בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע מרסל פרוסט הוא כזה קנאי?

כל חודש רגש אחד בספר אחד. והפעם: החלק החמישי של "בעקבות הזמן האבוד" מספק את הניתוח הטוב ביותר ל"מפלצת ירוקת העיניים"

4תגובות

בפסקה מפורסמת מתוך "ביקורת התבונה הטהורה", ממחיש הפילוסוף עמנואל קאנט מה משמעות התבונה: תארו לעצמכם גבר שמכריז כי תשוקתו בלתי-נשלטת כשהוא נמצא בנוכחותה של אשה מסוימת. אבל, אומר קאנט, שאלו את הגבר הזה, שטוען שתשוקתו גוברת עליו, האם יוכל לשלוט ביצריו אם גרדום היה ניצב מול הבית שבו יוכל לספק את תאוותו, עליו ייתלה מיד לאחר שהשביע את אותה תאווה. קאנט טוען, באירוניה גלויה למדי, כי אין צורך בניחושים רבים כדי להגיע לתשובה. מן הסתם, אומר קאנט, לא תהיה לנו כל בעיה לרסן את עצמנו ואת תשוקתנו אם היינו רואים את הגרדום, משום שבהיותנו ישויות רציונליות, נעדיף את הישרדותנו על פני ליל תענוגות.

ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, הגה בפסקה זו והגיב בשנינות כי האנשים שפונים באופן קבוע לפסיכואנליזה הם אלה שיכולים לחוות הנאה מלאה מליל תשוקה רק במידה ו"גרדום" כלשהו מצפה להם בחוץ. קנאה היא גרדום שכזה, והמוזר בה הוא שהיא גרדום שאותו האדם יוצר לעצמו.

קנאה היא הרסנית למי שחש אותה, אך לעתים קרובות קומית בעיני צופים מבחוץ, כאילו לעולם אינם יכולים לתפוש באמת את המושא האמיתי שלה. זהו אותו רגש חזק עד כדי כך שהוא גורם לנו להתגבר על הבושה שלנו ולגשת לקרוא, ללא רשות, את הדואר האלקטרוני של אהובנו; לחוש קיפאון כשאהובתנו רוקדת עם הגבר המושך ביותר בחדר; לדלות מהמגירה שלו את המכתבים שכתב לאהבה הגדולה הקודמת שלו; להמתין ביסורים כשהטלפון הנייד שלו כבוי באופן עיקש; או לעקוב אחריה במכונית שלנו כדי לגלות אם היא באמת הולכת לפגישת עסקים. את כל המעשים הללו, מבישים ככל שיהיו, מבצע האדם הקנאי בייסורים שמטשטשים את העבירה שבפלישה לפרטיותו של אדם אחר.

הרגש היחידי שראוי לכינוי "מפלצת" הוא קנאה - "מפלצת ירוקת עיניים". וצריך להתייחס ברצינות למטאפורות עממיות שהוצמדו לרגשות, משום שלעתים קרובות הן מציינות מאפיין מכריע בחוויה הרגשית שלנו. מה, אם כך, הופך רגש זה למפלצתי במיוחד? יאגו, בדברו אל אותלו, מתאר זאת בדייקנות (בתרגומו של נסים אלוני):

והיזהר מן הקנאה

זאת המפלצת ירוקת-עיניים, שלועגת לבשר ממנו היא אוכלת.

אותו קרנן, שכבר יודע מה עשו לו, חי באושר

הוא מתעב את הבוגדת שעשתה לו רע, וזהו

אבל - אבוי! - איזה רגעים מקוללים עוברים על בן אדם

חושק, אבל מלא ספקות, חושד, אבל אוהב בלב גדוש טיפשות!

קנאה, אומר יאגו, לא רק פוגעת בקורבנותיה, היא גם לועגת להם, הופכת אותם לבשר שממנו היא ניזונה. כיצד? הניגוד בין הקרנן ובין הקנאי מרמז: הקרנן מנוגד לקנאי לא מפני שהוא יותר מרומה, אלא משום שהוא מאושר, והוא מאושר משום שהוא לא רוצה לדעת. הקנאי, מצד שני, הוא זה שרוצה לדעת אם רומה. חשד קנאי מתפרץ, אם כך, לא מפני שמישהו אשם בהכרח (זה ברור, בגלל העובדה שדסדמונה חפה מפשע), אלא כתכונה הקיימת בקרב האדם, המטיל ספקות באשר לאמת או למהימנות של אהובת לבו. קנאה היא, אם כך, מה שמונע ממני לסמוך על הדברים הגלויים לעין, לקבל אותם כפי שהם נחזים. הקנאי הוא כמו המדען שמאמין כי עולם התופעות הגלויות מסתיר אמת שיש לחשוף. אבל הכמיהה לידע לבדה אינה מסבירה את ה"בשר" שממנו ניזונה הקנאה.

היה זה מרסל פרוסט, יותר מאשר שייקספיר, שהבהיר נקודה זו טוב יותר מכל סופר אחר. "האסירה" הוא החלק החמישי ביצירת המופת שאין שנייה לה, "בעקבות הזמן האבוד". הרומן ראה אור ב-1923, ארבע שנים לפני שפרוסט מת, והוא מציע תיאור של קנאתו של המספר לאלברטין ולמה שלתחושתו הם חייה המסתוריים והרפתקאותיה המיניות עם נשים. הקנאה כתמה מופיעה בכל חלקיו של "בעקבות הזמן האבוד" ומבטאות אותה דמויות רבות (סוואן, שרלוז, סאן-לופ, מרסל) - אבל הרומן הספציפי הזה מספק את הניתוח הטוב ביותר של הרגש הזה באמצעות החוויה של הדמות הראשית ברומן, המספר בגוף ראשון, מרסל. קנאה נתפשת על פי רוב כרגש המונע על ידי אהבה מוגזמת, אך הרומן הופך פירוש זה לבלתי אפשרי. המספר אומר ברורות, כאן בתרגום חופשי: "מאלברטין, לעומת זאת, לא היה לי מה ללמוד. מיום ליום היא נראתה בעיני יפה פחות. רק בשל התשוקה שעוררה אצל אחרים, כאשר הכירו אותה, התחלתי לסבול וביקשתי להתחרות בהם... שכן רק באמצעות הסבל הקשר הזה נשמר".

המספר משועמם עם אלברטין. אהבתו אליה מתחדשת כשהיא נחשקת על ידי אחר. למעשה, למשולש התשוקה, לבדו, יש הכוח להצית אותה מחדש. ולמה למשולש יש את הכוח הזה? גם כאן, פרוסט ברור מאוד: משום שהוא מקור לסבל: הוא יכול לערוג שוב לאלברטין כשלתשוקתו נלווה החשש החרדתי שמא היא אוהבת מישהו אחר. לפי פרשנות נפוצה ואולי אף וולגרית, המנגנון המעורב הוא סלידה וחשש מהפסד, מן הסתם. החרדה שמא יפסיד את מה שיש לו מציתה מחדש את אהבתו. אבל זאת לא התשובה שמתאימה לעולם הספרותי והרגשי של פרוסט.

קנאתו של מרסל אינה מתפרצת כשהוא רואה אותה עם מישהו אחר, אלא כשמישהו מעיר הערה קצרה עליה. חברו אמה, לדוגמה, רומז שאלברטין אינה מה שהיא מתיימרת להיות, וש"נראה שהיא אשה ללא כבוד". הערה שכזאת משליכה את מרסל אל ייסורי הקנאה, משום שלפתע היא משנה את המציאות של הווייתה: אין ודאות באשר למי שהיא. חוסר הוודאות הזה מביא לשתי תוצאות: הוא מעלה את האפשרות שאלברטין היא מישהי אחרת, מישהי שמרסל לא מכיר ויצר המיניות שלה חזק ולא מוכר; אפשרות זו מעוררת בו גלים חוזרים ונשנים, אינסופיים, של השערות דמיוניות באשר לזהותו של האדם שאתו אלברטין אולי שוכבת ואותו היא אוהבת.

קנאה, ביקום הפרוסטי, הופכת את אהובנו לתעלומה, חידה שיש לפתור. תשוקתו של מישהו אחר למישהו המוכר לנו משנה את זווית הראייה שלנו, חושפת משהו שלא ידענו על האדם הקרוב הזה. הקנאה מסתכלת על אהובנו בעיניים זרות, ובעשותה זאת, הופכת את המושא הידוע לבלתי-ידוע. משולש הקנאה הופך אותה לרגש אפיסטמי, שיוצר אובייקט חדש ובלתי ידוע, צמא לתפוש את האמת החבויה של אותו אובייקט. אם כך, הקנאה כוללת בה את התכונות הדרושות כדי להיות סופר או מדען - הגששים האמיתיים המחפשים אחר האמת. במובן זה, הקנאה מפעילה במספר את המנגון הבסיסי של הדמיון הספרותי. אצל פרוסט הקנאה היא הרגש הספרותי ביותר, מפני שהיא גורמת לו לחשוב על סיפורים אינסופיים, אפשרויות, מצבים, ולדמיין אותם ללא הרף (כל אלה משליכים אותו לעבר הכאב והייסורים). היא גורמת לו לחשוב לעומק על המצב הפסיכולוגי של הדמויות המעורבות בסיפורים האלו. אבל האדם הקנאי שונה באופן מהותי מהמדען או הסופר, בשל העובדה שהקנאה לעולם אינה יכולה לשכך לגמרי את הספק שלו או לפתור אותו ולארגן את הדמיון שלו בסיפור אחד: ברגע שהוא משקיט חשד בנוגע למקום שבו אלברטין היתה ובנוגע לחברה שבה שהתה, חשד חדש מתעורר, ואתו סיפור חדש, דמות חדשה.

קנאה מורכבת ממנגנון פשוט ומטורף שבו אירוע חדש או דמות חדשה מהווים את תחילתו של סיפור חדש אפשרי: הוא מתעורר לחיים על ידי צורך בלתי נשלט לדעת את האמת. עם זאת, לאי-האפשרות להגיע אי פעם לתחושת ודאות יש עוצמה לא פחותה מכך, משום שברגע שהוודאות מושגת ספק חדש מתעורר, ומחולל סיפור חדש. הקנאה לועגת לבשר שממנו היא ניזונה, משום שהבשר הזה הוא פרי דמיונה חסר המנוח, רעב לספקות מכאיבים ולסיפורים חדשים.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות מוסף ספרים ישירות אליכם

בפסקה מופלאה, מרסל רואה את חלוק הלילה מסאטן של אלברטין, בזמן שהיא שקועה בשינה עמוקה. הוא יודע שימצא בכיס של חלוק הלילה את המכתבים, אם הם קיימים, שיסייעו לו למצוא מענה סופי לספקותיו המענים ולשאלותיו. הוא ניגש לחלוק הלילה, אבל ברגע האחרון לא בודק את הכיסים ולכן נשאר עם הספק המכרסם בו. מרסל מעדיף להמשיך להתייסר בקנאתו ובתשוקתו היוקדת לדעת מאשר לשים קץ לחוסר הוודאות שלו.

בדרך כלל, פרוסט נותן לנו שפע הסברים ופרטים בנוגע לסיבות שגורמות לדמויותיו לעשות או לא לעשות משהו דרמטי כמו לשים קץ לסבלן, אך במקרה זה הוא נותר דומם. אנחנו לא יודעים מדוע מרסל לא שם קץ לחרדה שלו. מה שנמצא בלבה של הקנאה הפרוסטיאנית הוא הדבר שלאקאן מכנה "jouissance", העובדה שבעונג אנחנו מסבים לעצמנו סוג של כאב שאיננו יכולים או רוצים להפסיקו. אנחנו גורמים לעצמנו לשלם מחיר גבוה עבור התשוקה. בקנאה אין באמת את יסוד התשוקה היוקדת לדעת משום שהיא שואבת עונג מעצם מעשה הדמיון, מהחזרות על הפחד הגדול ביותר של האדם - לא להיות הנאהב היחידי, או לא להיות הנאהב ביותר. קנאה היא הגרדום שהצבנו לעצמנו בלב-לבה של תשוקתנו.

אצל פרוסט, מתברר שהתשוקה חסרת המנוח לדעת את האמת היא ההפך של מקבילה הגברי, הגרוסטקי: היא לא מכוונת לבעלות וחוזקה; הקנאי הוא האדם המודע עד כאב לחירותו הקיצונית והבלתי חדירה של האחר. לקנא פירושו להיות מודע עד כאב לחירות שאחרים נהנים ממנה, משום שאותה חירות היא זו שעלולה לגזול מאתנו, בכל רגע נתון, את תשומת לבם ואהבתם אלינו. הקנאי הוא זה שנושא בתוכו את החרדה לחירותם של אנשים אחרים.

וויליאם שייקספיר מעולם לא אמר איזו מין מפלצת היא הקנאה: המפלצת הזאת אינה מפלצתית מפני שהיא מבעיתה, אלא בגלל כוחה המאיים וכוח הסבל שלה, שגובר כאשר היא מתה: זוהי ההידרה, המפלצת המיתית, שברגע שבו נערף ראשה - שני ראשים חדשים מחליפים את הראש הקודם. תהרוג ספק אחד מלבך ושניים חדשים יצוצו. עכשיו שני הראשים החדשים של המפלצת לועגים למי שערף את הראש הקודם - זו מהותה של התשוקה. הרומן של פרוסט מראה שמשולש הקנאה הוא מהות הספרות והתשוקה: קנאה היא הביטוי של החברתיות הבלתי נסבלת של תשוקתנו, של העובדה שתשוקתנו נרדפת על ידי רבים אחרים שמפריעים לתשוקה זו וגם יוצרים אותה, ושל העובדה שספרות היא הסיפור של אותם אחרים שמפריעים לתשוקה ויוצרים אותה. קנאה, אם כך, היא הרגש הספרותי ביותר הגורם לנו להפוך לסופרים ולמספרים של הכאב שבאהבה ובפחד לאהוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו