בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציד הכשרונות הצעירים של הספרות

ג'ון פרימן, העורך הראשי של כתב העת היוקרתי "גרנטה" לא מתבייש לערוך מחדש את סיפוריהם של גבריאל גרסייה מארקס, אליס מונרו או סלמן רושדי. ראיון לרגל השקת הגיליון החדש של המגזין, שתיערך מחר בתל אביב

5תגובות

הפעם הראשונה שבה ג'ון פרימן, העורך הראשי של "גרנטה", שמע על כתב העת הבריטי היוקרתי - שמתפרסם ארבע פעמים בשנה, שכל פעם מוקדש לנושא אחר, ושגיליונו החדש יושק מחר בתל אביב - היתה כשעבד כמתלמד בהוצאת ספרים בניו יורק. "הייתי אסיסטנט מחורבן, בקושי ידעתי לענות לטלפון", מספר פרימן בן ה-37, שנולד באוהיו ולמד ספרות אנגלית בפנסילווניה, בקולג' קווייקרי קטן. ב-1996, בזמן שפרימן סיים את לימודיו ועבר לניו יורק, ערכו ב"גרנטה" בפעם הראשונה גיליון שנושאו "הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר". עד אז, בהתאם למסורת של כתב העת, הוקדש בכל עשר שנים גיליון ל"סופרים הבריטים הצעירים הטובים ביותר". ברוב המקרים שימשה רשימת הסופרים שיצירותיהם מופיעות בגיליון כתחזית אמינה בנוגע לדור הבא של כותבי רבי המכר. הוצאת הספרים שפרימן עבד בה באותה תקופה פירסמה את כתביהם של סופרים שהצעיר בן ה-22 מעולם לא שמע עליהם. כפי שקורה בלימודים אקדמיים, פרימן נחשף עד אז רק ליצירות קלאסיות שמחבריהן כבר מזמן לא היו בין החיים. ואילו בגיליון של "גרנטה" כיכבו סופרים כמו ג'ונתן פרנזן (הרבה לפני שהוציא את "התיקונים") או לורי מור, שפרימן לא הכיר כלל. פרימן החל להשתמש בגיליון כמעין מדריך לכתיבה עכשווית, וקרא את כל מי שהופיע בו.

ב-2007, כשיצא הגיליון השני של "הסופרים האמריקאים הצעירים", פרימן כבר היה מצוי ברזי עולם הספרות העכשווית. הוא בילה עשר שנים בכתיבה אינטנסיבית של ביקורות ספרים פרילנס לעיתונים שונים ברחבי העולם, ולאחר מכן נבחר לכהן כראש האגודה הלאומית האמריקאית של מבקרי הספרים (National Book Critics Circle). במסגרת התפקיד ניהל מאבק ציבורי נגד הקיצוצים שערכו העיתונים בעמודי הספרות שלהם ובביקורות הספרים. "התעשיה הזאת יורה לעצמה ברגל", אמר פרימן בראיון לגרסה הדיגיטלית של "גרנטה" (granta.com), "ואפשר לראות זאת בירידה במכירות הספרים באמריקה".

לדבריו, הוא ציפה בדריכות לראות מי ייבחר לרשימה של 2007, וכשפורסמה לבסוף, הוא נוכח לדעת שהיתה שונה לגמרי מקודמתה. "הרשימה הקודמת כללה בעיקר סופרים אמריקאים לבנים שכתבו בסגנון ריאליסטי", הוא אומר בראיון טלפוני מניו יורק, "ואילו ברשימה השנייה, שבעה סופרים לא נולדו בארצות הברית, בשביל כמה מהם אנגלית היתה שפה שנייה, והם נעו מריאליסטים לסאטיריקנים כמו גארי שטיינגרט ומקסימליסטים כמו ג'ונתן ספרן פויר. נראה שהגיליון הזה ייצג באופן מדויק יותר את הכתיבה האמריקאית של ימינו".

באותה שנה הגיש פרימן מועמדות לתפקיד העורך ב"גרנטה", ולא התקבל. אבל שנה לאחר מכן, חיפשו בכתב העת עורך אמריקאי, שיהיה אחראי על הקשר של המגזין עם הנעשה בארצות הברית, והתפקיד הוצע לו. הוא ערך כותבים כמו פול אוסטר, ג'וזף אוניל וויסלבה שימבורסקה. חצי שנה אחר כך, הוא מונה לעורך הראשי. הגיליון הראשון שערך בשלמותו הוקדש לנושא "שיקאגו", יצא בסתיו 2009, וכלל סיפורים מאת אלכסנדר האמון, דון דלילו וג'ורג' סונדרס.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

מחר יתקיים בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק אירוע השקה לגיליון החדש של "גרנטה" בעריכתו של פרימן שנושאו "יציאות חירום". מירה רשתי, הבעלים של "סיפור פשוט", מספרת שהאירוע התל אביבי הוא תולדה של מקרה. "באחד הימים, נכנסה לחנות מרסלה סולק, אחת העורכות ב'גרנטה', ששהתה בעיר בזמן שלימדה כמרצה אורחת באוניברסיטת בר אילן. סולק התפעלה מאוסף הגיליונות שאנחנו מחזיקים בחנות", אומרת רשתי ומסבירה שלפני כשנתיים החלו לאסוף גיליונות קודמים של "גרנטה", כחלק מההחלטה להשוות את הקולקציה האנגלית בחנות לאוספי כתבי העת הרבים שהיא מחזיקה בעברית. סולק, לדברי רשתי, טענה שאפילו בבריטניה קשה למצוא אוספים עשירים כל כך, ובהמשך הציעה לערוך אירוע השקה לגיליון החדש גם ב"סיפור פשוט" בתל אביב.

הערב עצמו ייערך בהשתתפות ג'ייקוב ניוברי, שסיפור שלו מופיע בגיליון (ראו מסגרת), מרסלה סולק, ודניאל ויצמן, שיקריא מתוך הגיליון. "אני אוהב את הגיליון הזה", אומר פרימן, "משום שבעיני, אנשים אינטליגנטים באשר הם חשים שהם נמצאים בסוג של גלות: אינטליגנציה משמעה שאתה ממוקם בשוליים, משום שאתה ספקן ושוחה נגד הזרם. הרבה מהסופרים שטקסטים שלהם מופיעים בגיליון הזה לא רק חשים כך, אלא ממש חיו כך". פרימן מספר, לדוגמה, כיצד הסופר אלכסנדר האמון (מחבר "פרויקט לזרוס", הספריה החדשה) ומשפחתו התארחו בארוחת חג המולד בביתו: "הוא סיפר סיפור מרגש על המשפחה שלו שחזרה להציל את הכלב שלהם מהמצור בסרייבו - הוא דיבר על כמה זה היה לא מעשי מצדם, וכמה זה נהפך לחשוב. כשהוא סיים את הסיפור, נפלה על כולנו דממה. חשבתי לעצמי שזה יכול להפוך לטקסט נפלא, וביקשתי ממנו לכתוב על כך".

הסופרת קלייר מסוד ("ילדי המלך", כנרת) מפרסמת באותו גיליון את "הדרך לדמשק" - ממואר על הביקור שלה בביירות בזמן שאביה גסס בהוספיס בקונטיקט. "היא מגיעה לשם כדי לראות את ביירות שהוא חי בה וסיפר לה עליה", מתאר פרימן, "אבל העיר הזאת כבר איננה, כמובן, היא מכוסה בשכבות של פיתוח והיסטוריה. במובן מסוים, זה סיפור על עיר שנעלמה ומה שקורה לה כשהארכיטקט שלה, האדם שיצר אותה עבורך, מת".

אירוע ההשקה של הגיליון ה-118 של "גרנטה" שיתקיים מחר בתל אביב הוא חלק מסדרה של אירועים הנערכים במקביל במקומות רבים בעולם: לונדון, פאריס, ניו יורק, סן פרנסיסקו, סיאטל, בוסטון, שיקאגו, סרי לנקה ועוד. מטרת האירועים, מספר פרימן, היא להחיות את תכני המגזין ו"להפוך את מה שמופיע על דפיו לדבר תלת-ממדי". פרימן סבור שלאנשים יש צורך טבעי לדבר על מה שקראו: "אנשים מתעייפים מההימצאות אונליין: הם קוראים עיתונים ברשת ומחפשים את חבריהם בפייסבוק, ונראה לי שהם רעבים למפגשים פנים אל פנים".

כל אחד צריך עורך

אבל "גרנטה" נוסד הרבה לפני שהיה אינטרנט או השתמשו במלה אונליין. כתב העת נוסד באוניברסיטת קיימברידג' ב-1889 ונקרא על שם הנהר שעובר בעיר. יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כבמה שעליה הוצגו עבודותיהם המוקדמות של סופרים שנעשו מאוחר יותר לידועים, כמו טד יוז, סילביה פלאת ומייקל פריין. בשנות ה-70 נקלע המגזין לקשיים, עד שב-1979 הוקם לתחייה ככתב עת לכתיבה חדשה, שכותביו וקוראיו חיו מחוץ לקיימברידג'. ברבות השנים "גרנטה" נעשה לאחד מכתבי העת הספרותיים הידועים והמשפיעים ביותר בעולם דובר האנגלית. בין דפי גיליונותיו עבי הכרס, עם הכריכות המעוצבות, אפשר למצוא סיפורים קצרים מאת סופרים מוערכים כמו אליס מונרו, סלמן רושדי, זיידי סמית, מרטין איימיס, מילן קונדרה, ארונדהטי רוי ואחרים, וכן שירים, זיכרונות, מסות, סיפורי מסע, סיפורים צילומיים ויצירות אמנות אחרות.

כשהוא נשאל איך זה להיות עורך אמריקאי של כתב עת בריטי, הוא אומר שבסופו של דבר, זה עסק די משחרר, "כפי שזה היה בוודאי משחרר להיות עורך בריטי של מגזין אמריקאי. לכל תרבות יש נקודות עיוורות משלה, ותגובות לא רצוניות של לאומיות. כשאתה מגיע מבחוץ, קל לראות את הדברים לאשורם. זאת גם המסורת של ‘גרנטה'". חוץ מזה, הוא מוסיף, "ב-15 השנים הראשונות ערך את ‘גרנטה' ביל בופורד, אמריקאי מקליפורניה, ופורסמו שם מיטב הסופרים הבריטיים בזמנו, כך שלא נראה שמוצאו הזר הזיק לכתב העת - נהפוך הוא".

לדברי פרימן, "גרנטה" מתייחד מכתבי עת אחרים המפרסמים יצירות ספרותיות, כדוגמת ה"ניו יורקר", גם בתדירות הופעתו (ארבע פעמים בשנה, לעומת תפוצה שבועית), וגם בכך שאינו מסקר את ענייני השעה, אינו תלוי במודעות פרסומיות ואין לו מגבלות של מקום.

אבל יותר מכל, "גרנטה" מתבלט בכך שכל גיליון שלו עוסק בנושא מסוים. "הנושאים קשורים לסוג של מתן עדות", אומר פרימן. "אנחנו שמים דגש רב על הסובייקטיבי, על הגוף הראשון. זה אופן אחד שבו אנחנו קשורים עדיין לז'אנרים של כתיבת זיכרונות וכתיבה על מסעות. בשנות ה-70 וה-80 סופרים כמו סלמן רושדי וגבריאל גרסייה מארקס כתבו ל'גרנטה' בכפוף לקטגוריות הללו", הוא אומר.

הגיליונות האחרונים של "גרנטה" הוקדשו ל"אימה", "עשר שנים אחרי" (11 בספטמבר), "The F Word" (במובן של Feminism), "חיזרים", "סקס", "עבודה" ועוד. איך נבחרים הנושאים שבהם יעסקו הגיליונות ועד כמה הטקסטים המופיעים בכל גיליון קשורים ישירות לנושא הנבחר? "אפשרות אחת", מספר פרימן, "היא כאשר יש התרחשות כלשהי בחלק מסוים של העולם ואנחנו מבקשים מכותבים להגיב לה. כך היה עם הגיליונות ‘שיקאגו' או ‘פקיסטאן' ועם הגיליון שאנחנו עובדים עליו כעת, שייקרא ‘בריטניה'. האפשרות השנייה היא שאנחנו מקבלים יצירות רבות שאיכשהו חגות סביב נושא מסוים. כך קרה עם הגיליון "יציאות חירום" שיושק מחר. קיבלנו עוד ועוד טקסטים שעסקו בעזיבה של מקומות, או בניסיון של אנשים להבין את עברם בזמן שהם עוברים לחיים חדשים".

בתהליך העריכה, פרימן ועמיתיו משתדלים לא להתאים את הטקסט יתר על המידה לנושא הנבחר. "הנושאים הם חלל אקוסטי", מסביר פרימן, "ככל שהוא רחב יותר, כך מתקבל שלם מעניין יותר. אם נלחץ חזק מדי על כתיבה הקרובה לנושא נקבל פחות גיוון".

מהו סיפור טוב

לתהייה שלי, האם גם סופרים בסדר הגודל של אליס מונרו (שסיפורה "The Sight of the Lake" מופיע בגיליון האחרון) עוברים עריכה כפי שעוברים כותבים לא מוכרים, פרימן מגיב בחיוב. "זה נכון שחלק מן היצירות אינן מצריכות עריכה רבה, כמו במקרה של אליס מונרו, ובכל זאת הטקסטים שלה נערכים. יש כותבים שמעדיפים להגיש עבודות במצב של טיוטה, ולהם אנחנו שמחים להציע עריכה כבדה יותר. אבל לדעתי, אם אנחנו ממש משכתבים יצירה זה סימן שמשהו לא בסדר אתה, או שהיא לא מתאימה ל'גרנטה'".

המערכת של "גרנטה" קטנה באופן יחסי, ובכל זאת, האתר שלהם מבטיח לכל מי ששולח כתב יד מענה בתוך חודש בלבד - זהו משך זמן קצר בצורה יוצאת דופן. "כולם במערכת קוראים", מסביר פרימן, "מה גם שהתחושה הזאת, של הציד, היא החלק הטוב ביותר בעבודה".

בהתאם למוטו ה"כתיבה חדשה" שמנחה את המגזין, העורכים תרים כל הזמן אחרי קולות חדשים. כך קרה במקרה של ג'ייקוב ניוברי, שהסיפור שלו הגיע למה שמכונה "הערימה השוטפת" - אסופת טקסטים של כותבים אנונימיים שמציפה את תיבת הדואר של המערכת.

מה נחשב לסיפור טוב לפי אמות המידה של "גרנטה"? "סיפור הוא טוב כאשר קוראים אותו ומרגישים שהוא חיוני, שקשה לדמיין את העולם בלעדיו", אומר פרימן. את ההרגשה הזאת הוא מתאר כ"לא סובייקטיבית, אבל כמעט מיידית וגופנית - משהו הדומה לתגובה המיידית לאדם שמוצא חן בעיניך כשאתה הולך ברחוב, או להפניית המבט לעבר ציור מסוים בגלריה". לדברי פרימן, הפער בין עבודה טובה לבין עבודה יפהפייה הוא עצום. "עבודות יפהפיות פשוט מכריזות על קיומן. כך הרגשתי כשקראתי את הסיפור של ג'ייקוב ניוברי בפעם הראשונה, אחרי כעמוד חשבתי - העניינים חייבים להשתבש מאוד באיזשהו אופן, אחרת זה פשוט מושלם".

ג'ון פרימן אינו מלומד במובן האקדמי: לשונו חפה מז'רגון ספרותי והערותיו אינן משוקעות בתיאוריות. הוא גם לא מעניק למלים שלו משקל ונפח של חשיבות עצמית, כפי שאפשר היה אולי לצפות ממי ששיפוטו יקבע במידה רבה אילו שמות יכללו ברשימות הסופרים המבטיחים ביותר. הוא איש שיחה נעים וחברותי; אינפורמטיבי בלי להצטייר כידען. הוא מתמצא בעולם הספרותי בזכות האוטודידקטיות שלו, והשנים שבילה בכתיבה של ביקורות ספרים.

באהבת הקריאה שלו, הניכרת כמעט בכל משפט שהוא אומר, נשאר משהו ישיר ופשוט. תמונה שלו עומד לצד ספריית ביתו (שמופיעה בכתבה שפורסמה במגזין "בוקפורום") מאששת את הרושם שהוא אחד מאלה שיכולים לבלות שעות על גבי שעות בחנויות ספרים. כפי שמציינת הכתבה - הספרייה שלו ושל חברתו, הסוכנת הספרותית ניקול אראגי - כה גדולה, שנדרשים להם שני סולמות כדי להגיע למדפים הגבוהים שלה. התשוקה שלו לספרים מסבירה גם מדוע הוא עדיין כותב ביקורות. "למען האמת, בסוף השבוע שעבר עבדתי על שלוש ביקורות, וכבדרך השגרה אני כותב ביקורת לשבוע", הוא אומר.

מנורת קריאה נגד דיכאון

מהי בעיניו ביקורת ספרים טובה? "ביקורות הספרים הטובות ביותר הן אלה שיוצרות מחדש את חוויית הקריאה בספר", משיב פרימן, "אפשר לבחון יצירה באופן ביקורתי, באמצעות הפרוזה שלך כמבקר, ולא להפיל על הקורא סתם סיכום של העלילה. ביקורת צריכה להיות מהנה". פרימן כותב גם שירים, ומפעם לפעם גם חיבורים עיוניים. "כמו כן, אני עובד על ספר שמקבץ ראיונות שערכתי עם סופרים", הוא מוסיף, ומציין שמות כמו ג'ונתן ספרן פויר, טוני מוריסון, פיליפ רות, גינתר גראס, נאדין גורדימאר, ג'ון אפדייק ודייוויד פוסטר וואלאס. "ככל שאני דוחה את פרסום הספר הזה, עוד ועוד אנשים מתים", הוא אומר.

האם הוא חושב שיכתוב גם ספר פרוזה יום אחד? "ייתכן", הוא משיב, "כתבתי אחד לפני זמן רב, וכמו הרבה כותבים הנחתי אותו בצד, ואז שבתי לקרוא אותו, וברחתי כל עוד נפשי בי", הוא צוחק. "אבל אני שמח שעשיתי את זה - זאת היתה חוויה חשובה לראות כמה זה קשה לכתוב רומן".

הזמן הפורה ביותר שלו לקריאה ולכתיבה הוא בבקרים, הוא מספר. "יש לי אחת מאותן מנורות שאמורות להקל על הסובלים מדיכאון עונתי, שאני קורא לאורה מוקדם בבוקר. האור שהיא מפיצה כה אינטנסיבי - זה כמו לשתות אספרסו עם העיניים - שאתה נעשה מיד ער ומאוד שמח", אומר פרימן, ומדגיש שהוא עצמו לא סובל מדיכאון.

גיליונות "גרנטה" מורכבים רובם מסיפורים קצרים, סוגה שנתפשת כפחות פופולרית היום בקרב קוראים. "יש כל כך הרבה דוגמאות לאוספי סיפורים קצרים שכן נמכרים", הוא משיב על הטענה הזאת. "הנה ממש עכשיו מונח מולי ספרו החדש של נתן אנגלנדר: ‘What We Talk About When We Talk About Anne Frank'. והאוסף הראשון של סיפוריו הקצרים: ‘For the Relief of Unbearable Urges' מכר יותר מ-100 אלף עותקים בכריכה קשה באמריקה. באנגליה יש מסורת מכובדת של אוספי סיפורים קצרים, משום שלא היו להם הרבה מגזינים שהדפיסו אותם. כותבים אמריקאים כמו המינגוויי, וונגוט וסאלינג'ר יכלו להתפרנס רק מפרסום סיפורים במגזינים רגילים. גם היום, בארצות הברית, יש שוק גדול מאוד לסיפורים קצרים".

השקפתו של פרימן בנוגע להשפעה השלילית של הטכנולוגיה עמדה במרכז ספרו "עריצות האי-מייל", שפורסם ב-2009. "כמו רבים, הרגשתי שאני כבול לגלגלת של הודעות שאני לא עומד בקצב שלהן. ככל שהייתי ‘מחובר' יותר, חשתי בודד יותר. בספר רציתי להראות כמה הרעיון הזה, שאפשר לכתוב למישהו, הוא רדיקלי. האופן שבו אנחנו מתקשרים היום משכיח מאתנו את הערך המיוחד של השיחה".

כיצד מגזין כמו "גרנטה" מתמודד עם האיום הדיגטלי על העיתונות המודפסת? "זה קשה", הוא אומר. "בערך 85 אלף אנשים עוקבים אחרינו בטוויטר, ומיליון אנשים מבקרים באתר שלנו בכל שנה, אבל לא כולם קוראים את המהדורה המודפסת", אומר פרימן. לדבריו, המנויים על הגליונות המודפסים, כ-30 אלף אנשים, הם כשלוש-חמישיות מקוראי כתב העת, ושאר המכירות מתבצעות בחנויות הספרים ובדוכני העיתונים. "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא להפוך את ‘גרנטה' לזמין מאוד. בעבר, לכל עיתון היה חלק ספרותי, שהיה מפרסם ביקורות ספרים. היום יש הרבה פחות ולכן קשה להפנות את תשומת לבם של אנשים לספרות. אני חושב שבמידה מסוימת, המדיה החדשה יכולה לעזור להציל את צורות הפרסום הישנות, אבל צריך להיזהר לא לספק יותר מדי תוכן חינם. פעם, כשהיית קונה עיתון, בתוך הדולר וחצי שהוא עלה קנית גם ביקורת ספרים מבלי לדעת זאת. עכשיו, בגלל האינטרנט, קשה לקבל את האגד הזה שמקבץ יחד חדשות, ספורט, מאמרי מערכת וגם משהו על ספרות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו