בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חידה ושמה מייקל ג'קסון

משני ספרים חדשים על מלך הפופ עולה כי הוא סיים את הקריירה בדיוק כפי שהתחיל אותה: אדם בעל כישרון אינסופי ששר ורקד לפקודת אלה שרדו בו

14תגובות

You Are Not Alone

$26 ,.Jermaine Jackson. touchstone, 464 pp

My Friend Michael

$25.99 ,.Frank Cascio. William Morrow, 336 pp

מייקל ג'קסון היה במותו לחידה הגדולה ביותר של תעשיית הפופ. הוא היה ככל הנראה האדם המפורסם ביותר בעולם, אבל חייו הפרטיים - האחוזה דמוית פארק השעשועים, הניתוחים הפלסטיים, השמועות על פדופיליה, הילדים שהוליד באמצעות הזרעה מלאכותית, ההתנהגות הבלתי יציבה ומעל לכל הכישרון, העל-אנושי כמעט - כל אלה יצרו עולם כה מוזר וחריג, עד שאי אפשר היה לדעת דבר על האדם האמיתי שבתוכו. יש להניח שג'קסון, שהיה חשוף לעין הציבורית 41 מתוך 51 שנותיו, היה מבולבל לא פחות מאתנו.

שני ספרים חדשים, שנכתבו על ידי אחיו הגדול ומנהלו האישי לשעבר, מבטיחים לצייר לפני הקוראים תמונה נאמנה של מייקל ג'קסון. שניהם לא ממש עומדים בהבטחה הזאת, אף שספרו של האח ג'רמיין נדמה כמבוסס יותר והוא מציע, לפחות בתחילתו, יותר תובנות. אלו שיקראו את החלק המוקדש לילדותו של מייקל לא ישאלו את עצמם כיצד נהפך לאדם כה מוזר, אלא איך זה יכול להיות שלא נהפך לאדם מוזר הרבה יותר. אמו של ג'קסון היתה חברה אדוקה בכת עדי יהוה ומייקל בן ה-12 נדרש להקליט אלבום שלם של שירי חג מולד, חג שמעולם לא הותר לו לחגוג. האם נהגה לנקות את ילדיה בצמר גפן טבול באלכוהול, למרוח את פניהם בווזלין כדי שייראו "יפים ומבריקים" ולהגן עליהם מפני הקור בעזרת תפוחי אדמה לוהטים שהניחה בכיסי מעיליהם.

אי-פי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על אביו, ג'וזף ג'קסון, הוא שהיו דמויות מבעיתות ממנו בפנתיאון האבות העריצים שמנסים להגשים את שאיפות הכוכבות שלהם באמצעות ילדיהם. המקום בפסגה שמור למורי ווילסון, אביהם של האחים ווילסון מה"ביץ' בויז", שככל הנראה חבט נמרצות בראשו של בריאן עד שזה התחרש באוזן אחת. ג'קסון האב נהג להצליף בילדיו בחגורה ובכבל של קומקום חשמלי, ואילץ אותם להעביר במשך שעות לבנים מקצה אחד של החצר לקצה השני וחוזר חלילה. אחרי שחזרו מבית הספר חמשת האחים לבית ג'קסון ערכו חזרות במשך חמש שעות מדי יום. אם מי מהם טעה בצעדי הריקוד, אילץ אותם האב לצאת לחצר ולקטוף ענף שבאמצעותו היה מצליף בנער שטעה. כאשר נודע לו שמייקל בן העשרה מתבייש בגודל אפו, החל לכנות אותו "Big Nose" ("אף גדול"). אפשר לומר הרבה דברים על מראו של ג'קסון אחרי שנותח, אבל הכינוי הזה כבר לא הלם אותו.

בספר מצטיירים חיים של מצוקה וכאב, אך ג'רמיין ג'קסון טוען שלא כך הדבר. הוא מציג לקוראים שורה של עדויות מעוררות בעתה, אך בהמשך מתעקש ש"מגוחך" לחשוב שהתעללותו של האב הותירה צלקות עמוקות בנפשו של בנו המפורסם. הוא מתעלם מכך שמייקל עצמו סיפר בראיונות שעצם המחשבה על אביו העלתה בו פחד בלתי נשלט. לדעתו של ג'רמיין, שיטות החינוך למשמעת של אביו נטעו בנערים את הרצון להצליח. זאת ועוד, לולא נקט שיטות אלה, ייתכן שהנערים היו מצטרפים לאחת הכנופיות שהילכו אימה באזור מגוריהם באינדיאנה.

סתירות מעין אלה הן מוטיב חוזר לכל אורך הספר. דוגמה אחת לכך היא תלונתו הנזעמת של ג'רמיין שיחסיו המתוקשרים של מייקל עם "באבלס" השימפנזה "אינם שונים" מאלה של "מיליוני בעלי כלבים וחתולים בעולם כולו" עם חיות המחמד שלהם, ממש רגע לפני שהוא מתאר כיצד ג'קסון נהג להזליף על הקוף בושם ("פויזן" של כריסטיאן דיור) ולרכוש לו מלתחה מקיפה משל עצמו.

ג'רמיין אינו דן בהרחבה בתקופה המטורללת אחרי יציאתו לשוק של האלבום רב המכר "Thriller", שנים שבהן דבק בג'קסון הכינוי Wacko Jacko ("ג'קו המשוגע"). מייקל פרש אז באופן מפתיע ממסע ההופעות האחרון, המתיש, של חמישיית ג'קסון, ונראה שניסה ככל יכולתו להתרחק מהמשפחה.

הספר "ידידי מייקל" של קאשיו מספק את כל הפרטים על תקופה זו. כותרת המשנה של הספר היא "ידידות רגילה עם אדם לגמרי לא רגיל", ואולם מתברר שלא היה שום דבר רגיל בידידות הזאת. פרנק קאשיו היה בן ארבע כאשר פגש לראשונה בג'קסון. אביו היה מנהל בית מלון בניו יורק שבו שהה הזמר. בפעם הראשונה שג'קסון הואשם בהטרדה מינית של ילדים, הוציא אביו של קאשיו את בנו מבית הספר ושלח אותו להתלוות לג'קסון בנסיעה להופעות בתל אביב. בהמשך החל קאשיו האב לעבוד אצל ג'קסון וניסה להשליט סדר בענייניו הכספיים, שהוזנחו עד כדי כך שהזמר, שאלבומיו נמכרו ב-750 מיליון עותקים, הגיע לסף פשיטת רגל.

בספרו של קאשיו אין נימה ביקורתית ועם זאת, ג'קסון עדיין מצטייר בו כדמות פאתטית: גבר בגיל העמידה המכור לתרופות, להלצות ולמלחמות מים, אדם השרוי במרדף מתמיד אחר הילדות שנשללה ממנו. דווקא העובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בספרו של ג'רמיין הן המסקרנות ביותר. שני הכותבים נחושים בדעתם שהוא לא הטריד מינית ילדים. ג'רמיין אף התקשר לסי-אן-אן בתקופת משפטו של אחיו, ודרש לצעוק בשידור חי: "אחי לא אקסצנטרי!" עם כל הרצון הטוב בעולם, זה נשמע בערך כמו להתקשר לסי-אן-אן ולצעוק "אני לא צועק!" אך ג'רמיין טוען שליסה-מארי פרסלי היתה אהבת חייו של ג'קסון, בעוד שקאשיו מדווח שהזמר התוודה לפניו שנישואיהם אינם אלא הסדר עסקי.

שני המחברים לא מתעמקים במוסיקה, לא מתייחסים לפרץ היצירתיות יוצא הדופן שהחל ב"Destiny", אלבומה של חמישיית ג'קסון משנת 1978, והגיע לשיאו באלבומים הפנומנליים "Thriller" ו-"Bad", וגם לא דנים בהידרדרות האמנותית האטית של יצירתו בהמשך. לדעתם, אלבומו האחרון, "Invincible", לא נמכר כמו קודמיו בגלל קנונייה של תעשיית המוסיקה. לא עולה בדעתם שהסיבה הפרוזאית לכך היא שהאלבום פשוט לא טוב. מהספרים עולה שג'קסון היה בעל טעם רע בכל תחום, מלבד מוסיקה וכוריאוגרפיה. בספרו של קאשיו מופיע תיאור משעשע שלא במתכוון, של מייקל המעצב מחדש את בית משפחת ג'קסון, הייבנהרסט ("קיר אחד היה מכוסה בציור קיר... קריקטורה של מייקל יושב על צמרת עץ ומעיין בספר שכותרתו ‘משמעות החיים'"). כשעושרו העצום איפשר לו להגיע לשיאים חדשים של טעם רע באחוזת "Neverland" ("ארץ לעולם לא"), חדר הטעם הרע האמור גם למוסיקה שלו: "שיר כדור הארץ", עם השורה האלמותית "ומה עם הפילים? האם איבדנו את אמונם?" והטקסטים המטרידים לשירים "הילדים האבודים" ו"מוכה אלם" מתוך אלבומו האחרון. ג'קסון היה כה עשיר ומפורסם, עד שאיש לא העז לייעץ לו לוותר על מקהלות הילדים ולמתן את הנימה המשיחית. הוא המשיך בנימה זו עד יום מותו. "אני האור של העולם", שר ב"This is it" ("זהו זה"), אשר נועד להיות שיר הנושא של מופעיו בלונדון בשנת 2009 ויצא לאור רק לאחר מותו.

תיאור ההכנות למופעים ההם בספרו של קאשיו מצייר תמונה מטרידה, הפוכה מזו שמצטיירת בסרט הדוקומנטרי המלוטש ששוחרר לאחר מותו ומתעד את המאורעות ההם. הספר טוען, בצורה בלתי משכנעת, כי הסימנים המקדימים לבעיות הבריאות של ג'קסון שנחשפו כשנה לפני מותו - תמונות שלו בכיסא גלגלים, חולשתו הניכרת לעין במסיבת העיתונאים שבה הודיע על ההופעות בלונדון - לא היו אלא "חלק מתוכנית מחוכמת" שמטרתה היתה להפוך את חזרתו לבמה למדהימה עוד יותר. אלא שבעיצומן של החזרות חלה הידרדרות דרמטית במצב בריאותו של ג'קסון, כנראה משום שבכל לילה הוזרק לו חומר המשמש להרדמה כללית, שגרם בסופו של דבר למותו. ג'רמיין מספר על אדם שבקושי עמד על רגליו ופעל תחת לחץ בלתי פוסק של מארגני המופע, שחששו מהפסדים כספיים. נראה שמייקל ג'קסון סיים את הקריירה שלו בדיוק כפי שהתחיל אותה: אדם בעל כישרון אינסופי שלא היתה לו ברירה אלא לשיר ולרקוד, לפקודתם של אלה שרדו בו והילכו עליו אימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו