בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו: ערב שקופיות

אחרי הסערה סביב פסילת זכייתו בפרס ספיר, נדמה שאלון חילו מפליג הכי רחוק שאפשר מהציפיות המוקדמות כלפיו. רחוק מדי

6תגובות

הכי רחוק שאפשר

אלון חילו. הוצאת ידיעות ספרים, 293 עמ', 98 שקלים

הקריירה הספרותית של אלון חילו היא קצרה אך סוערת: עם שני ספרים באמתחתו, "מות הנזיר" (חרגול, 2004) ו"אחוזת דג'אני" (ידיעות ספרים, 2008), חילו היה מעורב, בעל כורחו, בכמה שערוריות עסיסיות ביותר, שהסעירו את הביצה הספרותית. הדינמיקה שאפפה את זכייתו בפרס ספיר ואת פסילתה, וסוגיית השימוש הספרותי במכתבים אמיתיים שמצא בארכיון הציוני, ציירה אותו כסופר קאנוני, אך גם נועז ושנוי-במחלוקת.

ספרו החדש, "הכי רחוק שאפשר", יוצא לאור בשוך הסערות, ונדמה כי הוא מבקש להפליג הרחק ככל האפשר מהמחלוקות הפוליטיות והאתיות שבהן היה מעורב. הממד המסקרן של הרומן נובע מהעיתוי שלו: לאחר שהרוחות נרגעו, העין הציבורית פנויה לבחון את היצירה הספרותית ואת הכישרון שמפעיל אותה, ולא את החלטת דירקטוריון מפעל הפיס או את הגבולות שבין חירות יצירתית לבין שימוש שנוי במחלוקת בדמויות היסטוריות. כעת, הספרות ניצבת במרכז. דף חדש נפתח, ואופיו של הרומן החדש - מינורי או מאז'ורי, מתריס או מנחם, חתרני או שמרני - הוא גם הצהרה על כוונותיו הספרותיות של חילו ועל מיקומו העתידי בשדה הספרותי.

בלומברג

עוד כתבות בנושא

אבל סופר כמו חילו חייב כנראה להפתיע. הרומן החדש הוא הפתעה מוחלטת: בזמן הקריאה בו הייתי צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב: זה אותו אלון חילו, שאת ספריו הקודמים קראתי בעניין ובהערכה. הוא מפליג הכי רחוק שאפשר מהציפיות המוקדמות שהופעלו ביחס אליו; למרבה הצער, אולי רחוק מדי.

כריכתו האחורית של הספר מבטיחה שמהלכי העלילה יעצרו את הקורא ממהלך יומו "ועלולים להשפיע עליו ועל המשך חייו באופן המיסטי השמור לספרות יפה". ההבטחה הגרנדיוזית הולמת באופן אירוני את רוחו של הספר, המיוגע ממאמצי חנופה לקוראיו ובה בעת יוצר רושם של זחיחות והתנשאות עליהם. עלילתו דנה במתח שבין חופש לבין כפיפות, וליתר דיוק, בפער שבין המחנק שמאפיין את החיים המיליטריסטיים בישראל לבין תחושת השחרור שנטועה ביציאה מגבולות הארץ. בהקשר המקומי, המתח הזה הוא רב משמעות; יש מה לומר עליו, משום שהוא מעמת בין התפישה של מדינת ישראל כמרכזו הגדור של העולם, לבין העול המכביד שכרוך במעמד הזה. אולם הרומן מהלך בין הקטבים הללו באופן מכני לחלוטין, ילדותי ורווי בקלישאות. הוא מציג תמונת עולם בנאלית, דידקטית וצפויה מראש, שנושאת מסרים בנוסח "חיו כל רגע כאילו זה הרגע האחרון! השתחררו מכבלים וצאו אל העולם כדי לגלות את עצמכם! אחרי חשכת הלילה תמיד יגיע אור השמש!"

סימני הקריאה הללו, שהספר משופע בהם באופן גרוטסקי כמעט, מלווים, כמחווה רטורית, את סיפור העלילה. הספר מגולל חליפת מכתבים, חלקם באי-מייל וחלקם בדפוס, בין נדב, חייל צעיר, מיואש ואומלל שכורע תחת עולה של הביורוקרטיה הצבאית, לבין דודו מיכאל, פרקליט גרוש ובודד, שבהחלטה גחמנית ובסיוע ירושה פתאומית שנמסרת לו, יוצא למסע של הארה ברחבי העולם. שם מזומנות לו הרפתקאות רוחניות קסומות, מרגשות ויוצאות דופן, שבמסגרתן הוא לומד על הטוב האנושי ומבין את ייעודו הרוחני, כלומר "לחיות חיי נווד ולהביא שמחה אל הבריות".

הדיאלוג ברומן בין שתי הדמויות - האחת מתלוננת לכל אורכו, בעוד השנייה מתהוללת - מונח במערכת קוטבית מושלמת. מן העבר האחד, האדם המשוחרר, רב הניסיון, העשיר, הרוחני, הספונטני וחסר הגבולות; ומן העבר השני, האדם הכלוא, הצעיר, השקול, העני והמסוגר בגבולות אטומים. שני הגיבורים הללו בעצמם חסומים בתפקיד שהרומן מספק להם, ולא מתנהל ביניהם דיאלוג אמיתי; כל דמות בשלה, תקועה במונוטוניות בתפקידה העלילתי והרטורי לאורך עמודים ארוכים, ואתן גם הרומן.

יותר מכל, הזכירה לי הקריאה בספר צפייה מנומסת במצגת שקופיות של מכרים רחוקים, שמתארים באריכות יתרה, אך גם בהתלהמות אופיינית, את הרפתקאותיהם הנפלאות בטיולם בניכר ואת התובנות הרוחניות שרכשו במסעם. זו מופרעת לפרקים בקריאה במכתבי שביזות גנריים של צעיר לא מוכר, שמקטר בדרמטיות הכרחית על שירותו הצבאי. שני המבעים הללו נמסרים באופן מדויק ברומן, ומחקים באופן משכנע את המציאות הטקסטואלית הזאת ואת אופני מסירתה, אולם זו לא בהכרח מחמאה. הם צפויים מראש, רוויי קלישאות, ומייצרים את אותו אפקט בדיוק: אורך רוח מיוגע.

אין קלישאה רטורית או עלילתית שהספר חומק ממנה: תיאורי סמים (ואם יש דבר שפרוזה הופכת בו נלעגת ומאומצת, הוא חוויות סמים. מוטב שכותבים יוותרו מכל וכל על תיאורי ריחוף בתוך ספירלות ענק צבעוניות), סיאנסים, מפגש עם גלגולים קודמים, הרהורים אינפנטיליים על הגבול שבין חלום לבין מציאות, ומן העבר השני: אטימות צבאית, רס"ר מרושע, חייל דרוזי יפהפה ואצילי ומילואימניקים חרמנים ומגרבצים. הכל שם, מרובב בסימני קריאה מהדהדים, שמייצרים את תחושת הדחיפות שמהלכי העלילה כושלים להציע. "אל תשכח", כותב מיכאל לאחיינו המיואש, "שבלי כאב בתקופות רעות, לא נוכל להעריך כיאות את העונג שבתקופות הטובות!" ובמכתב אחר: "הכוח שלך נמצא במחשבה, בדמיון, והם אתך בכל מקום שאליו תלך!" נדב המשתאה, כמו דנטה מול וירגיליוס, מורה הדרך המסור, עונה בהתרגשות: "בחיי שלפעמים בא לי לקחת קורס בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה", ובסופו של דבר יוצא מהשירות הצבאי המשפיל שהוא עובר אדם טוב יותר, "כי בשלוש השנים האלה, התבגרתי קצת, התחספסתי, למדתי דבר אחד או שניים על החיים", ולכן ממהר לצאת למסע משלו בעקבות דודו.

ייתכן שהרומן כתוב באירוניה מוחלטת, שקצרה ידי מלזהות; ואולי חוויית הקריאה הלא-מספקת נובעת מחוסר סבלנותי כלפי עמדות רוחניות ראשוניות, או כלפי מכתמים סתמיים של פסיכולוגיה חיובית בסגנון מדריכי העצמה עצמית, שהרומן משופע בהם. ובכל זאת, צריך לסייג את הרוח הרעה שהספר השרה עלי: הוא מטיף למצוא את היופי בכל דבר, וזו עצה לא רעה לעצמה. אם כך, הספר בהחלט עשוי לנחם חיילים צעירים ושבוזים בבסיס, כשיפרוש לפניהם פנטסיות אידיליות בנוגע לטיול הקסום שאחרי הצבא ולפוטנציאל ההתעלות שייזמן להם; ואם בדרך גם יגשים את ייעודו ויתמקם בטבלאות רבי המכר - דיינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו