בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה קורה מהר" של ערן שגיא: ספר תיכוניסטים

כל הסימנים לכך שקורה משהו "עמוק" בספרו של ערן שגיא נמצאים בטקסט, אך ללא הצורך להסביר מהו. גם הדמויות נותרות ללא בירור מעמיק של מניעיהן

4תגובות

זה קורה מהר

ערן שגיא. הוצאת זמורה-ביתן, 240 עמ', 89 שקלים

סוף י"ב, מגמת קולנוע. פרויקט גמר, חבר הכי טוב וידידה הכי טובה, אהובה סודית אחת, מסיבות, סמים ואלכוהול, סקס ומחשבות על גיוס. "זה קורה מהר", ספרו הראשון של ערן שגיא, מכיל את כל המרכיבים המצופים מספר התבגרות, בעיקר כזה שנכתב ברטרוספקטיווה לתקופה רחוקה ומבולבלת. עם השפה האינטנסיבית אך הקולחת שבה הוא כתוב, ועם סצנת סקס בלתי נשכחת אחת, ספרו של שגיא היה יכול להתעלות מעל היותו מרשים ולהפוך גם לאותנטי ולאמיץ. העניינים מסתבכים כשעולה השאלה "למי בעצם מיועד הספר הזה", שלבסוף נותרת ללא מענה.

אלון הוא שמיניסט במגמת קולנוע. הוא מוכשר וצפוי לו עתיד מבטיח. אלי היא החברה הכי טובה שלו. היא פרועה, כלומר עושה סמים ושוכבת עם כל מיני אנשים, למשל מורה צעיר מבית הספר. האהבה בין אלי לבין אלון היא מוחלטת ופשוטה כמו שרק אהבה בין שני בני נוער יכולה להיות ("יקירי/ יקירתי/ אתה חושב עלי עכשיו/ כמו תמיד"), פלרטטנית אך אפלטונית, בתוספת כל הדיונים בשאלה האם חברות בין גבר לבין אשה יכולה בכלל להיות אפלטונית. אתם יודעים בדיוק איך אלי נראית; ראיתם אותה כבר לא מעט פעמים במציאות וגם בספרים ובסרטים על נערות פרועות: יפה, רזה, קטנה, עם עור בהיר מאוד ומיניות ילדותית שנמצאת בדיוק על התפר שבין פרובוקטיביות וחוסר מודעות. חוסר העכבות המוחלט שלה כמובן מכסה על חוסר ביטחון, על בלבול ועל מחסור בדמות אב. אלון, לעומתה, הוא דמות קצת פחות שחוקה, ועדיין בצורה הכי גנרית שיכולה להיות: הוא ילד רגיל, אבל גם רגיש מאוד ואחראי ומפוכח. בקשר שלו עם אלי - ולמען האמת, גם עם חבריו האחרים וכן עם אביו החד-הורי - הוא המבוגר האחראי, זה שיודע לשקף את המציאות בצורה בריאה וגם לגרור את הבחורה השיכורה הרחק ממקום הסכנה ולדאוג שתגיע הביתה בשלום. בנוסף, הוא הכוכב העולה בשמי מגמת קולנוע. המורים, מתברר, מעריכים אותו מאוד, וכולם מצפים לסרט הגמר שלו.

את החיים בגיל ההתבגרות, לפחות במבט לאחור, אפשר לתמצת כמאבק המתנהל בשני רבדים, האחד גלוי והאחר סמוי. האחרון הוא זה שמכיל את הזרמים התת-קרקעיים בהתבגרות, על הבלבול והחרדה המאפיינים אותה - הצורך באינטימיות, באהבה, בקבלה ובהכרה. הרובד הגלוי הוא זה שמתרגם את הסמוי לגילומים יומיומיים - הצורך להרשים, וגם להתרשם במקומות הנכונים, לראות את הסרטים הנכונים ולשמוע את המוסיקה הנכונה. זהו הרובד אשר הופך את הדברים לנכונים, לא רק במובן המגניב אלא גם במובן העמוק: העניין הוא פחות לומר דברים עמוקים, ויותר להצטייר כעמוק. אלון הוא טיפוס עמוק במובן הקולנועי של העניין. ערן שגיא עושה כל מאמץ לצייר אותו ככזה, אבל בסופו של דבר משאיר את הקוראים בעיקר עם הרובד הראשון, השטחי, זה שמתעקש להציג את עצמו כעמוק אך לא מספק ראיות משכנעות לכך.

דוגמה לכך אפשר למצוא בתיאור הסרט שעשה אלון בשנה שעברה, שסיפק את החותמת להיותו יוצר איכותי. הסרט מתואר כקפריזה של אלון אשר היתה מובנת לו בלבד, בשעה שהסתובב עם הגר, השחקנית הראשית, ברחובות העיר וצילם אותה, פעם מרימה את העיניים, פעם נוגעת באוזן ימין. המורים של אלון וחבריו למגמה לא מבינים מה הוא מנסה לעשות וחושדים שהעסק כולו עומד להיות כישלון מהדהד. את התבדות התחזיות הללו אפשר להבין מהפסקה שמתארת את ליל ההקרנה: "אלון נעמד בקומה השנייה, מעל למבואה, ומביט אל הקהל שלו, תלמידים, מורים, חברים, והפנים שלהם בוהקות באור הנופל עליהן מן המסך, והגר התגנבה אליו, נשענת על גבו, מחבקת את בטנו, פייד טו בלאק, שנייה של חושך, שתי שניות, חמש, עשר, והכתובית, לאמא, והקהל, הקהל שלו, בוכה, והדמעות של הגר הרטיבו את גבו, מין רעד שעבר בחלל, מחבר את כולם".

התיאור הזה, של קהל שמוחה דמעה בלא כל הסבר, הוא מה שהופך את "זה קורה מהר" לספר של תיכוניסטים: כל הסימנים לכך שקורה שם משהו "עמוק" נמצאים בטקסט, אך ללא הצורך להסביר מהו בעצם. אלון הוא קולנוען מוכשר, זה אחד הדברים הראשונים שנכתבים עליו. בתור קוראים אנחנו מוזמנים לקבל את הקביעה הזו כמו שהיא וגם להתרשם מהשפעת היצירה שלו על הסביבה, אבל בנוגע ליצירה עצמה - אין לנו כמעט שום מידע עליה. אנחנו פשוט נצטרך להאמין שהיא אכן היתה מוצלחת. דמויותיו של שגיא אינטנסיביות, אולם בהיעדר בירור מעמיק של המניעים שמפעילים אותן הופכת האינטנסיביות שלהן לריקה ומתישה לפרקים (אותה אינטנסיביות מצויה גם בכתיבה - בלוקים אדירים של טקסט, ללא חלוקה לפסקאות וללא שימוש במירכאות, אך עם שימוש רנדומלי בסימני שאלה).

באחת הסצנות החשובות בספר דנים אלון ואלי בקלישאות ובמידת היכולת שלהם לא להפוך לכאלה. הצורך לא להפוך לקלישאה הוא מאפיין שכיח מאוד בקרב בני נוער. בדרך כלל הוא מתקיים לצד אוסף קלישאות שקשה מאוד להימנע מהן בשלב זה של החיים. שגיא עושה עבודה טובה מאוד כשהוא נותן ביטוי לשני הצדדים הסותרים האלה אצל הדמויות, גם אם בחלק גדול מהמקרים הכפילות הזו פועלת לרעתם. היא הופכת את העלילה למעט ילדותית, כזו שמצריכה סובלנות רבה מצד הקוראים. עם זאת, שגיא גם לא מוותר על מרכיב הזעזוע ממצב הנוער כיום: הסקס, הסמים, האכזריות, הציניות. אנחנו אמורים להזדהות עם הדמויות ובאותו זמן לצקצק באימה לנוכח הילדות המקולקלת שלהן. "זה קורה מהר" נופל, בסופו של דבר, אל הסדק שבין הדברים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו