בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בלשי הפרא" של רוברטו בולניו: אלגנטי ופרוע

ספרו של רוברטו בולניו קורץ עין וחורץ לשון כלפי קוראיו ואומר להם שכל הספרות הקדושה הזאת, כולל בספר הזה, במיוחד בספר הזה - הכל שטויות

תגובות

בלשי הפרא

רוברטו בולניו. תירגמו מספרדית: משה רון ואדם רון בלומנטל. הוצאת עם עובד, 661 עמ', 98 שקלים

אין מסיבת יום הולדת במקסיקו בלי פיניאטה. זוהי בובה, או חיה או גיבור-על, שעשויים מחימר או מעיסת נייר ותלויים גבוה מעל ראשי החוגגים. מבחוץ מקושטת הפיניאטה בסרטי נייר צבעוניים ומבפנים ממולאת בטנה בממתקים. ילדי יום ההולדת ניצבים בשורה ולכל ילד, כשמגיע תורו, מכסים את העיניים, נותנים מקל ביד, ואז, אחרי שאיבד את חוש הכיוון, הוא צריך לנחש איפה הפיניאטה וגם להכות בה בעזרת המוט שבידו. המשחק נגמר כאשר אחד הילדים מצליח לנפץ את הפיניאטה לקול צהלות חבריו המתנפלים על הסוכריות והבונבונים שנופלים ממנה.

"בלשי הפרא", שמתרחש ברובו במקסיקו, הוא מין פיניאטה ספרותית צבעונית ומרהיבה. רוברטו בולניו ניצב למרגלותיה ומכה בה בכל הכוח, תחילה הסוכריות שהוא מפיל מתוכה הן מתוקות, מתפצפצות על הלשון ונוטפות עסיס, אבל אחר כך הסוכריות שניתזות לקרקע הן מלוחות וחמוצות וקשות. ובכל זאת בולניו לא מרפה, והוא ממשיך לחבוט עד הסוף, עד הסוכריה המרה האחרונה.

הרומן הגדול הזה מתאר את קורותיהם, מעלליהם, שאיפותיהם, משאות הנפש, מבצעי הבילוש ושיטוטיהם חסרי המעש בשדות הספרות ובשדות זרים של חבורת משוררים מקסיקאים שחותרים במשך שני עשורים בזרם הפואטי שאותו הם מכנים "ריאל-ויסרליזם" - מלשון "Visceral", מהקרביים - כי את השירה שלהם ואת החיים שלהם הם באמת שולפים ויורים ומרגישים מהקרביים, על סמך תחושות בטן, או לפעמים נמוך יותר: ישר מאזור החלציים. שכן אחד מהכוחות המניעים את הגיבורים ואת העלילה הוא מין. אין דרך מדויקת יותר לומר זאת: זה ספר חרמן ומחרמן. הוא כתוב (ומתורגם מצוין על ידי משה רון ואדם רון בלומנטל) בדרך בוטה וגסה, במובן הטוב של המלה; או בדרך פיוטית לעתים אחרות. קחו לדוגמה את המשפט הבא: "1 בדצמבר. לא הלכתי לבית משפחת פונט. הזדיינתי עם רוסאריו כל היום", עכשיו חלקו את זה לשורות, נקדו את זה וזה נקרא כמו שיר.

הליבידו המתפרץ הזה לא נותר רק בין הסדינים. הוא גם עובר אל החיים והספרות וזה המנגנון שמפעיל את גיבוריו הצעירים של הספר. כזהו למשל הקטע הנפלא (שיכול לשמש גם בסיס למשחק חברה מהנה) ובו ארנסטו סן אפיפאניו מחלק את כל הספרות העולמית כמעט על פי נטייה מינית: "אפיפאניו אמר שיש ספרות הטרוסקסואלית, הומוסקסואלית ובי-סקסואלית. הרומן הוא, על פי רוב, הטרוסקסואלי, השירה לעומת זאת, הומוסקסואלית לחלוטין... בתוך האוקיינוס האינסופי של השירה הבחין בין כמה זרמים שונים: סדומאים, מתרוממים, מתחנגלים, אוחצ'ות, אגזוזנים, נימפונים וסיסים. עם זאת, שני הזרמים העיקריים היו הסדומאים והמתרוממים. וולט ויטמן, לדוגמה, היה משורר סדומאי. פבלו נרודה - משורר מתרומם. ויליאם בלייק היה סדומאי, ללא צל של ספק. ואוקטביו פאס - מתרומם. בורחס היה סיסי, כלומר יכול היה להיות פתאום סדומאי ופתאום סתם א-מיני. רובן דריו היה אוחצ'ה, למעשה מלכת האוחצ'ות והדוגמה והמופת לכולן". ממש מתחשק לבוא אל אפיפאניו הזה וללחוש על אוזנו "הלו, בחורצ'יק, לא שכחת להזכיר כמה משוררים מארץ ישראל?"

אפיפאניו הוא רק אחד מתוך גלריה עצומה של דמויות שמאכלסות את הספר העסוק בניים-דרופינג קדחתני ואינסופי ומרכיב את קבוצת אנשי הרוח והבוהמה של מקסיקו סיטי במשך 20 שנים. מבחינה מבנית זהו רומן מורכב. חלקו הראשון הוא סיפורו של הנער גרסייה מדרו והמשוררים, האמנים, הזונות, הסרסורים, המלצריות, נערות החברה הגבוהה, ההוזים, החולמים והמשוגעים שחגים סביב חבורת הריאל-ויסרליסטים - ושני המנהיגים הבלתי מעורערים והבלתי מוכתרים שלהם: אוליסס לימה וארטורו בלאנו - שאותם הוא פוגש במשך שנה אחת, 1975.

החלק השני מביא את עשרות הגרסאות בגוף ראשון של גיבורי הפרק הראשון לקורותיהם ולקורות המשוררים הריאל-ויסרליסטים שחלפו בחייהם. בולניו פורש כאן מניפה צבעונית של סיפורים וסיפורים בתוך סיפורים, עלילות, אירועים והרפתקאות הכתובים בשלל קולות וסגנונות, ואף שחלק מההתרחשויות ממשיכות להיות פרועות ומפתיעות וכוללות, בין השאר, איש שזוכה פעמיים בפרס הגדול בלוטו, ילד שניצל מנקיק צר, אחד שמאושפז בבית חולים לחולי נפש, אחת שעוסקת בניפוח השרירים שלה, ושניים שמסתובבים ברחובות תל אביב ואחר כך בבאר שבע, בחיפוש אחר הפצצה של היהודים - לפתע האווירה והטון משתנים, מין חילופי משמרות של ק' בק', אם תרצו: כלומר, הטירוף נשאר, אבל במקום בולניו שהתחפש לג'ק קרואק יש לנו עכשיו את בולניו שהתחפש לריימונד קארבר. דבר-מה אפל נופל על הדפים וחודר ללב גיבורי הספר: הם דועכים, משתגעים, הם נכנסים לדיכאון, הם מתים. "באותם ימים כולנו הידרדרנו במדרון", מעידה אחת הדמויות. סיכום ביניים מדצמבר 1996 על חברי הקבוצה מפי ארנסטו גרסייה גרחאלס, חוקר הזרם הריאל-ויסרליסטי "היחיד המתעניין בנושא", מגלה כי: "מריה פונט חיה במקסיקו הבירה. היא לא נישאה. היא כותבת אבל לא מפרסמת. ארנסטו סן אפיפאניו מת... רפאל באריוס נעלם בארצות הברית. אינני יודע אם הוא חי או מת... פייל דיווינה מת. אמה מנדס התאבדה". את השיקוף המיידי למצב הדברים הקודר הזה מעביר בולניו באמצעות תיאור יחסי וחיי המין של גיבוריו. כצפוי, ארוס בקאנטים: אחת מספרת שלא שכבה עם גבר תקופה ארוכה, השני לא מצליח להגיע לזקפה, ואחרת מודיעה, "חיי המין שלי הסתיימו". ושני אוהבים שפעם ניהלו רומן ארוטי לוהט, רווי יצרים, ורוך והתעלסות נמרצת של לילות שלמים, נפגשים כעבור כך וכך עמודים וכך וכך שנים, ומה שיוצא מזה הוא זיון חפוז בעמידה, שבצדו בגידה צורבת. זה כל הסיפור, והוא שובר לב ומדכא.

וכפי שהאהבה והמין הם דברים שברבות השנים נגמרים, כך גם הספרות כולה, השירה, והזרם הריאל-ויסראליסטי בפרט מוטלים בספק גדול, כלומר האם בכלל התקיים אי-פעם אפילו בעולם הבדיוני של הרומן הזה, האם מנהיגיו אוליסס לימה וארטורו בלאנו כתבו אי פעם ולו שורת שיר אחת? הספר לא מביא ראייה לכך, אבל מביא ראיות וגרסאות אינספור לכך שלימה ובלאנו (האומנם הוא בן דמותו של רוברטו בולניו? יש דמיון בין השניים, ולא רק בשמם אלא גם בפרטים ביוגרפיים אחדים) עסקו בדברים רבים אחרים, ארציים ואפלים בהרבה, נגיד שמירה על אתר קרוואנים, חתרנות פוליטית, עיתונות מלחמה, או סחר בסמים. את גרסתם שלהם על קורות חייהם, אגב, בולניו לא מביא בספר.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות הספרים ישירות אליכם

כך, בדרכו האלגנטית-הפרועה, שלא עושה חשבון לכלום ולאף אחד, בולניו קורץ עין וחורץ לשון כלפי קוראיו ואומר להם שכל הספרות הקדושה הזאת שמעסיקה אותי ואתכם, כולל בספר הזה, במיוחד בספר הזה - הכל שטויות. הוא עושה זאת בשלל דרכים. למשל, בפרק הנפלא המתאר יריד ספרים במדריד ובו כל דובר מביע את דעתו הבלתי-מעודנת על עולם הספרים והספרות ובסופה מסקנה: "כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים בהכרח כקומדיה"; או "כל מה שמתחיל כקומדיה מסתיים כתרגיל בכתיבה מוצפנת"; או כסרט אימה, או כטרגדיה, או כמונולוג קומי, "אבל אנחנו כבר לא צוחקים". תבחרו אתם. ובנוגע לספר הזה - כל הסיומות נכונות.

אגב, גם את מה שאתם קוראים ממש עכשיו אל תקחו ממש ברצינות, גם את הרצנזיה הספרותית בולניו לא ממש מחשיב: "הביקורת מלווה את היצירה כברת דרך, אחר כך הביקורת מתפוגגת והקוראים מלווים את היצירה. המסע יכול להיות ארוך או קצר. אחר כך הקוראים מתים אחד-אחד והיצירה ממשיכה לבדה, אם כי קוראים אחרים ומבקרים אחרים באים ומתלווים למהלכה. אחר כך שוב מתה הביקורת ושוב מתים הקוראים, ועל שובל עצמות זה ממשיכה היצירה במסעה לעבר הבדידות".

כך בנוגע לפרוזה. ומה עם השירה? אף כי הספר עוסק במשוררים וביצירתם נדמה כי מה שבאמת הספר הזה חושב על כתיבת ליריקה מתמצה בדמותה ויצירתה של ססאראה טינחרו - משוררת ריאל-ויסרליסטית שנעלמה, וכל מה שנותר ממנה הוא כמה שירים שאינם אלא שרבוטים גיאומטריים. מה זה, דא-דא? פלוקסוס? או אולי מה שאומר על זה אמאדו סלווטיירה כששואלים אותו מהי לדעתו המשמעות של השיר שלה. "אין לו משמעות, אמרתי, אין לו שום משמעות. אז למה אתה אומר שזה שיר? כי ססאראה אמרה, נזכרתי. זו הסיבה היחידה, המלה של ססאראה. אם האשה הזאת היתה אומרת לי שחתיכת קקה שלה עטופה בשקית זה שיר הייתי מאמין לה".

בעקבות אותה ססאראה וחידת היעלמותה במדבריות סונורה יוצאים - ביום הראשון של שנת 1976 במכונית שברולט אימפאלה - ארבעה מגיבורי הספר, שלושה משוררים וזונה, אלה בלשי הפרא. האם פתרו את התעלומה שהעסיקה אותם? כמו תמיד אצל בולניו, התשובה המפתיעה היא כן ולא. הפרק הזה נראה יותר מכל כמו תסריט של מערבון ספגטי שכתב תסריטאי שלפני שהתיישב מול המקלדת שתה טקילה, ואז עוד טקילה (ואז עוד הרבה טקילה). זה החלק החותם ותופר הקצוות של הספר, זו הסוכרייה המתוקה-המרה האחרונה שמנער בולניו מהפיניאטה המרהיבה שהרכיב: מלאכת מחשבת צבעונית ומרגשת על אנשים, על החלומות שלהם, ועל מה שנהיה מאותם חלומות. וכזכור, כפי שכתב רוברטו בולניו במקום אחד בספר, "לחלומות אין אצבעות, יש להם אגרופים".

Los detectives Salvajes \ Roberto Balano



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו