בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזוהי המלכה אליזבת ה"אמיתית"?

חמש ביוגרפיות חדשות ראו ויראו אור במשך 2012, השנה ה-60 לישיבתה של המלכה על כס המלוכה הבריטי, כל אחת מהן מציעה תשובה אחרת

2תגובות

Queen Elizabeth 2: her life in Our Times

£20 ,.Sarah bradford. Viking, 305 pp

A brief Life of the Queen

9.99£ ,.Robert Lacey. Duckworth Overlook, 166 pp

Our Queen

£20 ,.Robert Hardman. Hutchinson, 356 pp

Elizabeth the Queen: The Life of a Modern Monarch

$30 ,.Sally Bedell Smith. Random House, 663 pp

יש אנשים שבשבילם יציאה מהבית היא מטלה מקצועית. המלכה אליזבת השנייה, שעלתה לכס המלוכה לפני 60 שנה, מתייחסת בכובד ראש להופעותיה בציבור. בסיורים או טיולים מלכותיים היא מקפידה לבחור בגדים בהירים וכובעים צרי שוליים, חולפת בתוך ההמון בתנועה חלקה ודומה שהיא לעולם לא מתעייפת. לפני שנים, בקבלת פנים שהתקיימה ביום חם ומחניק בארמון, היא העירה "הביטו! היא קרסה שוב", כשמבטה נח על ראש ממשלתה אז, מרגרט תאצ'ר, שהיתה מוטלת בכיסאה, חיוורת ותשושה.

לא אחת הפצירו במלכה לאפשר לאנשי הביטחון להגדיל את החיץ בינה לבין הקהל, ואולם היא דחתה את ההצעה במלים שהן ספק בדיחה וספק מוטו של ששת עשורי מלכותה: "אותי צריך לראות כדי להאמין".

אי-אף-פי

ואולם, כדי להאמין במלכה בת ה-85, גם אסור לוותר על ריחוק נאות. בעוד ששאר בני משפחת המלוכה שיתפו לא פעם את התקשורת בעניינים שונים, המלכה מעולם לא התראיינה. אף שכמה מ-12 ראשי הממשלה שכיהנו ביושבה על כס המלוכה היו משוכנעים שהם רקמו קשר מיוחד אתה בפגישותיהם השבועיות, איש אינו יודע מה דעותיה הפוליטיות.

בני אצולה וקרובי משפחה שונים נחשבו לידידיה ומקורביה של המלכה במשך השנים. אבל, גם מהם תמיד שמרה מרחק, וקיים הפחד לחצות את הקו הבלתי נראה, זה שמעבר לו נתקלים במבט הקר של תוכחה שקטה. בביוגרפיה חדשה של המלכה שכתב אנדרו מאר, המראיין הפוליטי הבכיר של הבי-בי-סי, צוטט ידיד עלום שם שאמר, "היא לעולם לא מפסיקה, אתה יודע, להיות המלכה".

ואולם, כמלכה במונרכיה חוקתית, השולטת בזכות הסכמתו הדוממת של הרוב, היא לא היחידה ששומרת על יחסי הגומלין בין הנוכחות הציבורית המתבקשת מתפקידה לבין הדיסקרטיות ההכרחית. גם לציבור יש זכות דיבור. יחסי המלכה עם נתיניה הגיעו כמה פעמים לסף משבר, וזאת במקרים שבהם נעלמה מן העין הציבורית. דוגמה כאובה במיוחד נרשמה ב-1997, אחרי מותה של הנסיכה דיאנה. המלכה חזרה ללונדון רק בעקבות תחנוניו של ראש הממשלה החדש והצעיר טוני בלייר (ולינץ' ציבורי שהתנהל נגדה בעיתונות הצהובה).

השניות המובנית בדמותה של המלכה, אשה שמקפידה בקנאות על פרטיותה ונושאת בתפקיד שמהותו חשיפה ציבורית, מייצרת אתגר לכל מי שמנסה לכתוב עליה. חמש ביוגרפיות חדשות, כולל זו שכתב מאר, ראו ויראו אור במשך 2012, השנה ה-60 לישיבתה של המלכה על הכס. הסופרים מעידים על עצמם שצפו בה בפעולה, ראיינו בעלי תפקידים בחצר המלוכה ונברו בארכיונים. הם מצטטים בני משפחה, ידידים ואנשים הטוענים שהם מכירים את המלכה.

בעת הכתיבה התלבטו כל חמשת הביוגרפים בסוגיה שהוגדרה בדיוק רב כל כך על ידי מושא כתיבתם: אם צריך לראות את המלכה כדי להאמין בה, איזו נקודת מבט מאפשרת את החוויה האותנטית ביותר של אותה אמונה? מיהי המלכה ה"אמיתית" - הדמות הפרטית או הדמות הציבורית? כל אחד מהם מציע תשובה אחרת.

שניים מבין הביוגרפים, שרה ברדפורד ורוברט לייסי, הם חוקרים ותיקים של תולדות משפחת המלוכה. שניהם נסמכים בביוגרפיות החדשות על דברים שפירסמו בעבר. ברדפורד מבחינה, בגילוי לב של מקצוענית ותיקה, בין כמה אסכולות שונות של "התבוננות בבית המלוכה". אסכולה אחת מציגה את "עבודתה של המלכה": זו הופיעה בסרט הטלוויזיה "משפחת המלוכה" מ-1969, שהציג את המלכה עוברת על ערימות של מסמכים, מתכוננת לביקורים רשמיים ומבלה בשעות הפנאי עם משפחתה. למרבה הצער, מסבירה ברדפורד, הקהל שכבר ראה את הטרקלין המלכותי הרי יבקש עד מהרה להציץ לתוך חדר השינה. וכך צמחה לה אסכולת "אופרת הסבון המלכותית". ברדפורד מנווטת את קוראיה בצעד קל בין ציוני דרך של שתי האסכולות, ומוסיפה מנה נדיבה של מידע היסטורי.

לייסי, שמסקר את המלכה כבר 40 שנה, מתאר את ספרו הצנום במלים "קריאה נינוחה לשעות אחר הצהריים". הגדרה זו אינה מדויקת. ספרו מציע תערובת של בקיאות, הסתייגות וטעם רע. נדמה שלייסי מאס במידת מה במושאי כתיבתו המלכותיים, ונראה שגם מקורותיו בחצר חשים כמוהו.

רוברט הרדמן, כתב ה"דיילי מייל" לענייני משפחת המלוכה, לוקח את הקוראים לסיור משכנע במלוכה הבריטית כמוסד, והוא בוחר בנקודת תצפית דוקומנטרית של "זבוב על הקיר". במסגרת תפקידו היתה להרדמן גישה ישירה לבני המלוכה וכך נכלל בספרו גם ראיון עם הנסיך ויליאם, לצד כמה סקופים פחות מרעישים. אלה נחשבים להישג נדיר בעולם הביוגרפיות המלכותיות, שבו אותן אנקדוטות צצות בכל ספר. ואולם, למרות הקשר הישיר עם בני המלוכה, גם הרדמן נתקל במגבלות: בראיון עם ויליאם, למשל, הנסיך הצעיר מפגין יותר לויאליות כלפי סבתו מאשר נכונות לחשוף פרטים עליה. הוא כן מסביר ש"המשקל הסגולי שלה והעומק שלה" מעוררים יראת כבוד גם בקרב בני המשפחה, שהיא מעניקה עצות טובות ושהיא "התלהבה כל כך" מביקורה הרשמי באירלנד בשנת 2011. בספר צוטטו גם מקורות פחות מרשימים, אולם נראה ששמם של אלה הוזכר בעיקר כאות תודה על הזמן שהקדישו למחבר.

סאלי בדל-סמית האמריקאית, ביוגרפית של דמויות מהחברה הגבוהה, מציעה לקוראיה את האשליה של מי שמיודדת עם המלכה באופן אישי. בדל-סמית מתארת חילופי דברים שלה עצמה עם המלכה במסיבת גן רשמית בוואשינגטון, ובקבלת פנים בלונדון. בסיפוריה היא משבצת פיסות רכילות לא מזיקה ששאבה מאנשים שפגשו את המלכה. ג'ורג' בוש האב מגלה שאליזבת השנייה "רשמית למדי, אך לא מתנשאת". עד ראייה מתאר כיצד כלבלב שעשה את צרכיו לרגלי המלכה בעת שביקרה בחוות גידול כלבים בקנטאקי שבר בכך את הקרח. ננסי רייגן מעלה זיכרונות על ארוחת בוקר בארמון וינדזור בחברת המלכה, הנסיך פיליפ והנסיך צ'ארלס; היא משתאה מכך שכל אחד מהם שפך לצלחתו בעצמו דגני בוקר הישר מהקופסה. בדל-סמית מדווחת שהמלכה אוהבת לפרוש שמיכת צמר על ברכיה בנסיעות, ושהיא נהגה לחבוש קסדה על ראשה כל אימת שצפתה בתהליך ההרבעה של סוסותיה (כיום היא ניצבת על במה מיוחדת, בשל סוגיות של בריאות ובטיחות). הזוטות האלה מעניינות רק בגלל שהן קשורות במלכה, אבל הן אינן מסבירות מדוע המלכה אליזבת השנייה כל כך מעניינת.

מאר, שפירסם כמה ספרים שנונים למדי על בריטניה המודרנית, מציב לעצמו אתגר קצת יותר שאפתני: הוא מנסה להסביר מה מעידים מעמדה ותפקידה של המלכה על אופיים של נתיניה. הוא משרטט דיוקן מלא הערכה של מלכה שמחויבותה לתפקידה אינה אופיינית לימינו; מלכה שמעניקה לראשי הממשלה שלה, בפגישות שבועיות קבועות, מעין "תרפיה מלכותית": הזדמנות לחלוק חרדות ופרשנויות על הנעשה בממלכה בפורום שלעולם לא תדלוף ממנו מלה, וזאת עם אשה שקראה כמעט כל סוד מדינה ב-60 השנים האחרונות (ולכן תמיד כבר שמעה דברים גרועים מזה שעל הפרק). מאר מתאר את המלכה ואת תודעת השליחות האיתנה שלה, כשליטה שמקריבה את חייה למען העם במצוות האל. רק אם מבינים את השליחות הזאת, כותב מאר, אפשר להבין את המלכה.

נראה שמאר מרחיק לכת מעט כשהוא טוען שהמלכה משמשת סמל להמשכיותה של האימפריה הבריטית, ומדגיש שבכך היא מציעה לרבים נחמה: מאחר שהיא משמשת נציגתם של אלה שלא הצביעו עבור הממשלה הנוכחית או לא הצביעו בכלל, היא מחזקת את הדמוקרטיה. זה רעיון חכם, אבל ייתכן שהוא מפריז בהערכת רמת החרדה שחשים הבריטים נוכח מצבם החוקתי.

אבל, המלכה היא בהחלט סמל. בבריטניה המודרנית, מדינה חסרת מנוחה ואקסהיביציוניסטית, המלכה אליזבת של מאר בולטת בדיסקרטיות שלה, ובהבנתה שסמלים, "מוטב להם לא לדבר הרבה". ליורש העצר הנסיך צ'ארלס יש עוד מה ללמוד, מעיר מאר בקור.

ניכר בבירור שמאר מחבב את המלכה, אולי בגלל מנהגה לסייר ברחבי הממלכה כדי לברך ולהודות לאנשים שזוכים לרוב להתעלמות מצד מוקדי הכוח בלונדון; או שמא בשל מנהגה לנוח בבית, בסוף יום עבודה מפרך, עם "כוסית של משהו משמח". אבל חיבה היא לא העניין כאן. כפי שמאר ניסח זאת, יש מרחק קטן מאוד, אם כי מעניין מאוד, בין המלכה לבין האשה שחיה את חייה. השליחות שלה מעניקה לה משמעות. המלכה "היא מה שהיא עושה".

מסקנתו המפוכחת של מאר נשמעת לעניין. אם להתאים את המוטו של המלכה לענייננו: אף שהראווה והזוהר הבלתי מושגים עדיין מרתקים את הציבור (ועוזרים למכור ספרים), עבור מלכת אנגליה אליזבת השנייה ההצגה היא רק אמצעי להשגת מטרה. היא רוצה שיראו אותה כדי שיאמינו בה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו