בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיק מצדה של יובל אלבשן: רומן מתח מתעתע

יובל אלבשן לא מספר סיפור רק על חייל חטוף, אלא בוחן את המיתוסים שמנחים אותנו, ואת המנגנונים, הגלויים והסמויים, שבחברה הישראלית

7תגובות

תיק מצדה

יובל אלבשן, הוצאת ידיעות ספרים, 367 עמ', 98 שקלים

מתעתע לקרוא את רומן המתח הזה, על חייל החטוף בידי ארגון עוין, זמן כה מועט אחרי חזרתו של גלעד שליט הביתה. ואמנם, ראש הממשלה ב"תיק מצדה" הוא הכלאה מבחילה של אוסף ראשי הממשלה שזכינו להם ב-15 השנים האחרונות. ראש הממשלה של "תיק מצדה" הוא שקרן, מפר הבטחות סדרתי, לא אמין, מזגזג, עושה בתקשורת כבחצר הביזנטית שלו עצמו ("עמיקם לוי היה מנהל מחלקת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, והוא היה בתפקיד הזה רק משום שראש הממשלה כפה על מנכ"ל הטלוויזיה למנות אותו"). הוא גם בן ההתיישבות העובדת, היה ב"הגנה" ולחם בירושלים, ורק לפעמים מתעורר בו איזה זיכרון ישן של הערכים שהיו פעם. מותר להניח שיובל אלבשן, עורך דין ופעיל חברתי, שתמך בעמיר פרץ (אך התפכח ממנו) והיה מועמד לכנסת ה-17 (במקום בלתי ריאלי) מטעם מפלגת העבודה, כנציג הארגונים החברתיים, יודע על מה הוא מדבר.

אלכס ליבק

סא"ל נמרוד גרין הוא מפקד מיתולוגי, שנהג להקריא לפקודיו את "העץ הנדיב" ולהטיף להם הקרבה. זה תשע שנים שהוא נמצא בשבי ואין ממנו אות חיים. משפחתו המסורה, ובעיקר אמו השתלטנית, חנה, לוחמת למען שחרורו: כרזות, עצרות-עם, ובעיקר הופעות בתקשורת. "לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, כמו שאתה יודע, ולמרות שמי, אין לי עוד שישה בנים. רק נמרוד. כל שאני מבקשת הוא לראות אותו מחבק שוב את אשתו ואת שני ילדיו", אומרת חנה גרין בשידור חי למגיש החדשות של ערוץ 1 ששמו, כמה לא מפתיע, הוא חיים. אלא שמתחת לפני השטח, הדברים אינם כה פשוטים. המפקד הנערץ הוא גם גבר מכה (הספר רומז שהדבר נגרם בהשפעת שירותו הצבאי, וההיתר להכות ערבים). בסתר לבה, אשתו היפהפייה מטי ירוקת העין, הזוכרת את חבטות אגרופו של בעלה הגיבור, אינה ששה שיחזור.

למערכת הבטחון, לאמ"ן, למוסד, וכמובן, לראש הממשלה, אין מושג איפה מוחזק נמרוד גרין, בידי מי, והאם עודנו חי. ואחרי שנות חיפושים שעלו 97 מיליון דולר, מחליט מישהו מ"נערי האוצר" שהגיע הזמן להפסיק לשפוך כסף, ומבטל את הסעיף שלו בתקציב. הטיעון הוא של עלות-תועלת: בסכום הזה "אפשר לקנות שלושה מסוקים מוגנים יותר להטסת חיילים במלחמה הבאה, ואפשר לקנות עוד מערכות מתוחכמות שיצילו חיים של רבים. לדעתי, זה לא נכון ולא מוסרי להוציא את הסכום הזה על סיכוי קלוש להצלת חייל אחד". כשהמסמך נחשף מול מצלמות הטלוויזיה פורצת מהומה. דוברו של ראש הממשלה נכנס למילכוד ומבטיח שבשנה הבאה כבר לא יהיה צורך לחפש את גרין. המראיין לוחץ אותו אל הפינה ומן הדברים יוצאת הבטחה להחזיר את גרין הביתה עוד בטרם תחלוף השנה. וכך, נאלצים כל הגורמים לחפש פתרון יצירתי, כדי שראש הממשלה לא ייצא שוב שקרן.

התוכנית הסודית היא רעיון עיוועים המבוסס על עקרון כלכלי אחר: ערכו העצום של נמרוד גרין הוא בנדירותו, בהיותו אקזמפלר יחיד. אם יצוצו לפתע ידיעות שמגעים מתנהלים עם חוטפיו, עשויים החוטפים האמיתיים להילחץ שמא יאבדו את ה"אס" שבידיהם, ואז ייצרו מגע, ייחשפו ויתחילו לנהל משא-ומתן עליו. אבל כדי שאיש לא יחשוד, הכל צריך לא רק להיראות אמיתי, אלא גם להיות אמיתי. ומכאן הכל הולך ומסתבך.

מעצם טיבו, ז'אנר המותחן יוצר לעתים קרובות כתיבה שטחית, פלקטית, ודרוש סופר גדול באמת כדי להפוך ספר ליצירה שבה יש לכל הדמויות עומק ומורכבות. לא תמיד הספר הזה, שכתב סופר מוכשר ("תמיד פלורה" מ-2009, ועוד מספר ספרי ילדים, שהאחרון בהם יצא לפני חודשיים), עומד בכך. ועם זאת, קראתי את הספר בעניין, והשתעשעתי במשחקי הזיהוי: מיהו רוני ומיהו דניאל, מיהם היועצים הרמוסים של ראש הממשלה, ומיהם אותם "עקיבא מ'הארץ'" ו"רגב מ'ידיעות'" שמשאירים הודעות לדובר רה"מ, שמסרב לחזור אליהם. ומיהי אותה דנה מערוץ 2 המתעצבנת כשהסקופ חמק ממנה ונחת דווקא בערוץ 1? וכמובן, מיהם אנשי המוסד, וראש צוות שבויים ונעדרים, ועוד ועוד.

יובל אלבשן קשוב מאוד לרבים כל כך בינינו שזכויותיהם נרמסות. הוא הקים את מערך הסיוע המשפטי לאוכלוסיות נזקקות, חינם אין כסף, הפועל עד היום, וספרו "זרים במשפט" (2004) עוסק בחוסר הנגישות של עניים וחלשים אל מערכת המשפט, וקשייהם לממש את זכותם לצדק. ב"תיק מצדה" הוא בוחן דווקא את האליטות: הבטחונית, התקשורתית, הפוליטית. אלבשן לא רצה לספר סיפור מתח רק על חייל חטוף, אלא לבחון את המיתוסים שמנחים אותנו, ואת המנגנונים, הגלויים והסמויים, שבחברה הישראלית. לא במקרה שמו של הגיבור הוא "נמרוד גרין": נמרוד, המורד, הכנעני, כמו פסלו של דנציגר (בסוף הספר, אלבשן, שלא היה בטוח כנראה שהרמז ייקלט, כתב אותו במפורש), וגרין, כשמו המקורי, הגלותי-עדיין, של דוד בן גוריון.

אלבשן בוחן גם את ההאדרה המדומה של ערך החיים, כאשר למעשה אנחנו חוגגים את המוות. שמו של הספר, ומהות הפתרון שנמצא בסופו של דבר כדי להחזיר - ואולי לא - את נמרוד גרין - שאובים ממיתוס מצדה, לפי ציטטה משל דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל. דדו דיבר במפורש על כך שלמען מלחמת הקיום של העם היהודי, עדיף לפעמים לבחור במוות. עדיף הקרב חסר הסיכוי כמו זה שבתל-חי, מרד גטו ורשה, והתאבדותם של כאלף הגברים, הנשים והטף במרומי מצדה, ובלבד שלא ליפול בשבי הרומאים. לא במקרה נבחרה מצדה כאתר השבעה לטירוני צה"ל.

לנוכח השתוללותם של בריוני "תג מחיר" והקיצוניים מזן זה או אחר, כדאי לזכור מי היו אותם גיבורים-כביכול, מתאבדי מצדה: הם היו חברים בכת הסיקריקים, שתפסו את מצדה לאחר חורבן בית שני, ויצאו ממנה לגיחות של ביזה ושוד בישובים הסמוכים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו