שתיים: חוויית קריאה אינטנסיבית ודחוסה

ספרה הראשון של מיטל שרון עוקב אחר שתי נקודות המבט של בנות זוג, שנעות בין אוטונומיה מוחלטת הכרוכה בבדידות לבין התמזגות טוטאלית

מאיה מיכאלי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיה מיכאלי

שתיים

מיטל שרון. הוצאת חרגול, 222 עמ', 88 שקלים

אפרת ויעל, זוג נאהבות בשנות ה-20, שחייהן המשותפים מתאפיינים בלא מעט ריבים ומשברים, יצרו עיבוד משלהן למשחק ילדים מוכר: במשחק המקורי, אחד מהילדים עומד עם הפנים לקיר והילדים האחרים עומדים בשורה מאחוריו. הם מנסים להתקדם לעברו והוא צועק: "אחת-שתיים-שלוש-דג-מלוח" ומסתובב מהר. מי שלא קופא במקום - נפסל.

בגרסה של אפרת ויעל מדובר בהרפתקה - נסיעה למקום שהן לא מכירות, או התנסות חדשה כלשהי המציבה אותן בעמדה המקבילה לחוסר הוודאות של הילד, שמסתובב אחרי שצעק. במלותיה של אפרת, מדובר בסיטואציה שבה "את לא יודעת מה תראי מאחורייך וזה מסקרן מאוד וגם מפחיד". הדימוי היפה הזה אכן מתאר במדויק את אחד הקשיים המרכזיים באהבה, קושי המוכר בעיקר מן השלב הראשון של ההתאהבות אך למעשה נוכח - אולי אף ביתר שאת - גם אחריו. זהו הקושי הכרוך בחוסר הוודאות התמידי באשר למחשבות, ההתנהגות והרצון של האהובה. או אם להשתמש במלותיה של יעל: "כמה מאמץ אנחנו צריכות להשקיע כדי להבין אחת את השנייה. אפרת היא לא אני. היא אפילו לא דומה לי".

יעל ואפרת אולי מצליחות להכיל אי ודאות בתוך משחק, אך הן מתקשות בכך בכל הקשר אחר. הספר מחולק לשני חלקים ועוקב אחר שתי נקודות המבט השונות שלהן, כל אחת מהן מספרת על עצמה בגוף ראשון: אפרת, מושבניקית וצלמת במקצועה, היא מסוגרת, הססנית ובעיקר נוירוטית, מעין וודי אלן בגוף אשה, מחשבותיה האובססיביות מקדימות כל פעולה שלה ומלוות אותה; יעל, שנעה בין ברלין לתל אביב ועובדת כמגייסת כסף בעמותות, היא רפלקסיבית פחות, משוחררת והרפתקנית יותר. שם הספר - שתיים - מתאר הן את היותן שתי נשים נפרדות שהיחד לא בא להן בקלות, והן את שמו של משחק נוסף (השתיים חובבות משחקים) שהמציאו בביקור לברלין בעקבות מפגש עם אתל, חברת נעורים של יעל. לפי חוקי המשחק: אפרת תנסה להיות אתל, בלבושה המדויק והחינני ובהתנהגותה הקלילה והלא מתחייבת. אם יתחילו עם אפרת במסיבה שתיים, סימן שהצליחה במשימה.

עטיפת הספר

המשמעות הכפולה של שם הספר מסמנת את תוואי הציר שעליו נעות הגיבורות - בין אוטונומיה מוחלטת הכרוכה בבדידות (כל אחת לעצמה) לבין התמזגות טוטאלית המהולה בחרדה (להיות מישהי אחרת). נדמה כי שתיהן לא מצליחות להיחלץ מציר זה ולחיות אהבה מספקת ומלאה. כל אחת מהן מנסה לבטל את חוסר הוודאות שכרוך במפגש עם האחרת, בהתאם לקווים הדומיננטיים באישיותה. אפרת - באמצעות מחשבות חוזרות ונשנות, שאינן מאפשרות מקום לחוויה; ויעל - באמצעות בריחה מתמדת משגרה, המתגלה בתורה כמשעממת, מתישה ומונוטונית לא פחות מהשגרה עצמה.

הספר מצליח לתאר באופן מעניין ומשכנע את התנועה הזאת, אך נדמה שהוא נקלע לפרקים לאותה ביצה שבה מבוססות הגיבורות שלו. שכן, גם הספר, כמותן, נמלט ממרווחים, שתיקות, פערים וחוסר ודאות. בעת הקריאה הרגשתי כמעט מיותרת - כל אירוע, מחשבה או תחושה מתומללים, מנותחים ומעובדים עד שאינם משאירים מקום לקוראת. כך, במקום התנועה המענגת שספרות במיטבה יודעת לייצר בין חשיפה להסתרה, חוויית הקריאה, הנטולת סאב-טקסט כמעט לחלוטין, הופכת למאוד אינטנסיבית, דחוסה ומחניקה. לשם דוגמה, כאשר יעל ואפרת מטיילות בתערוכה בברלין, אפרת מציינת: "זה הצחיק אותי מאוד שדווקא עכשיו אנחנו רואות את סינדי שרמן, שזה בול כמו המשחק של אתל". ההערה הזאת, שחושפת מיד שאתר ההתרחשות לא נבחר במקרה, אינה מותירה בידי הקוראים לא אפשרות לייצר בעצמם את הקישור המתבקש ולא מרווח להבין בדרך אחרת את הביקור בתערוכה.

כתיבת פרוזה בעברית שמעמידה במרכזה אהבה בין נשים מבלי לעסוק בתהליך היציאה מהארון או בקונפליקטים שכרוכים בבחירה לחיות עם אשה, אינה נפוצה במחוזותינו ויש לברך עליה. אלא שכמו אפרת ויעל, נדמה שגם מחברת הספר, שבדתה אותן, התקשתה להתמסר באמת לסקרנות והפחד הכרוכים באי הוודאות, שמאפיינת את הכתיבה בדיוק כמו את האהבה, ולאפשר לקוראים לגלות בעצמם מה קורה לאחר שצועקים "אחת-שתיים-שלוש-דג מלוח".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ