בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלשי הפרא: קריאה רטובה

אם יש יחס רומטי לספרות אצל רוברטו בולניו, אז זוהי רומנטיקה קומית של כלבי אשפתות שנכנסים עם הראש בקיר שוב ושוב

2תגובות

מיהו, לכל הרוחות, חילברטו אואן, שגרסייה מדרו, המספר בחלק הראשון והשלישי של "בלשי הפרא", כה נחרד מקיטלוגו כמתרומם בתוך חלוקת הספרות שעורך חברו ארנסטו סן אפיפאניו? או אותו אפרן רבוידו, שלאחר קריאת שירו "הערפד" מסתגר מדרו בחדרו ומאונן בעודו מדקלם שוב ושוב את השיר? ומישל בולטו, איש התנועה החשמלית הפריסאית שאינו מצליח לדבר עם אותו צל משולי הציוויליזציה, אוליסס לימה?

זאת כנראה משימה בלתי אפשרית לעקוב אחר רשימת הספרים, הסופרים והמשוררים המוזכרים על ידי בולניו ב"בלשי הפרא", וכלל לא ברור עד כמה זה הכרחי. כלומר, כדאי ונחמד להכיר את אותם כותבים וכותבות עלומי שם בעבור הקורא הישראלי (למישל בולטו יש אפילו כמה סרטונים מעניינים ביו-טיוב), אבל כלל לא בטוח שהניימדרופינג האינסופי של בולניו צריך להיקרא ככתב סתרים המיועד לחברי כת אינטלקטואלית, ושאי אפשר להיכנס לעולמו מבלי להכיר את תולדות הספרות בעולם החדש והישן על בוריין. נטשה ווימר, המתרגמת של "בלשי הפרא" לאנגלית, אף טענה בראיון עמה שגם הקוראים הלטי נו-אמריקאיים המשכילים הולכים בדרך כלל לאיבוד במבוך השמות והבדיחות הפנימיות. ואם זהו המצב מעבר לים, מה לנו כי נלין?

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהספרות - כערב-רב של דמויות וספרים ידועים יותר או פחות, אבל גם כישות של ממש עם אנרגיה משל עצמה - משחקת אצל בולניו תפקיד מפתח, לא רק בתוך הביוגרפיה האישית שלו אלא גם בעלילות ספריו. כשנשאל הסופר הצ'יליאני בראיון האחרון שלו לפני שמת ב-2003, ל"פלייבוי" המקסיקאי(!), מהם חמשת הספרים האהובים והמשפיעים עליו ביותר, ציין שנכון יותר יהיה לדבר על 5,000. זאת לא בהכרח אמירה של שחצן מלומד, ויש בה דווקא מלנכוליה מסוימת. "הגוף עצוב, אבוי! וקראתי את כל הספרים", כותב סטפן מלארמה, ובולניו מחרה מחזיק אחריו כשהוא כותב בתוך ומתוך עולם ספרותי גדוש עד כאב. ואכן, במקרה של "בלשי הפרא" קשה לדבר על השפעה ספרותית ספציפית, משום שהספר נברא מתוך גודש ספרותי חסר תקדים. מעבר להשפעות ברורות מהספרות הלטינו-אמריקאית ומהאוונגרד הצרפתי, "בלשי הפרא" מצטט במפורש מ"מתחת להר הגעש" של מלקולם לורי, וכמוהו יוצא למסע השיטוטים במקסיקו, מסע בעיניים עצומות אולי, שהוא בעבור הכותב מסע שיטוטים פנימי בתוך הלב; הספר גם מזכיר את "פדרו פארמו" של חואן רולפו בחיפוש האישי-האלגורי אחר דמות הורית נעלמת; ואפילו שואף, בעקבות "האדום והשחור" של סטנדאל, להציג פורטרט פסיכולוגי וסאטירה חברתית בכפיפה אחת, כשבלאנו הוא ז'וליין סורל בפרוטה, כפי שמגדיר אותו בספר עורך הדין והמשורר חובב המימרות הלטיניות, חוסה לנדוירו.

אבל נדמה לי שמעניין הרבה יותר לדבר לא על המי של העולם הספרותי של בולניו אלא על האיך, על היחס הבלתי-אמצעי לספרות שעולה בסיפוריו, על ההתקרבות הזאת לפני השטח של הספרות עד כדי טשטוש הגבולות. הקריאה אצל בולניו היא צמודה עד כדי אובססיביות, קיום יחס אינטימי עם הספרים, אותם נושאים תמיד ברחובות העיר או מפלחים מחנויות, ומהם אף פעם לא נפרדים. אוליסס לימה אף מגדיל ונוהג לקרוא שירה תוך כדי שהוא מתקלח. וזאת מבלי להזכיר את הקריאות של הסופרים הברבריים ב"כוכב רחוק" (עם עובד, 2008), שמתמזגים עם ספרות המופת על ידי כך שהם מקנחים את האף בדפיו של ויקטור הוגו ומקיאים על דפיו של דודה. גם מעשה הכתיבה בספרים של בולניו נמצא תמיד על הגבול, גבול השפה או גבול השיגעון. כך עם השיר-חידה גרפית של ססאראה טינחרו ב"בלשי הפרא", כך גם עם מופע הכתיבה של קרלוס וידר בספר "כוכב רחוק", שמצייר בעשן-מטוס שורות מתוך ספר בראשית מעל שמי בירת צ'ילה. שלא לדבר על משימת הכתיבה-התאבדות שבלאנו לוקח על עצמו כעיתונאי באמצע מלחמת אזרחים אפריקאית. והדיבור על הספרות - והויסרל-ראליסטים מדברים הרבה יותר על ספרות מאשר עושים אותה - הוא תמיד מהקרביים, מתוך תשוקה או ייאוש או פחד.

אבל לא רק שיר אהבה וייאוש לספרות יש אצל בולניו. אם יש יחס רומנטי לספרות, אז זוהי רומנטיקה קומית של כלבי אשפתות שנכנסים עם הראש בקיר שוב ושוב. כמו שספרו של בולניו הוא הספד ופרודיה כאחד על אותו דור שלם של משוררים לטינו-אמריקאיים גולים, כך גם הוא הספד ופרודיה על הספרות בכלל. ועל אף החיבה העצומה של בולניו לאיזכורים ספרותיים, לדימויים פואטיים ולבדיחות פנימיות על עולם הספרות הלטינו-אמריקאית, עניינו בראש ובראשונה בלספר סיפור על האנשים האלה שהספרות היא עבורם דו-קרב של ממש, בהמצאת מיתולוגיות שהיו ולא היו, ובעיקר בקידום המיתולוגיה שלו עצמו: בולניו הנווד והגולה, בולניו שהחל לכתוב פרוזה רק בעשור האחרון לחייו, בולניו המהפכן, בולניו הנרקומן. יכול להיות שאכן כל הסיפורים שהוא מספר מבוססים על ניסיון חייו, ויכול להיות שלא. יכול להיות שחלק מדמויות הסופרים שרוברטו בולניו מעלה באוב הן בעלות משמעות מיוחדת, ויכול להיות שלא. למען האמת, לי זה לא משנה: הסיפורים כל כך טובים, הדמויות שמבליחות בהן לרגע וחוזרות לחשכה כל כך מובחנות ומושכות בתפארתן ובעליבותן, שזה באמת לא חשוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו