בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היקום הטרגי שלנו: סופרת סתם

סקרלט תומס מצאה פתרון מושלם למצוקת הכתיבה: ספר על סופרת שאין לה על מה לכתוב, ולכן כותבת על מצוקתה של סופרת שאין לה על מה לכתוב

תגובות

היקום הטרגי שלנו

סקרלט תומס. מאנגלית: קטיה בנוביץ. הוצאת ידיעות ספרים, 398 עמ', 98 שקלים

יום אחד, כך מנבאים המדענים, יהיה לנו סוף, בין אם בקריסת רוורס לנקודה שממנה הכל התחיל ("המפץ הגדול"), ובין אם בהתפזרות לכל הרוחות. כשהכל ייגמר ויתחילו הסיכומים, יוכל "היקום הטראגי שלנו" לקבל הערת שוליים בפרק על תולדות התרבות של ההומו-סאפיינס. משהו בסגנון: תראו מה קרה לפרוזה האנושית כשבני האדם נעשו מודעים מדי למצבם כסתם יונקים אומללים, אך בד בבד נגמרו להם הסיפורים שיפרקו את כאבם לאותיות דפוס. אחרי כל כך הרבה מלים התברר שגם לדמיון האנושי יש גבולות, מה שמסביר מדוע כל הסיפורים בעולם אינם אלא וריאציות על מספר קבוע של עלילות. הסופר, לצורך העניין, הוא מי שמפזר את חרוזיו כמו סוכריות, כשמדי פעם מישהו בקהל משליך אליו בחזרה את נייר העטיפה: היי, אתה, את הטעם הזה כבר טעמנו.

סקרלט תומס, סופרת אנגלייה משוכללת, משכילה, נבונה ורהוטה, מצאה פתרון מושלם למצוקתו של הסופר בעידן הפוסט-סיפורי, שמיצה כבר את כל תנוחותיה האפשריות של המלה הכתובה: ספר על סופרת שאין לה על מה לכתוב, ולכן כותבת על מצוקתה של סופרת שאין לה על מה לכתוב. "משהו הכה בי", היא משתפת את קוראיה ברגע ההארה הבבושקאי: "אולי כל הרומן יכול להתקיים בתוך התוכנית שלו עצמו, בעוד הגיבורה מנסה ללא הצלחה לתכנן את הרומן שלה במחברתה. זה יהיה כמו בניין עשוי כולו פיגומים או מעין חצאית עם תפרים בחוץ".

לסופרת של תומס קוראים מג, שחוץ מלחלום על רומן ביכורים "רציני ופורץ דרך", מוציאה את לחמה הדל כמבקרת ספרי מדע פופולרי ומחברת ספרי נוער סדרתיים. את חייה היא חולקת עם כריסטופר, "פסיכי ודפוק", שממנו היא לא מצליחה להיפרד גם כשהיא מתאהבת בגבר מבוגר ממנה ב-25 שנה, שגם הוא לא מצליח לממש את שאיפתה הנואשת ל"קצת תשוקה בחיים". כדרכם של רבים מסופרי העידן החדש, נתפשת גם גיבורתנו לשלל האפשרויות המגוונות שמציעה הפיסיקה המודרנית לדמיון האנושי. "במיוחד החלקים העסיסיים כמו תורת היחסות, כוח הכבידה, האבולציה ופונקציית הגל", שהזינו אמנם את ספרה הקודם והמצליח של תומס ("סופו של מיסטר Y", ידיעות ספרים), אך גולשים הפעם אל מחוזות פנטסטיים והזויים משהו. כך, למשל, תיאוריה מקושקשת המלווה את כל גיבורי העלילה בשם "מדע החיים לנצח", הגורסת כי ב"אנחה האורגזמית האחרונה" של קיומנו, כשהיקום יפצח בקריסתו אל האין המוחלט, יוחלף מצב צבירתנו מחומר מתכלה לאנרגיה טהורה, וכך נהפוך לבני אלמוות. רעיון אופטימי למי שמתקשה להשלים עם סופיותנו המעליבה (פרטית וקיבוצית כאחד), שאגב מועתק אחד לאחד ממשנתו הניו-אייג'ית של כומר ישועי בשם פייר דה שרדן, שעוד בשנות ה-50 ניבא כי בפינאלה של סימפוניית היקום יתאחדו כל התודעות האנושיות לתודעה היפר-פרסונלית ונצחית. במלים פשוטות, אומרת לנו המחברת ש"אם אנחנו כבר מעבר לקץ הזמן וחיים חיי נצח... אז הכל הגיוני": רוחות רפאים, טלפתיה, קסמים, אסטרולוגיה, גלגול נשמות, טארוט - כולם אפשריים לגמרי.

פעם קראתי שאת כל גיבורי הספרות הגדולים אפשר להאשים בתסמינים כרוניים של גיל ההתבגרות. ורתר, המלט, הומברט הומברט, ראסקולניקוב ואנה קרנינה היו כולם קורבנות של כאבי טרום-מחזור והורמונים ערמומיים. אולם בעוד שהנ"ל ניסו לפחות למרוד בגורלם, גם אם סיימו על פסי הרכבת או סתם רצחו קשישה, אזי גיבוריה של תומס הם "כמו משהו שנלכד במלכודת דבק": מצד אחד מודעים עד זוב דם למצבם האומלל, ומצד שני חסרי יכולת לנקוט איזו יוזמה שתשנה משהו, כי "תמיד יש מיליון סיבות טובות לא להיפרד ממישהו". כשחברתה הטובה של מג, למשל, מאבדת את תשוקתה לבן-זוגה, היא צולחת את תשמיש המיטה באמצעות עזרים כמו אלכוהול ופורנו אינטרנטי. "אבל זה לא גרוע יותר מהמון זוגות ותיקים, נכון?" היא מחפשת אישור מחברתה, שמרגיעה: "אני וכריסטופר לא שוכבים בכלל".

אותה רפיסות מתפנקת מתרצת גם את היעדרה של עלילה קוהרנטית ב"היקום". במקום להמציא לנו סיפור עם בשר, אנו מקבלים מתומס משנה סדורה שנקראת "סיפור ללא סיפור", כדי שגם אנחנו נוכל "לפרוץ את גבולות המסגרת של הנראטיב המערבי העכשווי", ההופך את חיינו ל"העתקים של סיפורים". לסיפור ללא סיפור אין לפיכך מוקד מוסרי בבחינת כזה ראה וקדש. הוא לא משהו שאפשר או צריך ללמוד ממנו, אלא מעין חידה או פרדוקס ללא "תשובה" או "פתרון"; הכל כדי שכמו בחיים, נשבור את הראש לבד, למה הדברים הם כך ולא אחרת. אז נכון ש"יש דברים לא מוסברים בעולם" ו"לא הגיוניים". אבל אחת הסיבות שבגללה אנשים קוראים ספרים היא בדיוק בשל "טבעו הבלתי מובן של היקום", בתקווה שנמצא היגיון בשיגעון או אשליה של פתרון, ולא כדי לנגב את דמעותיה של סופרת המקוננת "כמה קשה לכתוב 80 אלף מלים ששוות משהו". לפעמים ספרות לא צריכה להיות העתק של המציאות. די לנו במקור.

Our Tragic Universe \ Scarlet Thomas



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו