בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גרנטה: צעיר לנצח ומעודכן להרגע

מאז הפגישה הראשונה של ליאת אלקיים עם "גרנטה", לפני 16 שנה, כתב העת שינה את פניו ועורכיו, אבל אותה תחושה חמקמקה של משהו צעיר, בועט ומגניב נותרה

תגובות

Granta: Exit Strategies

John Freeman (Editor). Volume: 118. Granta. 256 pp. 12.99£

הפעם הראשונה

נערה לא שוכחת את ה"גרנטה" הראשון שלה. זה היה רגע אחרי הצבא בשנת 96', בחנות של גלריית סאצ'י בלונדון, והסיבה היחידה שהרמתי את הספר היתה העטיפה: תינוק פאנקיסט על רקע מפה צבעונית של ארצות הברית. מגניב. הכותרת היתה "המיטב של הסופרים האמריקאים הצעירים". מאחור נכתב: "איזו שאלה גרועה מצדנו לשאול" וגם נזרק צירוף המלים "ריאליזם מלוכלך". בפנים הסתתר לו, בין היתר, ג'פרי יוג'נידיס. באותו ביקור עוד הספקתי לרכוש את "חמש ילדות יפות".

מאז "גרנטה" שינה את פניו ועורכיו, אבל אותה תחושה חמקמקה של משהו צעיר, בועט ומגניב נותרה. לטעמי, כיום, היחס שבין החומרים שבגיליון הוא מושלם. מעט שירה, לכל סיפור עבודות אמנות בראשו, תצלומים תמיד, והרבה פרוזה וזיכרונות בגוף ראשון. קצת כמו לקבל המלצות או לחמוק לספרייתו של מיטיב קרוא מעודכן קיצונית עם סטייל וטעם מדויק.

 

אסטרטגיות קריאה

הגיליון הקודם, לדוגמה, הוקדש לאימה והוא כלל טקסט של וויל סלף הנפלא על מחלת הדם שלו וממואר של פול אוסטר על מות אמו. הפעם הנושא מעט אמורפי יותר: גיליון 118 של גרנטה מוקדש ל"אסטרטגיות יציאה", או "מילוט", או "אקזיט", והוא עמוס כל טוב. הנושא אמנם נשמע בעייתי, הלוא סיפור קצר, מעצם אופיו, כמעט תמיד מחייב שימוש בטכניקת מילוט מז'אנר המוות, האלימות או הפואנטה. אבל גם הוא עומד באתגר בכבוד. יש מי שעוסקים אכן במוות קרב, או בזקנה על תחלואיה (הכרה לא צלולה), אבל יש מי שדנים בבריחה ממדינה או מבית, יש מי שבורח מהוריו, נוגשיו או אהוביו ויש, כמובן, מי שבוחר להימלט מפני עצמו.

בין הקטעים של הסופרים המוכרים מופיעים סיפור קצר וקלאסי של אליס מונרו על אשה שחוששת שהיא מאבדת את זיכרונה (שמצליח לבצע את אחד הטריקים המבוקשים והקשים בעולם הסיפור הקצר, הלוא הוא המספר הבלתי מהימן), ממואר מהודק ומלוטש של קלייר מסוד העוסק בביקור בעיר ביירות ובמותו של אביה יליד העיר (מסוד היא מחברת הרומן המוצלח "ילדי המלך"), יש שיר של אחת מאמהות הפמיניזם - אדריאן ריץ', וסיפור קצר של אן טיילר (מחברת הספר "תייר מזדמן", שהיה לסרט בכיכובו של ויליאם הרט) על איש זקן שאשתו מתה מפגיעתו של עץ והוא לאט לאט נאלץ להכיר בכך ש"אחד הדברים הגרועים ביותר בלאבד את אשתך הוא שאשתך היא בדיוק האדם שאתו אתה רוצה לדבר על כך".

אבל כל אלה, בדרכם ובסגנונם, מספקים ככל שיהיו, גם צפויים למדי.

בגיליון אידיאלי של "גרנטה", הקוראים זוכים להפתעות, ובגיליון הזה לא חסרות כאלו. אחת המלבבות שבהן היא הטקסט הקצרצר של ג'ון בארת, שחושף בדיוק מהי הסיבה לכך שמאסטרים זקנים הם מאסטרים זקנים. בכמה עמודים קולחים וקלילים בארת חושף את סדר יומו ושולחנו של מי שכותב בכל יום ומזדקן בכל יום, ומגלה לצערו שייתכן ששני אלו כרוכים זה בזה. עונג צרוף.

עוד הפתעה נהדרת מספקת ונסה מאנקו, שזהו הפרסום הראשון שלה ב"גרנטה". הטקסט, שנקרא "החקירה", הוא חלק מספר שעתיד לראות אור (גרנטה מפרסמים כאלו בקביעות) והוא מציג תעתיק של ראיון בדיוני שנערך ב-1920 בארצות הברית בין איש צעיר לבין השלטונות. ישנה כאן סטיה, כביכול, מהתבנית הסיפורית המוכרת לכל, אבל דווקא החריגה הזאת מאפשרת למאנקו לבנות מתח אדיר ולספר סיפור קורע לב במיוחד על איש צעיר שכל חטאו היה שהאמין באהבה ומצא את עצמו מתויג כאנרכיסט, שלא בטובתו. נחמד במיוחד לפתוח את העמוד האחרון של ה"גרנטה", שמציע קורות חיים קצרצרים של המשתתפים, ולגלות שמאנקו היא בכלל בעברה רקדנית. עוד סיפור שמציע חריגה מעניינת מהתבנית המוכרת של הסיפור הקצר הוא זה של דניאל אלארקון, ונקרא "הפרובינצאליים", ועליו - בהמשך.

ישנם עוד סיפורים קצרים מוצלחים ואפקטיביים המחזקים ומקדמים את הנטייה של העיתון להאמין בסיפור, במובן הקלאסי שלו. סיפור נאה שמסופר בכישרון רב הוא זה של דייויד לונג, על לילה אחד, נערה אחת ונעורים שלא ישובו לעולם (מומלץ לחובבי הסרט המופלא "הלילה שלי עם מוד"). ג'ודי צ'רצ'יל מציעה סיפור יעיל ואפקטיבי להדהים (אם כי מאולץ מעט במוסר ההשכל שלו) על נערה שמאמצת למספר שבועות ילד יתום.

ישנו גם ניחוח פוליטי עכשווי קליל שעולה מהגיליון. מספקים אותו ג'ייקוב ניוברי שעוקב אחר חייהם ואהבותיהם של קבוצת נערים מהמיסיסיפי ומציג תמונת רקע מעודנת של הוריקן קתרינה, וכתבה מצולמת מאת סטייסי קרניץ על דיירי האי דה ג'ין צ'ארלס שנמוג אט אט במפרץ מקסיקו - והיא מציעה שילוב נדיר בין אסתטיקה, אתיקה וסיפור.

הכתבה המצולמת היא חיה נדירה, נכחדת כמעט. פעם היא שלטה בעסקי המגזין ביד רמה, היה לה למען השם אפילו עיתון משל עצמה ("לייף"). כיום, למרבה הצער, כמעט שנעלמה מהעולם וזה מצער. אבל המשב הברור ביותר שעולה מהגיליון הוא זה של אמריקה כאוטופיה.

 

אמריקה כאוטופיה

ניו אינגלנד, פרינסטון, פרסי פאן, תוכנית הכתיבה באיווה, מרצים באוניברסיטה - מופיעים ברבים מהסיפורים. התמה של התלמיד הטוב שיצא מהעיירה והגיע לאמריקה חוזרת שוב ושוב. אביה של קלייר מסוד, האהובה של הגיבורה בסיפור של צינאלו אוקפארנטה שאומרת בפירוש שרוב הניגרים "רואים את אמריקה כאסבסטרקט, כסוג של אוטופיה, כמקום שאליו אתה הולך לחפש תשובות". אמריקה כעיר מפלט, כמשאת נפש, לא ברור אם זו בחירה אירונית בשביל כתב עת בריטי או שמא כל העניין מדיף ניחוח קולוניאליסטי קליל. מזל שדניאל אלארקון מפגין מודעות לסוגיה, בסיפור מוצלח שקרוי "הפרובינציאליים" ובו הגיבור הצעיר מתעתד לברוח לקליפורניה ונתקל בחבורת מקומיים שמציפה את האימפריאליזם על פני השטח בלילה של שתייה ושטויות. בבוקר הגיבור מתעורר הלום ליקר ומבין ש"קליפורניה מעבירה תחושה של תיאוריה, של קונספט, לא כמו מקום אמיתי שבו בני אדם בשר ודם חיים".

וגם בטקסט הטוב ביותר, הנפלא ממש, של אלכסנדר המון, אמריקה מופיעה. לרוב הנטייה הפרטית שלי היא לדפדף בגיליון על פי סדר אקראי, אבל בגלל שאת ספרו האחרון של המון, "פרויקט לזרוס", מצאתי מתחכם מדי, השארתי לי אותו לסוף, בדיוק כפי שמוקם בגיליון. הסיפור נפתח בתמונה ממסמרת של אחותו היפהפייה של המון וכלב יפהפה בין זרועותיה. הממואר קרוי "כלבי מלחמה" והוא יצירת מופת כמעט, כזו שממלטת את הקוראים החוצה מחייהם אל עולם אחר, של בעלי זנב ורעשי הקרב. המון מגולל את גורלם של הכלבים של משפחת המון ושל חבריהם. כלבים שבדרך פלא שרדו את המלחמה בסרייבו וסיפקו נחמה ואף עזרה ממשית בשעת ההפצצה על בעליהם. גמרתי את הקריאה מייבבת ואצתי לחבק חזק את בעל הזנב והחיים הפרטי שלי. ובהחלט היתה זו נחמה שהייתי זקוקה לה.

מתוך גיליון גרנטה

 

הקשר הישראלי

הוא עגום. כדרכו, כתמיד, כפי שניתן היה לחשוד מבעוד מועד. הטעם המרכזי לדכדוך הוא כמובן ההשוואה המתבקשת בין "גרנטה" לבין מצבם של כתבי עת ספרותיים בישראל. רק בשנה-שנתיים האחרונות נסגרו שלוש כתבי עת כאלו, מסיבות שקצרה היריעה מלמנות. "הו!" של דורי מנור (ששירה וזיכרונות ומסות נקבצו בין דפיו), "מטעם" של יצחק לאור (שנטה אל השירה ואל הפוליטי והקפיד להסב תשומת לב לכשרונות צעירים) ו"מסמרים" שערך אמיר רותם והוציאה לאור נועה דנצינגר (שגורלו עדיין לא ברור. אפילו לא לי, שלמען הגילוי הנאות יש לציין שפירסמתי בו סיפור). את שלושתם נהגתי לקרוא באופן קבוע בהנאה מרובה ובסקרנות.

בעולם הרחב, דובר האנגלית, כתב העת הספרותי הוא צורה חיה ובועטת (ע"ע ה"פאריס ריוויו", "הארפר'ס" או ה"אטלנטיק", למשל, ועוד אין סוף פרסומים). הוא מאפשר לחשוף כשרונות חדשים, למתוח את גבולות הז'אנר ולהגדירם, ולספק עבודה וחשיפה לאוויר הצח למי שרוב הזמן כבולים בשלשלאות לשולחן צר במגדל הכלא של המלה הכתובה. מתבקש להניח שזו הסיבה המרכזית שבעטיה כותבים מרכזיים, מוכרים ומבוססים כדון דלילו או סטיבן קינג מפרסמים ב"גרנטה", אבל אני חושבת שיש עוד סיבה: הרצון והיכולת לשמר את המקצוע ולדאוג לעתידו. הרי את החוברת הזאת יקנו ככל הנראה מכירי ומוקירי השמות הגדולים שמופיעים בה. אליס מונרו לא ממש צריכה את "גרנטה". אבל הכותבים הצעירים שזה להם פרסום ראשון או שני בהחלט זקוקים לאליס מונרו. זאת ההזדמנות שלהם להיחשף לקהל רחב שאולי ירצה לקרוא אותם בהמשך ("שימי לב" לסופי קאבוט בלאק, ששיר שלה בשם הזה ממש מופיע בגיליון הנ"ל, והוא נהדר). בהקשר הזה, באמת מצער לומר שאיש מבין ענקי הספרות הישראלית לא התגייס כדי לדאוג לדור ההמשך. לא נראה שלמי מהם אכפת. זה בהחלט לא מפתיע בהתחשב בכך שלא זכור לי שמי מהם (עמוס עוז או א"ב יהושע או דויד גרוסמן) נעמד מאחורי כותב חדש והצביע עליו כעתידה של הספרות הישראלית, ואולי הם לא מאמינים שיש לה עתיד בלתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו