בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האל שהכזיב: על אפלה בצהריים של ארתור קסטלר

כיצד נהפך רומן על משפטי הטיהור שערך סטאלין מיצירה ספרותית למסמך היסטורי מכונן, ומה ניתן ללמוד ממנו על הטרגדיה של המהפכה הסובייטית

29תגובות

אפלה בצהריים

ארתור קסטלר. תירגם מאנגלית: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות (מהדורה חדשה), 265 עמ', 89 שקלים

את תהילתו ומקומו ההיסטורי רכש ארתור קסטלר בספרו "אפלה בצהריים", שמהדורה חדשה שלו ראתה אור עכשיו. זהו אחד הספרים החשובים של המאה ה-20, ששימש מפתח לבני דורו לפצח את חידת המשטר הסובייטי, שהתחדדה עוד יותר עם משפטי הטיהור הסטאליניסטיים של שנות ה-30: כיצד נהפך חלום משחרר לסיוט של דיכוי, וכיצד קרה שאחדים מראשי המהפכה עצמם הודו במשפטי הטיהור במעשים שברור היה כי לא חטאו בהם, כולל האשמות הזויות כי היו למעשה סוכני שירותי הביון המערביים.

הספר הופיע לראשונה בעברית כבר ב-1947 (בתרגום יוסף נדבה) ואחר כך ב-1983. הוצאתה של מהדורה עברית חדשה עשויה לתרום להבנתה של תופעה שכמעט נשכחה כיום, 20 שנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות: איך נשבו אחדים מטובי המוחות של האינטליגנציה המערבית בקסמו של הקומוניזם הסובייטי והתמידו בנאמנותם לו, גם כאשר התברר בשנות ה-30 אופיו של משטר סטאלין: הקולקטיביזציה הכפויה, הוצאתם להורג של מרבית ותיקי המהפכה וחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, שאיפשר את פלישת גרמניה הנאצית לפולין?

אי–פי

ספרו של קסטלר - שראה אור במקור ב-1940 - דיבר אל לבם של קומוניסטים ואנשי-שמאל שנקלעו באותה עת בין אמונתם ב"מולדת הסוציאליסטית" לבין המציאות העכורה של שלטון סטאלין, שכן ברית המועצות, על כל פגמיה, נתפשה בכל זאת כאלטרנטיבה היחידה לגל הפאשיסטי והנאצי הסוחף את אירופה.

תגובתן הרופסת של הדמוקרטיות המערביות - צרפת ובריטניה - לנוכח עליית הפאשיזם, שלוותה לעתים בנכונות לשיתוף פעולה עם אותם המשטרים הפאשיסטיים כנגד "הסכנה הקומוניסטית", רק חיזקה את אותם קולות בשמאל הרדיקלי כי רק מוסקווה היא מפלטה האחרון של האנושות - והגבירה את לבטיהם של רבים שמצאו את עצמם בין הפטיש הנאצי לסדן הסובייטי.

אווירה זו חופפת את תקופת חברותו של קסטלר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית בין השנים 1931-1938, תחילה בגרמניה ולאחר עליית הנאצים לשלטון בגלות, בעיקר בצרפת. בשנים אלה ביקר קסטלר בברית המועצות, ובמידה רבה נפל קרבן לתעמולה הסובייטית הרשמית, ורשמי המסע שלו - כמו גם זיכרונותיו שכתב מאוחר יותר - אינם מצביעים על כך שהצליח לחדור למציאות הקשה של שנים אלה, שהיו שנות הקולקטיביזציה הכפויה, שבה נהרגו ומתו ברעב מיליוני איכרים.

לארץ ישראל ובחזרה

ארתור קסטלר מסמל, אולי יותר מאשר כל אינטלקטואל אחר, את התהפוכות שעברו על אירופה במאה ה-20, כולל ההבטים היהודיים הכרוכים בה. כבן למשפחה יהודית הונגרית חילונית, עזב את ארץ הולדתו לאוסטריה ולגרמניה ונשבה כרבים מבני דורו בקסם הקומוניסטי, אך התפכח ממנו מוקדם יותר מאחרים. אולם עוד קודם לכן נעשה ציוני נלהב, חי בארץ בשנות ה-20 וחשב להצטרף לקיבוץ, אך מצא דווקא בז'בוטינסקי את מורה ההלכה הציוני שלו.

ככתב במלחמת האזרחים בספרד כמעט הוצא להורג על ידי הפאשיסטים של פרנקו, וספרו "גנבים בלילה" (1946), על התנגדות היישוב היהודי בארץ ישראל לשלטון הבריטי, הביא את המאבק הציוני לידיעת הציבור הליברלי באירופה, יותר מכל חיבור אחר. בתש"ח כיסה את מלחמת העצמאות בכתבות אוהדות לעיתונות הבריטית והבינלאומית, אך לאחר הקמתה של ישראל הסתייג ממנה. באחרית ימיו הקצין את ביקורתו על המשטר הסובייטי עד כדי כך שחוגים ליברליים התרחקו ממנו, ובמקביל נשבה בכל מיני מיסטיקות ספיריטואליסטיות ופארא-פסיכולוגיות, כמו גם בסיפורי הבדים על מוצא יהודי אירופה מן הכוזרים. כאשר התאבד ב-1983 לנוכח מחלת הסרטן שלקה בה, וסחף אתו להתאבדות את אשתו הצעירה (והבריאה), דבק באודיסיאה המרתקת של חייו ויצירתו כתם מכוער, שתרם להשתכחותו.

שתי ביוגרפיות מקיפות - של דייוויד סזאראני (מ-1998) ושל מייקל סקאמל (מ-2009); הראשונה עוינת למדי, השנייה מאוזנת יותר - לא הטיבו עם זכרו, בייחוד לנוכח עדויות קשות על יחס נצלני, מחפיר ואפילו אלים כלפי נשים. הבט של חייו שבזמנו נטו להתעלם ממנו או אפילו לסלוח לו, אך נתפש כעת - ובצדק - כבלתי-נסבל.

מי היה האיש? עיתונאי מוכשר כשד אך קל דעת, שטחי והפכפך? הרפתקן ואופורטוניסט הנגרר לכל אופנה חולפת? יהודי מיוסר העקור ממורשתו ומחפש גאולה כעין-משיחית לעצמו ולעולם - בקומוניזם, בציונות רדיקלית, במיסטיקה ובקבלה - או אולי אוטודידקט שדווקא הבין יותר מהרבה חוקרים מדופלמים ומלומדים את תהליכי העומק שטילטלו את אירופה ואת העולם במאה ה-20, וכתיבתו היא אספקלריה נאמנה לתקופה הרת-אלימות זו? כל האפיונים הסותרים הללו, ועוד רבים אחרים, נאמרו עליו - ובמידה רבה כולם נכונים.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

ברשימה ביוגרפית שפירסם ב-1978 בשבועון הבריטי השמאלי "ניו סטייטסמן", העיד קסטלר כי ספקותיו הראשונים בנוגע לשלטון הסובייטי החלו ב-1935 - לנוכח משפטי הטיהור שסטאלין חיסל בהם את מרבית הגווארדיה הבולשוויקית הוותיקה, אך מלחמת האזרחים שפרצה אז בספרד "דחתה את הפרידה הסופית".

מלחמת האזרחים הספרדית העניקה לקסטלר לראשונה את פרסומו הבינלאומי. הוא נשלח לספרד ככתב של כמה עיתונים מערביים, לא קומוניסטיים, אם כי בתיאום עם מפעיל הרשת הקומוניסטית במערב אירופה, וילי מינצנברג. הוא דיווח מן האזורים שבשליטת המורדים הפאשיסטים של פרנקו, אך הם גילו את רקעו הקומוניסטי ואסרו אותו. הוא הואשם בריגול, נידון למוות ושהה כמה חודשים בבית כלא בסוויליה, ולבסוף שוחרר - פרדוקסלית - רק הודות להתערבות מתוקשרת היטב של כמה אילי-עיתונים בריטיים שמרניים אצל פרנקו. עם שחרורו פירסם את ספרו הראשון, "צוואה ספרדית" (1937), המתאר את תקופת שהותו בספרד ומאסרו. הוא חזר לפאריס ושם שהה בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר משפטי הטיהור, בייחוד משפטו של המהפכן והמדינאי הסובייטי ניקולאי בוכארין, והסכם ריבנטרופ-מולוטוב דירבנו אותו לעזוב את המפלגה הקומוניסטית.

תיאטרון האבסורד

"אפלה בצהריים" נכתב בפאריס בשנים 1939-1940, בחודשיה הראשונים של מלחמת העולם. הספר נכתב במקורו בגרמנית (תחת הכותרת "ליקוי חמה") ותורגם לאנגלית בידי ידידתו דפנה הארדי, שגם לקחה אותו אתה לאנגליה וטיפלה בהוצאתו לאור. עם פרוץ המלחמה, נאסר קסטלר על ידי השלטונות הצרפתיים כאזרח זר, הצליח להשתחרר כי נכון להתגייס ללגיון הזרים, אך בעקבות כניעת צרפת ועליית פטן לשלטון מצא עצמו שוב בסכנת מאסר, ולאחר הרפתקאות לאין ספור הגיע לפורטוגל ולבסוף לבריטניה. בתקופת הבריחה והאנדרלמוסיה הזאת כמעט הלך כתב היד של הספר לאיבוד, וכאשר הגיע לבריטניה נעצר קסטלר כמו פליטים אחרים שברחו מן התופת הנאצית ושוחרר רק לאחר השתדלויות רבות מצד ידידיו. את תקופת התהפוכות הנוראה הזאת תיאר בספר "חלאת העולם", שהופיע זמן קצר לאחר מכן.

"אפלה בצהריים" פורסם באנגליה בסוף 1940 כאשר קסטלר היה עדיין במעצר השלטונות הבריטיים, ועצם פרסום הספר תרם למאמצים לשחרורו, בהם נטל חלק גם פעיל הלייבור ריצא'רד קרוסמן, ששירת אז במודיעין הבריטי (ושערך אחרי המלחמה את הקובץ "האל שהכזיב", שבו השתתף קסטלר). לא מפליא כי בגלל תנאי המלחמה, כאשר בריטניה היתה עסוקה בהישרדותה ההרואית לאחר מפלת צרפת, לא זכה הספר אלא לתהודה מצומצמת. עם זאת, הוא נהפך במהרה לספר קאנוני בייחוד בחוגי השמאל הלא-קומוניסטי - אחדים מן הבולטים בהוגי הדעות של מפלגת הלייבור כמו ג'ון סטרייצ'י, עורך "מועדון הספר השמאלי", קינגסלי מארטין, עורך ה"ניו סטייטסמן", ומייקל פוט, מראשי הפלג השמאלי בלייבור ולימים ראש המפלגה - ראו בו את התיאור העמוק והאותנטי ביותר של משפטי הטיהור.

את פרסומו העולמי רכש הספר לאחר שפורסמה מהדורה אמריקאית, שנתיים מאוחר יותר, וכאשר תורגם לאחר מכן לעשרות שפות ונהפך בעת המלחמה הקרה לאחד מעמודי התווך של הביקורת האנטי-סובייטית, שבאה מחוגים ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים.

החידה הגדולה שאתה ניסה קסטלר להתמודד ואותה הוא ביקש לפצח בספרו היתה זו: עצם העמדתם לדין על ידי סטאלין של ותיקי המהפכה היתה בבחינת זעזוע נורא להנהגות הקומוניסטיות ולאוהדיה של ברית המועצות במערב. לאחר שטרוצקי הוגלה למערב, בהאשמה שטפל סטאלין ברוב הצמרת הוותיקה, שהם סוכני המערב האימפריאליסטי - היה בה משהו מחריד ואפילו הזוי. הרעיון כי לב זינובייב, גרגורי קמיינייב, קארל ראדק, ניקולאי בוכארין, אלכסיי ריקוב ועשרות אחרים - מהפכנים שסבלו ממאסר, גלות ועינויים בתקופת הצאר והנהיגו את המהפכה לאחר 1917 - היו כולם בוגדים וסוכנים, היה אבסורדי ובלתי-מתקבל על הדעת.

אך מה שזעזע את דעת הקהל המערבית היתה העובדה כי באותם משפטי ראווה שנערכו להם בשנים 1935-1938 הודו כולם בפומבי בחתרנותם ובבוגדנותם. ההסבר המקובל והסביר ביותר היה כי עינו אותם בעת חקירתם, או שהבטיחו להם כי למשפחותיהם לא יעונה כל רע תמורת הודאותיהם.

בן נאמן למהפכה

ב"אפלה בצהריים" קסטלר הציג הסבר אחר - מחריד לא פחות: גיבור הספר, ניקולאי רובשוב, מראשי המהפכה הסובייטית, שאישיותו מורכבת כפסיפס של כמה מהנאשמים אך מבוססת בעיקר על דמותו של בוכארין, נשבר בחקירתו לא בגלל עינויי גוף אלא משום שחוקריו שכנעו אותו כי כבולשביק נאמן, הודאה בהאשמות (המופרכות) המיוחסות לו תהיה השירות האחרון שהוא מסוגל להעניק לאידיאל המהפכה, שבו הוא עדיין מאמין. שני חוקריו - איוואנוב (החוקר הטוב) וגלטקין (החוקר הרע) - מביאים אותו צעד אחר צעד, תוך חקירה מפרכת המשולבת בוויכוחים תיאורטיים דיאלקטיים, להכיר בכך כי גם אם "מספר 1" (כך מכונה סטאלין בספר) משתמש בשיטות של עריצות נוראה, הרי זו הדרך היחידה שבה אפשר לשמר את המהפכה בעולם העוין המקיף את המדינה הסובייטית.

ביד אמן מתאר קסטלר את תנאי המאסר והשלבים המורכבים שבהם מביאים החוקרים את רובשוב - שכבר שנים ידוע כמתנגד למהלכיו המדיניים של סטאלין - לאמץ עמדה זו. תחילה מנהלים רובשוב וחוקרו הראשון איוואנוב (ששייך כמותו לדור הראשון של המהפכה, ושאותו הציל רובשוב ממוות בעת מלחמת האזרחים) שיחות רגועות למדי, שבהן מנסה איוואנוב לשכנע את רובשוב כי "מספר 1" צודק במהלכיו ואילו הוא, רובשוב, טועה. בהדרגה, ולאחר התשה בלתי-פוסקת, מסכים רובשוב להודות כי הצדק עם המנהיג ולא אתו, גם אם הוא סבור אחרת, וזאת כדי להמשיך לסייע בבניין המהפכה.

למושג של קבלת "דין התנועה" נלווית כאן משמעות מצמררת: הוא יודע כי יוצא להורג, אך הוא משלים עם גורלו בידיעה שהוא ממשיך להיות בן נאמן למהפכה ולאידיאלים שפיעמו בו מאז צעירותו.

גטי אימג'ס

אך בזאת לא תמה מסכת ייסוריו. איוואנוב מוחלף בחוקר צעיר יותר, ששייך לדור אשר לא ידע את יוסף: הוא עצמו פרי הצלחתה של המהפכה - בן למשפחת איכרים שהמהפכה אחראית לא רק להתקדמותו, אלא גם לכל מה שהוא יודע על העולם: בניגוד לאיוואנוב האינטלקטואל, את גלטקין מכנה רובשוב כ"ניאנדרטאל". הוא גם נוקט בשיטות קשוחות יותר (חקירות ללא הפסק, יומם ולילה, הכוונת מנורה חזקה לפניו של רובשוב בעת החקירה וכיו"ב). אך עיקר מטרתו היא להביא את רובשוב להודות, לא ברמה האידיאית שדעותיו אינן נכונות, אלא להתוודות שהוא קשר קשר עם חבריו לחבל במדינה הסובייטית, היה שכיר של סוכני מודיעין מערביים, וכגולת הכותרת של מעשיו הנפשעים - תיכנן לרצוח את המנהיג.

כפי שאפשר לצפות, מתקומם רובשוב בתוקף נגד הניסיון להופכו מבן-פלוגתא אידיאולוגי לנאשם בניסיון לרצח, מה עוד שהוא יודע כי גם החוקר מודע לכך שלדברים אין שחר. אך בהדרגה משכנע אותו גלטקין כי כדי שלמשפט תהיה משמעות חינוכית, צריך לדבר אל ההמונים - אותם מכנה גלטקין עצמו כבורים ומטומטמים (ורובשוב, במחשבותיו, מסכים אתו: הרי גלטקין עצמו שייך לברברים הללו, ויודע על מה הוא מדבר). ההמונים לא יבינו את הדקויות האידיאולוגיות בהבדלים בין דעתו של רובשוב לבין מדיניותו של "מספר 1" בנוגע לשאלה איך לבנות את הקומוניזם ואיך להתמודד עם העולם הקפיטליסטי: אבל אם יודה רובשוב בכך שהוא סוכן המערב וכי ניסה לרצוח את מנהיג המדינה הסובייטית - את זאת יבינו כולם והודאתו תשמש מלט מלכד, שיחזק את המהפכה, את המדינה הסובייטית ואת מעמדו של המנהיג. בסופו של דבר נשבר רובשוב, ובמשפטו הפומבי מודה בכל ההאשמות הללו - ומוצא להורג.

בין ספרות למציאות

דייוויד סזאראני, הביוגרף של קסטלר שבדרך כלל אינו אוהד אותו במיוחד, משכיל לתאר את הרומן הזה כ"אחד מאותם ספרים שחדלו להיות יצירה ספרותית והפכו למונומנט היסטורי" - ואכן כך היה. מעבר לתיאור נטורליסטי חזק של תנאי המאסר (ששאובים בחלקם מהתנסותו של קסטלר בכלא הפאשיסטי), משובצים בספר קטעים של יומן שרובשוב כותב בעת מאסרו, ובהם תובנות עמוקות להידרדרותה של המהפכה הסובייטית מחזון משחרר למציאות מדכאת - כמו, למשל: "היינו משוכנעים כי ניתן לעשות ניסויים בהיסטוריה כמו במעבדה בפיסיקה, אבל במעבדה אפשר לחזור על הניסוי אלף פעמים, ואילו בהיסטוריה פעם אחת בלבד"; או "הבאנו לפניכם את האמת, והיא נשמעה בפינו כשקר; הבאנו לכם את החירות, והיא נראתה כשוט"; או "חלמנו על השלטון כדי לבטלו", ועוד כהנה וכהנה.

עד כמה הוטמעו תובנות אלה בתודעה האינטלקטואלית הכללית אפשר היה לראות באחד ממשפטי הטיהור הסטאליניסטיים המחליאים ביותר שהתקיימו, יותר מעשור אחרי משפטי מוסקווה - במשפטו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, רודולף סלאנסקי בפראג ב-1952 - גם שם הודו כל הנאשמים בפשעים שיוחסו להם, ואחד הנאשמים, אנדריי סימון (ששמו המקורי היה אוטו כץ, עורך עיתון המפלגה "רודה פראבו" שהיה אחד מידידיו של קסטלר בגלות פאריס בסוף שנות ה-30), סיים את הודאתו בהאשמות המוטחות נגדו בפרודיה אירונית על הודאתו של רובשוב ב"אפלה בצהריים": "אני שייך לגרדום... זהו השירות האחרון שאני יכול להעניק". המציאות הספרותית של קסטלר נהפכה כאן למציאות היסטורית של ממש.

אך אולי ההבט המצמרר ביותר של המהלכים הפסיכולוגיים שאותם תיאר קסטלר אינו נאמר במפורש על ידו: ככל שאתה מעמיק לחדור לנבכי נפשו הקרועה של רובשוב, אינך יכול שלא לשאול את השאלה הקשה מכולן: אם "מספר 1" ורובשוב היו מתחלפים בתפקידיהם - האם אפשר להיות בטוחים כי רובשוב לא היה נוקט באותן שיטות כמו אלו של סטאלין?

לשאלה זו אין מענה, בין השאר משום שלא נשאלה מפורשות: אך לא יהיה זה מופרז לומר כי ככל הנראה, ובסופו של דבר, ולאחר חיבוטי נפש לא מעטים, רובשוב, המוכן לעשות שקר בנפשו כדי "להעניק שירות אחרון למהפכה", היה נוקט באותן שיטות עצמן כלפי מתנגדיו. וזו - אולי יותר מהטרגדיה של רובשוב (ושל טרוצקי, ובוכארין וחבריהם) - היא הטרגדיה האמיתית של המהפכה הסובייטית.

\ Darkness At Noon Arthur Koestler

ספרו האחרון של הפרופ' שלמה אבינרי, "הרצל", ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שז"ר

-----------------------------------------------

האם רובשוב הוא שז"ר?

למרות שחלק ניכר מוותיקי המהפכה שנרדפו או חוסלו בידי סטאלין (טרוצקי, זינובייב, קמיינייב, ראדק ואחרים) היו יהודים, רובשוב אינו מוצג כיהודי, ואין שום קישור מפורש בדיאלוגים הפנימיים שלו לרקע יהודי. אולם שם-האב שלו, שבלשון הרוסית הוא חלק אינטגרלי מהזהות, מסגיר במידה רבה את מוצאו היהודי - ניקולאי זלמנוביץ. יתר על כן, ישנה שמועה עקשנית - שלא הוכחה - כי קסטלר נטל את שם דיוקן גיבורו מהיכרות שהיתה לו בעת שהותו בארץ ישראל מזלמן רובשוב, לימים זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל ומראשיה האינטלקטואליים הבולטים של תנועת העבודה הציונית. לפי שמועה זו, התרשם קסטלר מהאמונה הציונית-סוציאליסטית הלוהטת שלו וראה בקנאות המשיחית שאפיינה אותו משהו דומה לאמונתם של הבולשוויקים הוותיקים שביקשו להביא גאולה לעולם.

בין אם נכונים הדברים ובין אם לאו, דווקא בדפים האחרונים של הספר, המתארים את רובשוב בשעות שבין פסק הדין לבין הוצאתו להורג, חוזרות מחשבותיו ומתמקדות בדימויים תנ"כיים מובהקים הקשורים במשה, שנמנע ממנו להגיע אל הארץ המובטחת.

עוד דוגמה לכך כיצד תהפוכות המהפכה הסובייטית - וחלקם של כל כך הרבה יהודים בה - משלבות כמיהה אנושית אוניברסלית לגאולה עם ערגה יהודית ספציפית שימיה כימי הזיכרון המיתולוגי שבהם צפה משה מהר נבו אל ארץ כנען, ואליה לא בא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו