בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שלוש נשים חזקות" של מרי נדיאי: בין חושך לאור

בלשונה הציורית מכריחה אותנו מרי נדיאי, האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס גונקור, להסתכל בעיני מהגרי עבודה מאפריקה. אנשים החיים גם כאן, אתנו, ואנו מעדיפים שלא לראותם

9תגובות

שלוש נשים חזקות

מרי נדיאי. תירגמה מצרפתית: עדה פלדור. הוצאת כתר, 271 עמ', 92 שקלים

שלוש נפשות מרחפות במרחב שבין סנגל לצרפת. בהיעדר מנוחה, נפשותיהן של גיבורות שלושת החלקים המרכיבים את ספרה עטור השבחים של מרי נדיאי, "שלוש נשים חזקות" - נורה, פנטה וקאדי דמבה - נקרעות בין דמיון לבין מציאות, בין עוצמה לבין חולשה, בין נאמנות לבין בגידה, בין ייאוש לבין תקווה. כל סיפור עומד בפני עצמו ומייצר עולם מלא ושלם ובה בעת שזור בסיפורים האחרים. זוהי שזירה עדינה וכואבת שמתגלה להרף עין ונעלמת. שביל של פירורים עדינים, כמעט שקופים, מונח לאורכם של הסיפורים ויוצר מסע אחד ארוך ומתמשך בין אפריקה לבין אירופה, בין חשיכה לבין אלומת אור עדינה.

לא בנשימה עצורה קראתי את הספר המיוחד הזה. הקריאה לוותה בהפסקות רבות ובקושי לא מבוטל. עולם הדימויים המורכב והאחר, העצבות המרומזת והייאוש הגלוי המועברים בשפה עשירה ובמשפטים ארוכים שמותירים את הקוראים חסרי נשימה, אתגרו אותי בכל רגע ורגע. נדיאי לא מאפשרת לקוראיה מנוחה או נחמה: לא פעם מצאתי עצמי תוהה מדוע זכה הספר בשנת 2009 בפרס גונקור היוקרתי והפך את המחברת - מחזאית וסופרת בת לאם צרפתייה ואב סנגלי - לאשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס זה.

אי-פי

כל סיפור מאיר אשה אחרת, שלעתים נגלית באופן ישיר דרך העיסוק בה ובחייה; ולעתים בעקיפין, דרך העיסוק בבעלה: למשל, הסיפור הראשון מתמקד בנורה, עורכת דין בת לאב אפריקאי ואם צרפתייה; ואילו הסיפור השלישי מגולל את קורות חייה האומללים של קאדי דמבה, הנדחפת בכוח להגר מאפריקה לאירופה על ידי משפחת בעלה המת. הסיפורים מכילים בעיקר קשיים: רשת סבוכה של יחסים אלימים בין הורים לילדיהם, בין בעל לאשתו, בין לבנים לשחורים, בין מצליחים לנכשלים, בין עובדים למעסיקיהם, בין חלכאים לנדכאים.

למרות שאלו הם נושאים גלובליים המוכרים היטב מסיפורים של סופרים אחרים, נדמה כי תחת ידה של נדיאי הם נראים אחרת: החדשנות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בתיאוריה העשירים את היומיום של האנשים ה"פשוטים" - הבנאליות של הקיום באפריקה ובצרפת הכפרית כאחד, וכן באמצעות יכולתה ליצור חיבורים מופלאים בין הגלוי לנסתר והעיסוק העדין שבין מעשים לבין מחשבות.

בראיון אתה, טענה נדיאי שאף כי גדלה והתחנכה בצרפת ורק בגיל 20 ביקרה לראשונה בסנגל, התייחסו אליה תמיד כאל אפריקאית: "אני 100% צרפתייה, אבל מתייגים אותי בשל צבע עורי כאפריקאית... אני מכירה צרפתים לבנים שחיו באפריקה שהם יותר אפריקאים ממני", אמרה. ואכן, בתיאוריה המורכבים והעל-מקומיים שוברת נדיאי חלוקות מקובלות ולא פעם מצאתי את עצמי מתלבטת האם היא מדברת על אפריקה או על אירופה? על אנשים שחורים או לבנים, על גברים או על נשים, על חלום או על מציאות?

לאורך הסיפורים כולם שזור הטבע במלוא עוצמתו, בין אם הוא מדברי, יבש ומלא אבק ובין אם הוא מתמקד בתיאור של שיחי ויסטריה פורחים הנאלצים להיאבק בזיהום עירוני חונק. דימויים מעולם בעלי החיים מושלכים על אנשים ועל חפצים ולהיפך. כך נוצרת זרימה אינסופית בין יצורים חיים לדוממים, בין מלאכים ושדים לבני אדם. מוטיבים אלו - המדגישים את הגבולות הנזילים שבין עולם החי לבין חפצים, בין חיים למתים, בין שדים למלאכים - משויכים על פי רוב לאפריקה הלא רציונאלית, אולם בידיה הרגישות של נדיאי הם משמשים בעירבובייה את כולם באופן המערער על דיכוטומיות גזעיות, גיאוגרפיות ואפיסטמולוגיות מקובלות. למשל, השימוש התדיר בתיאורי ציפורים - המהדהדים לעתים כסצנות אימה הלקוחות מסרטיו של היצ'קוק ולעתים כסצנות רומנטיות של תקווה - מסייע לנדיאי לפתח את הרעיון של "טשטוש הגבולות", שכן במעופן חוצות הציפורים גבולות מדיניים, תרבותיים ומחשבתיים.

לכל שלוש הנשים החזקות של נדיאי יש זהות מרובת פנים. כבמעשה אמן בוראת הסופרת כל אשה כאוסף של שברירי פיסות של זהויות: כפרית ועירונית, משכילה ובורה, צרפתית וסנגלית, חזקה וחלשה, מכילה ומדירה. כל מרכיב באישיותן של הגיבורות מכסה על מרכיב אחר ובו זמנית מזין ומוזן ממנו. נורה, עורכת דין החוזרת מצרפת לאביה בסנגל אחרי שנים של ניתוק, נאלצת להתמודד עם טעויות העבר ועם פשע נורא וסודות שטניים במשפחתה. תוך שהיא נשענת על מיתוסים מערביים ידועים - בעיקר המיתוס של אדיפוס ואלקטרה - בונה נדיאי מסכת מורכבת של יחסי אב אלים עם בנו יחידו והתאהבות הבן באשתו הצעירה של אב, כשרצח של אם חורגת זו מוביל את הבן לבית הסוהר המקומי. לאט-לאט מתגלה הטרגדיה במלואה תוך תיאורים פתלתלים הנעים במרחבי הזמן האישי והמשפחתי, בין דמיון למציאות, בין שדים לדמויות נחבאות על עצים: "שד התיישב על בטנו של הילד כשהיה בן חמש ולא עזב אותו מאז. מה הייתי יכולה לעשות?" חוזרת ואומרת נורה לאורך הסיפור בעודה מנסה להבין את ההווה הנורא, לאור העבר המודחק.

אי-אף-פי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

סיפורה של קאדי דמבה החותם את הספר הוא בעיני הטוב מכולם והוא אשר שבר ושבה את לבי בו זמנית. כך, אגב שימוש בשפה נמוכה לכאורה, בתיאורים ישירים ופשוטים, מגוללת נדיאי כרוניקה של מוות ידוע מראש.

לאורך 60 עמודים מעמיסה נדיאי על גופה הצנום של קאדי דמבה, נערה כפרית תמימה וטובת לב, מארג סבוך של צרות, אסונות ועוולות: עקרות בחברה המקדשת ילודה, התאלמנות בחברה בה קיומה של אשה תלוי בקיומו של בעלה ועוני ביבשת חסרת תקווה. כל זה שזור בסיפור מסגרת של רשעות, ניצול ואלימות הכרוכים במעשה ההגירה הבלתי חוקית מאפריקה לאירופה. בין תיאורי העוני ובעיקר ההשפלה שקאדי נאלצת לספוג בשל מעמדה הירוד שוזרת נדיאי פנינים של תקווה: "משום כך ידעה קאדי דמבה מאז ומעולם שהיא אדם מיוחד, ושבמובן מסוים, בלתי מוכח אך גם בלתי מעורער, אי אפשר למלא את מקומה, למלא אותו בדיוק אף על פי שהוריה בשעתם לא רצו בה לידם וסבתה קיבלה אותה רק מתוך כורח, אף על פי ששום ברייה בעולם אינה זקוקה לה או רוצה בקיומה. היא היתה מרוצה מכך שהיא קאדי. לא היה שום סדק ספקני בינה ובין המציאות הבלתי מתפשרת של דמותה של קאדי דמבה". וכך, דווקא בקאדי, הענייה והבורה מבין הגיבורות של הספר, יוצקת נדיאי עוצמה פנימית ושלמות נדירים המאפשרים לה לצלוח את נוראות הקיום.

ואכן, סיפורה של קאדי נע בין שני עולמות בו זמנית: עולם המציאות האכזרית והאלימה ועולמה הפנימי המלא אופטימיות ולמידה אין סופית. לעתים משתלבים העולמות ומשלימים זה את זה ולעתים הם מתנגשים ומתנפצים זה מול זה באכזריות קורעת לב.

גירושה של קאדי ממשפחת בעלה משליך אותנו הקוראים באחת לעולם האפל של הגירה בלתי חוקית מאפריקה לאירופה, או ליתר דיוק לחצר האחורית הדלה והאיומה שבה מצויים אותם מיליונים שנכשלים במסע זה ונותרים עניים עוד יותר וחסרי כל תקווה. בעודה דוחפת את קאדי מביתה, נתנה לה חמותה "פיסת נייר מקופלת לארבע שבתוכה, כך אמרה, רשומה כתובתה של הדודנית. כשתהיי שמה, אצל פנטה, תשלחי לנו כסף. פנטה בטח עשירה עכשיו, היא מורה". על כתפיה של קאדי הונחו מטלות קשות מנשוא: גם לעזוב למקום לא ידוע וגם, ואולי בעיקר, לממש את החלום של אפריקאים רבים שנותרים הרחק מהאלדוראדו האירופי. משפט קטן ונחבא זה יוצר, כמעט בלי משים, את החיבור העדין שבין פנטה, גיבורת הסיפור השני בספר, לבין קאדי, גיבורת הסיפור האחרון. חיבור הבא לתאר את חוויית ההגירה על שלל צורותיה: נורה, שנחשבת למצליחה כי למדה משפטים באירופה אולם נאלצה לחזור לביצה האפריקאית בשל מחויבויות משפחתיות; פנטה, שהיתה בסנגל מורה מצליחה ועם נישואיה לגבר לבן ומעבר לצרפת נהפכה באחת למהגרת ללא אשרת עבודה, ענייה מתוסכלת וחסרת עתיד; וקאדי, שהדי כשלונה עלו כבר בפתח הסיפור.

נדמה כי נדיאי מבקשת מאתנו לחשוב שוב על משמעות ההגירה, מהי הצלחה ומהו כישלון. מה המחיר אותו משלמים המהגרים ומה מחיר שמשלמים אלו שנותרו מאחור, מי שורד ומי כושל למול מלתעותיה של המפלצת ששמה הגירה גלובאלית. ובעיקר היא מבקשת מאתנו להתבונן לאטימות בעיניים. תוך שהיא מועברת מיד ליד כחפץ חסר ערך, רעבה, צמאה ובעיקר מבלי להבין את מהות המסע ויעדו, מגיעה קאדי לאחת התחנות בדרך: "בואי, בואי כבר, לחש בקול נרגז, תובעני, וקאדי התחילה שוב לצעוד מאחוריו בצעדי דהרה, מחככת את כפכפיה בשכבת האבק... רושמת בתודעתה בקצרה, במצב של בהלה מרוכזת, צלולה, את הריחות הרחוקים של הרקב הימי, את החזיתות המטות לנפול והבתים העצומים שכמותם לא ראתה מעולם, בתים שלהם מרפסות קורסות וקישוטי עמודונים בלים, שבאור היום הדועך כאילו הם לובשים צורה של עצמות זקנות שתומכות איזה גוף חייתי גדול והרוס... ברגע שהאיש פנה לעבר אחת המפלצות החצי-נפולות האלה, הדף דלת והכניס את קאדי לחצר שבה לא ראתה תחילה דבר... כעבור זמן מה הבחינה בפרצופים מבצבצים ממצבור התיקים, פרצופים שמחק הערב, חסרי גיל ונטולי תווים, של נשים, גברים וילדים, יושבים בשקט".

נדמה לי כי בדיוק בתיאורים מעין אלו, ובלשונה הציורית, מכריחה אותנו נדיאי להסתכל בעיניים של אותם אנשים שקופים שאיש לא סופר. אנשים החיים גם כאן, אתנו ולידנו, גם אם אנו מעדיפים שלא לראות אותם, לא לשמוע ולא לדבר אתם. בשקט מצמרר היא מספרת לנו את שעבר על קאדי - ועל אלפים אחרים בכל יום - בעת שנכשלו לצאת מאפריקה לעבר אירופה. ביד אמונה ובלשון ישירה היא מציירת את סופה של קאדי, שגם ברגעי האימה והזוועה של חייה שומרת על כבודה ועל תקוותה: "היא לא הפסידה הרבה, תגיד לעצמה - ותגיד לעצמה גם, באותה גאווה בלתי נמדדת, באותו ביטחון מאופק ובלתי ניתן לערעור, אני נשארתי אני, קאדי דמבה, בעודה קמה, שוב ושוב במהלך היום - שרירי השוק שלה כאובים, הפות נפוחה ודואבת והנרתיק צורב ומגורה - מן הדבר הזה שדומה למזרן, מצע ספוג אפרפר ומצחין, שמשך חודשים כה ארוכים יהיה מקום עבודתה. היא לא הפסידה הרבה, תגיד לעצמה".

כאמור, לא התאהבתי בספר בקריאה ראשונה. היה זה תהליך ארוך, כואב ומטלטל, אך מעשיר מעין כמוהו. לכאורה סיפור על נשים מעולם אחר, רחוקות מאתנו שנות דור, אך למעשה סיפור שקורה גם כאן.

\ Trois femmes puissantes Marie Ndiaye

הפרופ' גליה צבר, ראש התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת הגירה וחברת הנהלה של מוקד סיוע לעובדים זרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו