בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלג של אורהאן פאמוק: מיקרוקוסמוס של החברה הטורקית

הסופר זוכה פרס נובל בורא בספרו החדש מרחב ריאליסטי מדכא וטראגי, שבערות וקיצוניות משמשים בו בערבוביה, ובמרכזה אומה שאין לה עתיד

3תגובות

שלג

אורהאן פאמוק. תירגם מטורקית: משה סביליה-שרון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 462 עמ', 94 שקלים

בעיירה הנידחת קארס, שבמזרח טורקיה, שהשלג מאיים להחניקה ביופיו המשתק, מקים אורהאן פאמוק מיקרוקוסמוס של החברה הטורקית. פאר עברה של קארס עדיין ניכר אמנם בבתי המידות של הארמנים שהתגוררו בה בעבר, אבל כיום שדרותיה נטושות. פאמוק מקבץ בה, בין היתר, גולים פוליטיים ששבו מהגלות בגרמניה, מורדים כורדים, מהפכנים איסלאמיים, זונות אוקראיניות וגיאורגיות, ורוצחים באצטלה של שליחי השלטון .

בדרך כלל מתחוללות עלילותיו של פאמוק, זוכה פרס נובל לספרות 2006, באיסטנבול עירו. אלא שהפעם הוא מרחיק כדי להציג לקוראים את מורכבותה של החברה הטורקית ומפגיש עולמות שתהומות קיומיות ופילוסופיות פעורות ביניהם: קארס היא מקום שבו מתקיימים קרבות תרנגולים במשרדי אגודת צער בעלי חיים, מתפרסמות ידיעות על אירועים שטרם קרו בעיתון המקומי - ואף על פי כן הן מתבררות כנכונות תמיד, הבעלים של התיאטרון והשחקן הראשי בו הוא המושל הצבאי מטעם עצמו, ומשרדי מפלגת הרווחה האיסלאמית שוכנים באותו מסדרון ביחד עם משרדה של מפלגת העם בעלת האוריינטציה השמאלית, מיסודו של אטאטורק. העולם שמציג פאמוק אינו רק עולם של ניגודים, אלא עולם שבו כולם בוגדים בכולם, מחליפים זהויות ונאמנויות מפלגתיות ללא הרף ואיש אינו יכול לסמוך על רעהו. את כל המהומה הזאת ממקם המחבר בתוך עולם חרישי ומושלג שעוד ועוד שלג יורד בו, הטמפרטורות הולכות וצונחות מטה-מטה והכל מתכסה במעטה לבן עבה וקסום. בתפאורה הזאת פאמוק מלהטט ביד אמונה בין ז'אנרים שונים: הוא מוליך את הגיבור שלו אל אובדנו כמו גיבור מיתולוגי, מצייד אותו בקנאה של אותלו ושל מדיאה, ממקם אותו בסצנות שנלקחו ממיטב המלודרמות ובד בבד הוא גולש לתיאורים קומיים הרומזים ל"חולה המדומה" של מולייר, שכזכור, מת משחפת על הבמה בעת הצגת המחזה בעוד הקהל מת מצחוק. מכל אלה יוצר פאמוק תמונה הרמונית להפליא: "בשמלתה השחורה הצטמררו כתפיה החשופות הדבשיות מהקור. באור הכתום של מנורת הקריאה היא נראתה כהתגלמות האושר. זאת התמונה שיזכור קא בארבע השנים הבאות, השנים האחרונות של חייו. וזאת היתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה".

גיבור "שלג", קא, הוא משורר גולה שחי בפרנקפורט כבר 12 שנים - דמות קרובה לדמות המחבר, כמו ברבות מיצירותיו של פאמוק. קא נאלץ לעזוב את איסטנבול שבה גדל בגלל התנגדות פעוטה לשלטון ומאז הוא חי בבדידות נוראה, שרק סרטים פורנוגרפיים, הנהוני שלום של הבעלים של דוכני השווארמה, והזמנה יחידה לביתו של עיתונאי מפירים אותה. בתקופת גלותו חדל מלכתוב שירה, וכעת הוא שב הביתה לקארס כדי להשתתף בלוויית אמו, אלא שלא רק המוות הוא סיבת ביקורו, אלא גם החיים. בעת הביקור נודע לו שאיפק, שבה היה מאוהב בתקופת לימודיו באוניברסיטה, חיה בקארס והתגרשה באחרונה, והעובדה הזאת ממלאת את לבו בתקווה לאהבה אפשרית. הוא יוצא לקארס, כביכול בשמו של העיתון בעל הגוון השמאלי "ג'ומהורייט" כדי לחקור את תופעת ההתאבדויות בעיר שהנשים מתאבדות בה והגברים פונים לאיסלאם, אבל בעצם בעקבות חושיו ויצריו. במלים אחרות, הוא מנסה לפגוש את אהובתו משכבר ולהשיב לחייו את השירה שאבדה לו. אלא שכשהוא מגיע לקארס הוא חש, כמאמר המשורר נעים עריידי, כמי שבא מגלות לגלות. האומנם הנשים המתאבדות של קארס הן סמל לטורקיה עצמה, ואולי איפק אהובתו העקרה והחילונית היא המסמלת אותה? רמז של תשובה לשאלה הזאת אפשר למצוא בעובדה שרוב המתאבדות היו נשים דתיות ושלפחות אחת מהן תלתה את עצמה במטפחת ששימשה אותה לכיסוי ראשה.

אי-פי

וכך, דווקא במקום שבו מנסה הגיבור למצוא אושר אישי הוא נקלע אל תוך הקלחת הרותחת של הפוליטיקה המקומית, ובערב של הצגת תיאטרון שבו מעלים את המחזה הוותיק "מולדת או צ'ישרף (חיג'ב)", שמביע דעות שמאליות - מתרחש אירוע קיצוני. אווירה של חרדה ושל רדיפה פוליטית משתררת בעיר ובתוך המהומה שנוצרה נובע מעיין היצירה של קא, והוא כותב שירה כפי שלא כתב מעולם. בכך, מנתק פאמוק את הקשר שבין אמנות למוסר ומערער על האמרה שעל פיה כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.

פאמוק ממקד שוב ושוב, עד כדי גיחוך, את המאבק האיסלאמי נגד הכוחות החילוניים במדינה בשאלת כיסוי הראש. האם פאמוק לועג לאיסלאמיסטים הטורקים? איני סבורה כך. כאבו של קא, הגיבור, שחי חיי בדידות מכלה בגרמניה, הוא כאב אמיתי שנובע לא רק מכך שהמערב הפנה לו עורף, התנכר לו והתעלם ממנו, אלא גם מכך שהוא עצמו מסרב להצטרף למערב: הוא לא למד גרמנית, לא עובד בשום עבודה משמעותית ולא יוצר קשרים חברתיים. בדומה ליצירותיהם של איוואן טורגנייב ושל הנרי ג'יימס, שפאמוק מזכיר שוב ושוב, קא, הגיבור, נפעם מיופייה של אירופה ומאוצרות התרבות שלה, והקוראים מבינים את הפוטנציאל ההרסני, אישית ותרבותית, הטמון בהישאבות לתרבות הזאת.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

אורהאן פאמוק בורא בספרו מרחב ריאליסטי מדכא וטראגי, שעוני, בערות וקיצוניות משמשים בו בערבוביה. הניסיון להימלט מהם אל חיקה של מערביות מתקדמת נידון לכישלון. את הגיבור שלו הוא משקה בסם מפכח ומצעיד אותו צעד אחר צעד אל סוף בלתי נמנע. את מסעו הטראגי הוא מלווה בנביחתם של כלבים שחורים שקופצים מכל חצר (האומנם לתמונת הכלב של פרנסיסקו גויה הוא רומז - זה המסמל, לדעתם של מבקרים רבים, את הדיכאון שממנו סבל הצייר בערוב ימיו - ואולי בכלל קשור הכלב השחור הזה לכלב השחור המסמל את השטן באיסלאם? כך או כך, שוב משתמש פאמוק בסמל שמשמש גם את התרבות המערבית וגם את התרבות המזרחית, ובכך מדגים שוב את היותו בן לשתי התרבויות הללו). פאמוק מניע את גיבורו באמצעות אהבתו המעוורת, תשוקותיו ורצונו לשרוד, וכל מעשה פוליטי זר לו מאוד. בתמימותו הוא גוזר את דינו במו ידיו, כשהוא אינו מודע להיותו כלי משחק ותו לא בידיהם של האיסלאמיסטים מצד אחד והכוחות הממלכתיים מהצד השני. הוא גם אינו מודע כלל וכלל לכך שאיפק, האשה החילונית שהוא מאוהב בה, ובה הוא שם את מבטחו, נמשכת לאותו איסלאם.

המספר, שנקרא בשמו של המחבר, הוא בעל ממדים מבית היוצר של פילדינג ודיקנס. בבחירה של מספר דומיננטי כל כך מדגיש המחבר עוד יותר את ממדיו הזעירים של הגיבור, את אנושיותו המבצבצת מתוך היותו אמן, את היעדר היומרה שבלבו ואת חולשתו שהופכים אותו לדמות שקל להזדהות אתה ולחרוד לגורלה. אולי המשורר הגולה שסופו ידוע מראש הוא הסמל לטורקיה, ואולי דווקא יחסיהם של בני הזוג שלא נישאו בסופו של דבר, והם נותרים בעקרותם ובעריריותם הם - בדומה לידיעות שמתפרסמות בעיתון המקומי - בגדר נבואה שהולכת ומגשימה את עצמה, ובמרכזה אומה שאין לה עתיד.

Kar \ Orhan Pamuk



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו