בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יולה של יואב אלווין: רגיש ומלא תנופה

הכתיבה של יואב אלווין מרימה והופכת את "יולה" מעוד רומן על משפחה מתפוררת לספרות יפה ומעניינת

13תגובות

יולה

יואב אלווין. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 183 עמ', 88 שקלים

לא תמיד טוב לדעת יותר מדי על הכותב, ובכל זאת נפל לידי הראיון החושפני שנערך עם הסופר יואב אלווין במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ובבת אחת הושלכתי אל תוך ביוגרפיה קשה, שעקבותיה הותירו את חותמם על הקריאה ברומן המכאיב והעדין שכתב, כמו עקבות נעלי עבודה מלאות בוץ. עכשיו קשה להימלט מדמותו של המחבר ולהפריד אותה מן הקריאה בספר.

יולה הוא ילד בן 14, בן לאב חרש אילם, יוסף, ואמא סוערת וסוררת, לונה, שאחת לזמן מה מחליטה לברוח ולהיעלם לבעלה ולבנה. מי מספר את הרומן של יואב אלווין? הוא נפתח בקול של לונה, שעות לפני אחת מהבריחות שלה, אבל כבר בהתחלה משהו בקולה כמספרת צורם; הקוראים מרגישים שיש איזו מחיצה בין הקול המספר את לונה ומחשבותיה לבין סערת הנפש והתשוקה הגועשת בדמות הזאת. הם חשים אפוא הקלה כשמאחורי המחיצה הזאת מגיח המספר, חושף את קיומו ואת הקושי שלו להתחקות אחר לונה ולפענח אותה. מיהו המספר הזה?

אלכס ליבק

בפרק הבא מתוודעים ליולה, לתשוקתו לפענח את חידת אמו, לחרדת הנטישה שלו, חרדה רבת עוצמה שחולשת על הרומן בכוח מכנס ונוטעת בלב הקוראים תחושה של מצוקה שמהדהדת גם בתום הקריאה. כשיולה מדבר הרומן נמלא באוויר; עולמו של הילד כתוב יפה כל כך, עשיר וחי, טורד שלווה, ועם זאת, הקוראים מרגישים מדי פעם בפעם שהשפה של יולה היא קצת יותר מדי ספרותית, קצת מהוקצעת, ושיולה, בתור ילד בן 14, הוא בעצם קצת חכם מדי, מקסים ותמים מצד אחד, רגיש ומבין מצד שני. מי מספר את יולה? מי מצליח לתאר במין שקיפות בהירה, שהיא גם מסעירה וגם מפחידה וגם מביכה ולא נוחה, מערכת יחסים אירוטית בין אמא לבן? "אני לונה אלווין", אומרת לונה באחד המונולוגים שלה לקראת סוף הרומן. "אתה יואב אלווין", אומר הקורא למספר, לסופר המבוגר, שדומה שביצירה זו, שעמל עליה שנים, הוא מבקש לפענח את אמו שלו, את חייו. נו, אז מה? הרי כל סופר במידה כזו או אחרת כותב על חייו ומספר על היסודות האוטוביוגרפיים שהובילו לכתיבת היצירה שלו - אולם כאן הופכת הפלישה של האוטוביוגרפיה אל הרומן, ביודעין או שלא ביודעין, למכשיר ספרותי. החוט העדין שנשזר כאן, הכתיבה של המספר שמספר את המספר ואת הילד שזו ילדותו מוסיפה ליצירה עוד שכבה ולוכדת אותה בזרם תשוקה שאינה מפוענחת עד תום, שהיא מסקרנת ויש בה משהו אפל, והיא מרימה והופכת את הספר מעוד רומן על משפחה מתפוררת - כמו אלה הצצים כאן חדשות לבקרים כמו פטריות רעל אחרי גשם המבצע - לספרות יפה, מעניינת, בעלת תנופה. ספרות שראוי לפנות לה מקום על מדף הספרות העברית.

אחת הבחירות המעניינות ברומן היא ההקבלה שיוצר אלווין בין משפחתו למשפחה הקדושה. אביו של יולה, יוסף, הוא נגר, וכמו בברית החדשה הוא נטול קול של ממש. "הבתולים של לונה אצלך", אומרת לו דודתו של יולה. ולאחר הלידה, מגיע האב עם שלושה בחורים להביא ליולדת פרחים. "ידעתי שיש לי תינוק אחר", אומרת לונה על בנה שנולד נימול ואינו בוכה. ואף שאביו, כמו בייצוגים של יוסף הנגר באמנות, מופיע תמיד ברקע התמונה מאחורי הבן והאם, הוא זה שמעניק ליולה את שמו, כפי שיוסף נתן לישו את מקומו בשושלת בית דוד. הבחירה של אלווין מציעה שלל אפשרויות להבנה של המקום שמבקש לו גיבור הרומן.

בקריאה המושפעת מהביוגרפיה של הכותב, דווקא מה שנעדר הוא בעל משמעות. אלווין הוא בן למשפחה חרדית שיצא בשאלה, אף שברומן המשפחה היא חילונית. דומה שבבחירה בישו יש גם התרסה כלפי העולם הזה וגם ביטוי לפחד מפני הריחוק מהאל. הזרות של ישו במסורת העברית נקשרת לתחושת הזרות של אלווין ומשפחתו.

תחושת ניכור וניתוק מן העולם שורה על הספר, שספון כל כך בעולמם הפנימי ובביתם של הגיבורים, עד שמפתיע לעתים לגלות שיש להם קשרים, עבודה, חברים מחוצה לו. יולה כמעט שאינו מתקיים ברומן מחוץ למערכת היחסים עם אמו. הזרות הזאת מתחברת לא רק לניתוק מהיהדות החרדית האורתודוכסית אלא גם לניסיון להתחבר אל המסורת המערבית ואל מעמדו של ישו במסורת הזאת, שהיא המסורת של היצירה החילונית בישראל. גם נטיותיו המיניות של הסופר והרמזים להן בספר הם מקור של חיבור למסורת הזאת. כמה חשוב החיבור המפורש הזה בימים האלה. ייתכן שבקידוש של המשפחה, ובתפקיד המושיע שמייחס לעצמו הילד-המספר-הסופר-הגיבור, יש ניסיון לחלץ את הסיפור המשפחתי הקשה מן החולין, מבלי לעשותו דתי.

במהלך שהוא מעין תמונת ראי לפלישתה של האוטוביוגרפיה, מרבה הרומן לעסוק בשאלת הקיום - היה או לא היה: "הכל תמיד בה-בתוכה", אומרת לונה. "הכל אצלה בראש". האם העולם מתקיים רק במחשבה? כיצד אפשר להיחלץ מן המחשבות אל עולם המעשה? לונה טובעת בקונפליקט הזה ומנסה להיחלץ ממחשבותיה כפי שהיא מנסה להיחלץ מהאפלה החונקת של הבית, "אם כן הכל אפשרי, חושבת. הכל קיים ודבר אינו חוצץ בינה לבין המוכר. הנה, מוצפת ודאות - אני נוגעת זאת אומרת אני קיימת". לכל אחת מן הדמויות ממציא יואב אלווין כפיל, המסמל את כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה, כמו בלש המלהטט בין אינספור היפותזות. יותר מכולם, לונה יכולה להתפענח בדרכים רבות, והכפילים הם גם הדרכים שבהן היא יכולה להבין את בנה. אולם היפה מכולם הוא הכפיל של האב הדומם. יוסף בונה רהיטים מגולפים במלאכת יד. לונה נתקלת בחיקויים של רהיטיו באחת מבריחותיה, בחלון ראווה של חנות. ברגע הזה מתפענח האב הפשוט. הוא מבטא את עצמו בידיו, במלאכתו. בניגוד לאשתו, שתשוקתה הרסנית ומופנית פנימה, לו יש מוצא יצירתי. אותו מוצא יצירתי יגאל בסופו של דבר גם את הסיפור המשפחתי - המשפחה הקדושה שהיא סמל של האמנות הקדושה - וגם את הבן, המושיע, באמצעות הרומן הרגיש ומלא התשוקה הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו