בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביקור: רומן בכורה שכולו נס קטן

הילה בלום כתבה רומן קאמרי לכאורה, אך מי שיקשיב היטב ישמע צלילים דקים, שתיבת התהודה שלהם נוגעת בשאלות הקיום המרכזיות

12תגובות

הביקור

הילה בלום. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 416 עמ', 92 שקלים

הרומן הראשון של הילה בלום הוא לכאורה רומן קאמרי, שדבר לא קורה בו. הגיבורים אינם מגיעים בו למקורות הנילוס או למקורות הנשכחים של אגם החולה, ואינם טסים לארגנטינה במסע שורשים ציוני. אבל מי שיקשיב היטב ישמע במוסיקה הקאמרית הזאת צלילים דקים, מתוזמרים בקפידה, שתיבת התהודה שלהם הולכת ומתרחבת ונוגעת בשאלות הקיום המרכזיות.

המסגרת העלילתית של הרומן משתרעת על פני יומיים. נילי ונתי בילו לפני תשע שנים בפאריס, ובתום ארוחה במסעדת פאר גילה נתי כי ארנקו נעלם. אדם שסעד בשולחן סמוך הציע להם להפתעתם את עזרתו. תשע שנים מאוחר יותר מתקשר אליהם האיש הזה ומבקש לפגוש אותם בעירם, בירושלים, בעוד יום-יומיים. מה קורה עד הפגישה? כמעט כלום. בתו של נתי מנישואיו הקודמים נמצאת עם אמה באמסטרדם, ובתם המשותפת של נילי ונתי נמצאת בחופשה באילת, ולמרות שנילי אינה חדלה לחשוב עליהן, הן אינן נוטלות חלק בהווה הסיפורי. נילי, שרוב הרומן מסופר מנקודת התצפית שלה, עובדת כעורכת (הדמיון של המחברת לא הרחיק לכת במקרה הזה. בלום עובדת מזה שנים כעורכת ספרים), והיא נפגשת עם אחת הסופרות שלה ומתווכחת אתה על הסיום הראוי לספרה. מה עוד קורה? לא הרבה. נילי יושבת בבית קפה, ומבקרת את אמה השוכבת במוסד סיעודי. על מעשיו של נתי בהווה אנחנו לא שומעים כמעט דבר, אם כי יחד עם נילי הוא מנסה להבין מה רוצה מהם הצרפתי ההוא שפגשו בפאריס. יפה, אחרי יומיים וכמעט 400 עמודים אנחנו סוף סוף נפגשים עם האיש המסתורי הזה ושומעים את סיפורו.

ויחד עם זאת, למרות דלילות העלילה, הרומן אינו משעמם לרגע. המשפחה שהוא מציג היא "משפחת טלאים", "משפחה אסופית": לנילי ולנתי בת משותפת, אסיה, אבל לנתי גם בת מנישואים קודמים, ונילי עדיין שומרת על קשר חשאי עם אחד מאהוביה. והדינמיקה של המשפחה האסופית הזאת מרתקת: נילי מנסה בכל כוחה לאהוב את בתה הביולוגית ואת בתה המאומצת בצורה שווה, אבל מתקשה בכך, ויותר מפעם אחת הקוראים נרמזים כי נילי היתה שמחה מאוד להיפטר מבתו של נתי. דידה, בתו של נתי, מכניסה גורם מתח נוסף. היא מספרת לנילי, הנמצאת בסוף הריונה, כי ראתה את נתי מחבק אשה זרה ברחוב. האם היא עושה זאת כדי להכניס טריז בין נילי לבין נתי ולוודא שאביה יהיה שלה בלבד? דידה נשארת ערב אחד לבד בחדר עם אסיה, בתם המשותפת של נילי ונתי, ואסיה בת השנתיים מוצאת את דרכה אל החלון, נופלת מן הקומה השנייה וכמעט מקפחת את חייה. נילי אינה יכולה להימנע מן המחשבה שלדידה יש יד בדבר.

אמרי זרטל

עשו לנו לייק לקבלת מיטב ביקורות הספרים ישירות לפייסבוק שלכם

אחד ממקורות העניין של הרומן הוא המתח המתמיד המתקיים בו בין ניסיונה של נילי לשכנע את עצמה ש"הכל בסדר", לבין תחושה מתמדת של דאגה, של אי-ביטחון, של ודאות של אסון מתקרב. אסיה אמנם התאוששה מנפילתה, אבל הנפילה השאירה אותה עם חשש לאפילפסיה, ואמה חרדה כל הזמן לשלומה. חרדתה של נילי מוזנת מאסונות משפחתיים, שבהם היו מעורבים אחותה ובתה, ומאסונות המדווחים כל העת ברדיו ובטלוויזיה. עם זאת, החרדה האמהית הזאת של נילי אינה חרדה אמהית ישראלית (נוסח אורלי קסטל-בלום, דויד גרוסמן או יהודית קציר), אלא חרדה מקיפה יותר, הקשורה לאחד מנושאיו המרכזיים של הרומן.

נושאו המרכזי של הרומן נרמז כבר במשפט הפתיחה: "יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי-השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור". התחושה הבסיסית המובעת ברומן היא שהאסונות הקורים בסדקים הצרים האלה של ההזנחה, או של אי-ההשגחה, הם בלתי נמנעים. תחושת חוסר הביטחון הזאת אחוזה בהשקפת העולם המובעת ברומן. בשיחה בין נילי לבין אחותה על אביהן עולה במפתיע תיאוריית הקוונטים. נילי מעלה את ההשערה ש"אולי הוא היה טיפוס קוונטי, אולי הניסוי עבד רק בתנאים של אפס תצפיות". האיזכור האגבי של תיאוריית הקוונטים הוא אחד המפתחות העיקריים לרומן, כי התיאוריה הזאת נמצאת ביסוד חרדתה הקיומית של נילי. תיאוריית הקוונטים היא המקום שבו המדענים ויתרו על האפשרות לדעת בדיוק היכן נמצא כל חלקיק ואיך הוא בדיוק מתנהג, והבינו כי הם יכולים לבסס את התיאוריה שלהם על הסתברות בלבד. נילי מוקסמת מהרעיון הזה של ההסתברות בעת לימודיה בתיכון, אבל במציאות, בגללו חייה נהפכים לסיוט, כי משמעותו העקרונית היא חוסר ודאות, התלבטות בין אפשרויות שונות (או בין יקומים מקבילים שונים), חוסר יכולת לדעת מה באמת קרה או מה באמת קורה.

אי הוודאות הזאת, שהיא בשורש הפוסטמודרניזם, היא האחראית למתח הפנימי המתמיד שמאפיין את נילי, ולתחושת המסתורין שהרומן בורא. האם דידה, בתו של נתי, היא אכן מפלצת קטנה, המנסה להרחיק את אביה מנילי ולהרוג את אחותה? האם נתי אכן בוגד בנילי ועתיד לעזוב אותה בסופו של דבר? נילי מתחבטת כל הזמן בשאלות האלה, רק כדי להגיע בסופו של דבר למסקנה שאין לה שום דרך להשיב עליהן. יתר על כן, היא מגלה כי לא רק שאין כל דרך להבין את הזולת, גם חלקים גדולים ממנה עצמה חסומים לגמרי לפניה. מן התפישה שאין עובדות קבועות, מוצקות, אלא הסתברות בלבד, עולה גם החשש המתמיד מפני בחירה שגויה, מוטעית. החשש מפני טעויות כאלה (בבחירת הבעל, בדרך הטיפול בילדים וכו' וכו') הוא מן הנושאים השכיחים ביותר ברומן.

אי הוודאות מלווה את הרומן בכל רמותיו. אפילו השאלה מי מספר את הדברים אינה תמיד ברורה. רוב הרומן מסופר מנקודת תצפיתה של נילי, וקטעים קטנים יותר מנקודת ראותו של נתי. אבל מאיזה נקודת תצפית מתואר נתי כשהוא "שרוע לאורך הספה, ידיו שלובות על חזהו, ראשו בדיוק באמצע הכרית. ככה מסדרים מתים בלוויות ארון פתוח, הסימטריה חשובה". האם נילי, המופיעה בפתח הסלון ורואה את נתי, היא החושבת עליו, מסיבות אלה או אחרות, כעל מת אפשרי? האם לפנינו התערבות של מספר כל-יודע? אלה שתי אפשרויות שונות לגמרי, המוסרות מידע אפשרי שונה על הסיטואציה. קוראים המחפשים תשובה חד-משמעית לשאלה זו, ייאלצו להישאר עם פתרונות אפשריים בלבד.

סגנונו של הרומן נע בין סגנון היפר-ריאליסטי, המתאר בפרטי פרטים את המראה או הסיטואציה, או את רצף הרהוריה וזיכרונותיה של נילי, לבין סגנון אקספרסיבי, מועצם. שני הסגנונות האלה מועדים לכישלון. קל מאוד לייגע בראשון ולהפריז בשני. הילה בלום נמנעת כמעט לחלוטין מן המכשולים האפשריים האלה. דומה שאת מחלות הילדות של הכתיבה עברה דרך הטקסטים שבהם עסקה כעורכת, והרומן הראשון שלה הוא רומן בוגר ובשל. למרות הפיתוי לקרוא במהירות את הטקסט, שהוא הרבה פעמים משעשע ושנון, הכיף הטמון ברומן הזה הוא דווקא בקריאה אטית, מושהית, המגלה את התזמור העשיר שלו. דוגמה קטנה: דידה מספרת לנילי בעמוד 23 ש"כשקרן אור חודרת לתוך האטמוספרה היא סוטה מהמסלול שלה. זה רק נדמה שהכוכב שם, אבל בעצם הוא לא שם". כ-150 עמודים אחר כך, אחותה של נילי אומרת לה כי הורים אומרים תמיד לילדים "מה מותר ומה אסור, לאן ללכת, באיזה אור לעמוד, מתי לחייך למצלמה, אבל מה שיש להם ביד זאת רק העטיפה. הילד שהם חושבים שהוא שלהם כבר לא שם". קוראים שיחמיצו את הקשר בין הקטעים, לא רק יחמיצו את אחד מנושאיו החשובים של הרומן, אלא גם יתקשו להבין מדוע נילי נזעקת כל כך למשמע הערתה של אחותה ותוהה למה מכוונים דבריה.

בפגישתם של נילי ונתי עם האורח הצרפתי, מספר להם הצרפתי מה גרם לו להציע להם עזרה, "אבל הוא מספר את זה כאילו זה סיפור, כאילו יותר מכל דבר אחר יש משקל לבחירת המלים". הילה בלום נוהגת בדיוק כך, כאילו לבחירת המלים יש המשקל הרב ביותר. סגנונה עשיר ומדויק, ובעיקר מקורי. כמעט שלא נמצא כאן צירופי לשון שגורים, והלשון הפיגורטיבית שלה מלאת המצאות והפתעות. השיחות בין נילי לבין נתי, או בין נילי לבין אחותה, מעידות על רגישות רבה לעברית העכשווית, והשיחות שמנהלות בנותיהן של נילי ונתי בינן לבין עצמן ובינן לבין הוריהן הן מופת של שעשוע ודיוק. הרומן הראשון של הילה בלום הוא נס קטן.

הפרופ' אברהם בלבן הוא משורר, סופר וחוקר ספרות. ספרו "תשע אמהות ואמא: ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו