של "1,500 שנות אנטישמיות", על סבל היהודים שנרדפו על לא עוול בכפם ועל לקח השואה - החוזר ומהדהד בספר - המקנים ליהודים "זכות למדינה".

כך הישראליות שמציע לפיד היא שילוב של ציונות המחברת בין לאומיות לאוניברסליזם, ילידיות עברית שאינה מתנכרת למקורותיה בגולה, כור היתוך הנבנה מתוך פלורליזם תרבותי, וחתירה לשלום מלווה בספקנות באשר לסיכוייו. בתפישה זו, המשחזרת הסכמות שרווחו בעבר בזרם הציוני המרכזי, מערער לפיד על כמה מהנחות היסוד, שבהשראת השיח הפוסט-ציוני מעצבות בשלושת העשורים האחרונים את הדיון הציבורי בישראל. ואכן, במכתב פומבי לבנו יואב כותב לפיד, כי "העידן הפוסט-ציוני נמצא בשיאו", אך "במשפחה הזאת אנחנו לא פוסט שום דבר. אנחנו עוד תקועים עם הציונות ועם המדינה הזאת".

מוטי קמחי

לכאורה, סותרת הפופולריות הרבה של לפיד, הניזונה גם מהציונות המוצהרת והמנומקת שלו, את קביעתו כי "העידן הפוסט-ציוני נמצא בשיאו". למעשה, בעוד שמבחינה מדינית הישראליות הבורגנית שלו היא ניגודה של הפוסט-ציונות; הרי שמבחינה כלכלית-חברתית דווקא הבורגנות הישראלית עם אידיאולוגיית-העל של משטר ההפרטה, היתה זו שייצגה עמדה פוסט-ציונות כאשר היא גינתה הבטים של הממלכתיות הישראלית ומדינת הרווחה כדכאניים ומחוללי עוול. גינוי זה סיפק צידוק לחיסול המשק הציבורי, הכשיר את מיסחור השירותים החברתיים והפך את הוקעת ממסדי מדינת הרווחה לטקס היטהרות של היחיד מן הקולקטיביזם הציוני.

ואולם, בעוד שהקיטרוג הפוסט-ציוני המנוכר סייע למהפכת ההפרטה בשלב ההסתערות שלה, הוא הפך לגורם מפריע עם ניצחונה: כדי לבסס את ההגמוניה שלו נזקק עתה משטר ההפרטה לאידיאולוגיה מפויסת ומכילה - והישראליות הבורגנית שאותה מבטא יאיר לפיד התפתחה כמענה לצורך זה. דמותו, כנושא בשורה, הלכה ונבנתה ככל שגדלה הסתירה בין ההבטחות שנשא אתו משטר ההפרטה לבין הפרתן של אותן הבטחות כאשר משטר ההפרטה מומש בפועל.

"נקודות האחיזה" בחיים, מסביר לפיד לבנו, הן "המשפחה שלך, המדינה שלך", ומוסיף, "לאהוב את המדינה מבלי שתתן לעצמך דין וחשבון מדויק למה אתה מתכוון בעצם כשאתה אומר ‘מדינה'". ואכן, בניגוד לעיסוק מפורט בחומרי היומיום המרכיבים את חיי המשפחה, מותיר לפיד את המדינה כמושא התייחסות רעיוני ותרבותי, ומתעלם במודע מן המנגנונים הכלכליים והחברתיים המעצבים את דמותה. כך, בראיון לאבי לן ב-2007, אמר לפיד כי השתתפותו בפרסומת לבנק הפועלים אינה סותרת את האתיקה העיתונאית, שכן "ב-25 שנה של כתיבה עיתונאית מעולם לא כתבתי אף מלה על בנקאות, ומעולם לא ראיינתי אף בנקאי". נכון, אלא, שגם אי-כתיבה פירושה הבעת עמדה: בתקופה זו הופרטו הבנקים והפכו לשחקן מרכזי של "הקפיטליזם החזירי", שלפיד מגנה את גילוייו, אך בשתיקתו מחפה על גורמיו. בדומה, מבקר לפיד את אי-השוויון בישראל אך מתעלם מן המדיניות - בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור, שוק העבודה וכו' - המחוללת אותו. כך הוא מקבע את משטר ההפרטה כמצב טבעי נטול חלופות ומטפח את האשליה שאי-השוויון ניתן לפתרון במסגרתו.

שתיקתו של לפיד ביחס לגורמי אי-השוויון הולמת את אמונתו ב"עקרון היד הנעלמה" המסדיר את חיי החברה. הוא מאמץ את התעתוע הניאו-ליברלי המציג את "השוק החופשי" כשיטה הכלכלית המתפקדת היחידה, מגחיך את הציפייה ל"מבוגר אחראי" כשריד מן התקופה שבה היתה ישראל "מדינה סוציאליסטית" - וכך מבטל את מדינת הרווחה כחלופה לשוק החופשי - וקורא לקחת את האחריות "בעצמנו". מימושה של אחריות זו, לשיטתו, היא גירסה לא-טייקונית של השוק החופשי - המזכירה את זו של נתניהו - ומבססת את משטר ההפרטה.

את תפישת השוק החופשי, העומדת ביסוד הישראליות הבורגנית שלו, פיתח לפיד בטור "מרד העבדים", שפורסם בתמיכה במחאת האוהלים של קיץ 2011 (ולא נכלל בספר). האימוץ שלו את ססמאות המחאה מסווה מסקנה שמרנית: לפיה, התנאי לשחרורו של מעמד הביניים מעבדותו הוא נסיגה מרעיון מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית והחלפתה במדינת סעד, המאפיינת משטרים ניאו-ליברליים. בהתאם, מצמצם לפיד את מטרת שירותי הרווחה לתמיכה של החברה ב"חלשיה", שירותים שמעמד הביניים אינו נזקק להם, אך מוכן לממן במיסיו מתוך הכרה מוסרית. מנגד, הוא מבטא את זעקת מעמד הביניים המתקשה "לגמור את החודש", אך נאלץ "לשלם גם על מי שמעליו", לטייקונים ולהתנחלויות ולחרדים כמו גם "לוועדים הגדולים" ו"לעובדי המגזר הציבורי". אלא, שבהציגו את עובדי המגזר הציבורי, המהווים את לבת מדינת הרווחה, כאויבי המעמד הבינוני, מכשיר לפיד את הפרטת שירותי הרווחה וניוונם. בדומה, אירגוני עובדים הם לא רק הבסיס הפוליטי של מדינת הרווחה אלא גם מגינים על השכר של מעמד הביניים. לפיכך, בליבוי האיבה כלפי "הוועדים הגדולים" - תוך חיבור כוזב של "הפקידה בחברת החשמל" עם הטייקונים - מכשיר לפיד את הפגיעה במעמד הביניים ואת שימור מבנה הכוח של משטר ההפרטה.

אלון רון

"מרד העבדים" מלמד כי הישראליות הבורגנית שמציע לפיד מבוססת על בלבול בין סיבה לתוצאה: מעמד הביניים נשחק כתוצאה מדלדול מדינת הרווחה והפרטתה. המשך והאצת התהליך הזה, כמתבקש מתפישת השוק החופשי של לפיד, רק ידרדר ויחמיר את מצבם של מעמדות הביניים. "מרד העבדים" של יאיר לפיד מתגלה אפוא כמתכון להעמקת שיעבודם.

נצטרך לשאת בעול

התנערותו העקרונית של לפיד ממדינת הרווחה בולטת כשבוחנים את עמדתו ביחס לשתי הסוגיות העיקריות שבאמצעותן הוא ממתג את עצמו כרובין הוד של מעמד הביניים: החרדים והחינוך. לפיד, בניגוד לאביו, אינו עוין את החרדים. להיפך, הוא מכבד את האוטונומיה שלהם - וכך דבק בהגדרתם כ"מגזר", אחד מיסודות משטר ההפרטה הישראלי - אך מציע להם עסקה: הכנסת לימודי הליב"ה למערכת החינוך החרדית - מה שיהפוך אותם לתפישתו "לאזרחים מועילים" - או הפסקת מימונם בכספיו. מאחר שצפוי כי החרדים ידחו את העסקה, או למעשה את האולטימטום שמציב להם לפיד, הרי שהתוצאה תהיה נסיגת המדינה מאחריות לציבור זה, המורכב מחלק ניכר מעניי ישראל, וצמצום נוסף של מדינת הרווחה. אלא, שהדרך היחידה להתמודד עם ההתבדלות החרדית היא דווקא בהצעת שירותי רווחה רחבים שיפטרו את העניים מן הצורך לפנות לשירותים המגזריים החרדיים וכך להצטרף לשורותיהם. ואולם, פתרון זה מנוגד לשלילתו של לפיד את מדינת הרווחה, ולכן, שוב, בהמשך לאשליית השינוי המאפיינת את הישראליות הבורגנית שלו, הוא מציע את החרפת גורמי הבעיה כתחליף כוזב לפתרון.

>> עוד בנושא: יאיר לפיד מסביר למה עכשיו | מר ישראלי הולך לירושלים: על השבוע שבו החליט לפיד להיכנס לפוליטיקה | הגישה המיינסטרימית לא תעזור ללפיד בכנסת

דילול מדינת הרווחה עומד גם בבסיס יחסו של לפיד לחינוך. הוא מציע בספרו להעמיד את שיפור "רמת החינוך שלנו" כיעד לאומי שיזניק את ישראל קדימה, כדי שבתוך עשר שנים תהיה ישראל "בין חמשת המקומות הראשונים בעולם". ואולם, הוא מציע לשפר את רמת החינוך דווקא על ידי העצמת הגורם העיקרי להידרדרותו: הפרטת מערכת ההשכלה בישראל. לדבריו, המצוינות בחינוך תוגשם "לא כי מישהו אחר - שאתם קוראים לו ‘המדינה' - יצטרך לטפל בזה, אלא כי אנחנו, כל אחד ואחד מאתנו, נצטרך לשאת בעול הזה". על ידי דחיקת "המדינה" מפני "כל אחד", תוך הדגשת הניגוד ביניהם, נותן לפיד הכשר להפרטת החינוך, המאשרר את ההונאה העצמית של מעמד הביניים הסבור כי ההפרטה היא הדרך לשיפור השכלת ילדיו.

לפיד מאמץ את הגיונו של משטר ההפרטה גם בתחומים אחרים: כך בהמשך להעברת תפקידי המדינה לעמותות הוא מבקש לעצמו "בית כנסת ישראלי", המאופיין גם בכך ש"רבניו אינם מקבלים משכורת מן המדינה, אלא מן הקהילה". "קהילייתיות" היא אכן עוד אחד מן הקודים המשמשים להכשר פירוק מדינת הרווחה.

לפיד פונה אפוא לבורגנות הישראלית, הכוללת גם את הבורגנות הדתית-לאומית - שאתה הוא מקיים דיאלוג מתמשך בספר - ובאמצעות העמקת ההפרטה מציע לה לכונן עצמה כמגזר שבכוח עדיפותו הכלכלית יחזיר לעצמו את ההגמוניה בישראל.

התרגלנו להאשים אחרים

כשם שלפיד מאשרר את משטר ההפרטה, כך בתחום המדיני הוא קורא אמנם לפינוי ההתנחלויות תוך יחס הוגן למתנחלים, אך מאמץ את הנחות היסוד של הממשלה כלפי הפלסטינים. הוא סבור ש"אסור לסמוך על הפלסטינים" וכי "הסכסוך כאן כדי להישאר", אך תומך בהקמת מדינה פלסטינית, "לא מפני שזה יביא שלום, אלא מפני שיהיה הרבה יותר נוח לנהל את הסכסוך אל מול מדינה כזו". כחלק ממגמת האישרור הוא גם יוצא כנגד "הפיתוי" להאשים במצב הקשה של ישראל "כל מיני אנשים שקוראים להם ברק או נתניהו" ומגנה את "הקלות שבה התרגלנו להאשים אחרים בצרות שלנו". כך מרדד לפיד בטוריו את הפוליטיקה לעוד סוג של יחסים אישיים, מפריד בין המנהיגים למדיניותם והופך את הביקורת עליה לבריחה מאחריות אישית.

לפעמים נדמה שגם לפיד חש כי אשליית השינוי שהוא מציע מובילה למבוי סתום. בטור יוצא דופן בקדרותו הוא סותר את עצמו ומודה כי "אני שייך לדור הראשון של הישראלים שעומד להעביר לילדיו מדינה פחות טובה מזו שקיבל לידיו", וכי אין לו פתרון למצב: "לא רק שאיני יודע מאיפה להתחיל את התיקון, אני אפילו לא בטוח מתי הכל התקלקל". כתחליף לפתרון מטיף לפיד לחזור ל"עקרון הפשוט האומר, שאם איננו יודעים לאן זה הולך, הדבר היחיד שאפשר לעשותו הוא פשוט להתחיל ללכת". "להתחיל ללכת", לשיטתו, פירושו להצטרף לפוליטיקה, שלמרות שהיא נראית כ"משחק עלוב, מלוכלך, שבו כולם מרמים את כולם", היא עדיין הדרך היחידה לחולל שינוי, שכן "אין משחק אחר בעיר הזאת". ואולם, מאחר ואינו מציע שינוי כיוון, המשמעות הפוליטית של "להתחיל ללכת" היא להמשיך ולדרוך באותו מקום.

הדריכה במקום כאשליה של הליכה מעידה כי לפיד פיצח את הקוד הפוליטי המנחה את מעמדות הביניים, מצביעיו הפוטנציאליים: יותר מאשר הכרעה בין רעיונות ומצעים הם רואים בבבחירות חוויה של השתתפות והשתייכות; ויותר משהם מחפשים דרך הם מבקשים פעולה. העדפה זו משקפת סתירה המעצבת את יחסו של מעמד הביניים גם כלפי משטר ההפרטה: אשליית הסיכוי שיוצר השוק החופשי גורמת להם להתמכר להבטחותיו, וככל שגובר תיסכולם מאי-מימושן של אותן הבטחות, כן הם נאחזים בהן בציפייה לגואל שיגשים אותן. הביטוי הפוליטי של סתירה זו הוא שמרנות רעיונית ותזזיתיות מפלגתית. כתחליף לשינוי המתבקש של עמדותיהם והמרת חזון ההפרטה במדינת הרווחה, מעדיף מעמד הביניים לנייד את קולו לרשימות טריות המבטיחות לשפר את מצבו במסגרת הסדר הניאו-ליברלי ותוך שימורו, רק כדי לשוב ולהתאכזב, וחוזר חלילה. ואכן, ככל שהתייצב משטר ההפרטה כן נחלשה נאמנותו המפלגתית של מעמד הביניים והריגוש שבהתמסרות למפלגות ומנהיגים חדשים - או כאלו שמותגו מחדש - שימש תחליף לשינוי המדיניות: "מפלגת המרכז" ו"שינוי" שימשו כתובת בבחירות 2000 ו-2003, "קדימה" בבחירות 2006 ו-2009, וכמובן היתה גם "סיעת הגמלאים". עתה, עם האכזבה הצפויה מ"קדימה", שוב נוצר ריק ומי שנשאב אליו הפעם הוא יאיר לפיד, שהצירוף שבין החידוש שבהתמודדותו לשמרנות שבעמדותיו מזינים את אשליית השינוי שהוא יוצר. אשליה זו לא נועדה להערים על מעמד הביניים. להיפך, כמבטא את הסתירות בתפישתו הפוליטית והחברתית, לפיד דווקא משקף את האשליה העצמית של מעמד הביניים כלפי משטר ההפרטה, ומשום כך הוא מעורר הזדהות המהווה את מקור הפופולריות שלו.

יוני המנחם

שלי, אני, אנחנו

יאיר לפיד מבטא סתירה נוספת של מעמד הביניים. הוא מביע געגוע למושג "אנחנו", שהגדיר את ישראל, לדבריו, עד לשנות ה-80 - כשישראל היתה סוציאליסטית, לשיטתו - והוא מצר על כך שמאז, "האנחנו הוטל הצדה" ואת מקומו תפס "האני", תהליך שהוא מקור התפוררותה של החברה הישראלית, לתפישתו.

כמי שבא מלבה של ההגמוניה, ה"אנחנו" של לפיד רואה במדינה המשך של "החבר'ה", שהוא בעיניו "המוסד הישראלי הגדול מכולם". בהתאם, הוא סבור ש"חברות היא הנכס הגדול ביותר שיש למדינה הזו להציע", לא מערכת חינוך, לא מערכת בריאות ולא שוק עבודה הוגן.

הכמיהה ל"אנחנו", תוך שלילת מגנגוני מדינת הרווחה הבונים את הסולידריות החברתית ההכרחית לכינונו, בד בבד עם גינוי "האני", תוך כדי קידוש השוק החופשי המערער את ה"אנחנו", מבטאים את אחד המאפיינים הרעיוניים הבולטים של מעמד הביניים הישראלי: הערגה למה שניתן להגדיר "יחד מופרט", שהוא תבנית סתירותיה של הישראליות הבורגנית.

"אנחנו" הוא גם השם שבו בחרה שלי יחימוביץ' לספר שבו היא פורשת את משנתה החברתית-כלכלית, ובו תוקפת גם היא את היסחפות הישראלים לעבר פולחן "האני". כמתבוננים חדי עין בחברה הישראלית משתמשים אפוא לפיד ויחימוביץ' במושגים זהים כדי לקדם סדרי יום מנוגדים, דבר המלמד כי שניהם מזהים את כמיהת מעמד הביניים ל"אנחנו", אם כי מעניקים למושג משמעויות מנוגדות. יחימוביץ' רואה את קריסת "האנחנו" כתולדה של משטר ההפרטה, בעוד שלפיד מבקש לחדש אותו במסגרתו; יחימוביץ' רואה את מדינת הרווחה כבסיס ל"אנחנו", בעוד שלפיד חותר לכונן אותו תוך השתחררות ממנה; "האנחנו" של יחימוביץ הוא סוציאל-דמוקרטי ואילו "האנחנו" של לפיד הוא ניאו-ליברלי. שתי גרסאות מנוגדות אלו של "האנחנו" - שבאו לידי ביטוי גם במחאת האוהלים - יעמדו במוקד המאבק שינהלו שניהם על קולו של מעמד הביניים.

לפיד משתמש אפוא ברטוריקה בסגנון יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו. זוהי תמצית אשליית השינוי שהוא מציע כמענה כוזב לסתירותיו של מעמד הביניים הישראלי. לאור לקח הנסיונות הקודמים של תרגום אשלייה זו לכוח הפוליטי, וכפי שהיא משתקפת מ"שוב עומדים בטור", נדמה שגם הישראליות הבורגנית של לפיד עתידה לחזק את משטר ההפרטה, להוסיף לשחוק את מעמד הביניים ולהעצים את סתירותיו.

הפרופ' דני גוטוויין הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו