בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היכן שאינם": מלאכים ברחובות תל אביב

חגית גרוסמן היא משוררת מוכשרת, אך התוצאה של ניסיונה הראשון בפרוזה הוא יצירה לא בשלה

26תגובות

היכן שאינם

חגית גרוסמן. הוצאת ידיעות ספרים, 294 עמ', 98 שקלים

חגית גרוסמן היא משוררת מוכשרת, ילידת 1976, שפירסמה שני ספרי שירה יפים ומוערכים. אולם יצירתה הראשונה בפרוזה, שבמרכזה משוררת (וציירת) צעירה בשנות ה-20 לחייה, היא בעלת מאפיינים של כתיבה צעירה מאוד, לא בשלה.

כדרכם של כתבי יד מסוג זה, שנטועים בחוויית גיל ההתבגרות ואינם מסוגלים להשתחרר ממנה, רווי "היכן שאינם" בפאתוס, גדוש בדימויים מנופחים ולעתים שגויים, ועלילתו - אוסף פרקים הכתובים בגוף ראשון במעין זרם תודעה קדחתני - שבויה בתפישות רומנטיות ובספרותיות יתר.

אחד הדברים שמאפיינים כתיבה של מתבגרים, וכתיבה בוסרית, היא החשיבות המוגזמת וחוסר הפרופורציה שמייחסים הכותבים לחוויותיהם ("הוא עזב אותי!!"); התפישה כי "מה שעובר עלי, לא עובר על אף אחד אחר", וחוסר היכולת להתמודד עם הבנאליות, המייצר הקצנה ומלודרמה. המגבלות האלה מולידות גם מאפיין נוסף המוכר בכתבי יד מסוג זה - חוסר היכולת להתמודד עם מורכבות.

המורכבות מרככת את הדרמה, מקהה את הקצוות, ומכיוון שהכותבת אינה יכולה להשלים עם העובדה שהסיפור שלה שגרתי (הוא עדיין מכאיב לה מדי), ומכיוון שאין בכוחה לעבד את חומריו ליצירת אמנות מעניינת, עליה, כדרכן של מתבגרות, להגזים.

העלילה המבולבלת והשטחית קופצת אפוא מאפיזודה מלודרמטית אחת לאחרת - לרוב רומן מיני עם גברים שהגיבורה פוגשת במקרה, כולם אמנים מיוסרים שהיא מתאהבת בהם מיד ועוברת לגור אתם - בלי סיבה או רקע - ומטרתה אחת: לשרת את התפישה הרומנטית של המחברת. כך, למשל: "הכרתי אותו בלילה ברחוב קינג ג'ורג', לגמרי במקרה, לידו עמד גיטריסט אדום שיער שניגן בגיטרה ואמר לי: ‘תכירי, זה נדיר, אנחנו מעלים יחד מופע של השירים שלו'. באותו רגע הבטתי בעיניו הגדולות והמשתהות בפעם הראשונה, הן הזכירו לי את עיניו של המשורר נתן זך ואמרתי לו: ‘יש לך עיניים של משורר', ומאותו רגע הוא לא רצה עוד לעזוב אותי ועקב אחרי עד בית הקפה".

סיפורה של מלי, גיבורת הרומן, הוא סיפור של בחורה מראשון לציון שאביה מת, היא מגיעה לתל אביב, מנסה להצליח כיוצרת ומשוררת ומנהלת רומנים עם כל מיני גברים. סערת הנפש שמלי שרויה בה היא באמת גדולה מאוד, אבל הקוראים, שמזהים את הכאב וההיסטריה, מתקשים להתייחס אליהם ברצינות בגלל ההגזמות הגלויות והיעדר העומק.

כיצד הופכים את הבנאלי "לספרותי" ומעניקים לו את החשיבות והדרמה החסרות? מצד אחד, כאמור, באמצעות עלילה שטחית ומופרכת, ומצד שני, באמצעות ספרותיות יתר, הגזמה ודימויים מנופחים - כך, למשל, ברגעים קשים, הגיבורים אינם עצובים או מדוכאים (לכל הפחות), אלא מאושפזים ב"בתי משוגעים" - שם גנרי וסמל רומנטי - והטקסט כולו מלא בסמליות ריקה מעין זו, שעומדת בניגוד לפירוט הרב של שמות הרחובות בתל אביב המופיעים בספר, נגיד. אחרים מנסים להתאבד. מי שלא מצליח להתפרנס מכתיבה, חי ברחוב. כך הגיבורה ישנה על ספסל בגן מאיר ומשתרכת ברחבי העיר נטולת בית. כך מאהביה, שביניהם היא חולפת, ונשמעים כמו לא יותר מבטלנים תל-אביבים צעירים, מכונים בפאתוס מלאכים וזוכים לתיאורים שכאילו נלקחו היישר מרומן-רומנטי תל-אביבי (כלומר, לא שריריים וקשוחים, אלא רזים, חולמניים ובעלי חלומות על אמנות גדולה).

כנהוג בכתבי יד מהסוג הזה, המחברת גם אינה חוסכת בתובנות שמקורן, כך נראה, בעיקר ברגשנות ילדותית, והן נעות בין פילוסופיה, עידן חדש, פסיכולוגיה ואפילו פוליטיקה. וכדרכם של טקסטים כאלה, הספר גם מלא בהרבה יותר מדי ציטוטים סמויים וגלויים משלל מקורות השפעה.

שמעון אדף, שערך לפני כמה שנים את הספרות העברית בהוצאת "כתר", נהג לצמצם את התערבותו ביצירות הסופרים שפירסם. בניגוד לעורכים דומיננטיים יותר, טען אדף כי לסופר קול ייחודי משלו, ועל העורך לאפשר לו להשמיע את הקול הזה במינימום התערבות. ואמנם הסופרים שראו אור בעריכתו של אדף היו סופרים בעלי קול מקורי - עינת יקיר, יואב אלוין וניר ברעם. את העיקרון הלגיטימי הזה אי אפשר להחיל על ספרה של חגית גרוסמן. אף שמדובר, כאמור, במעין זרם תודעה בגוף ראשון שמאפשר סגנון חופשי יותר, המשלב עולה ויורד בלי הצדקה, ולצד שגיאות בעברית מופיעה שפה גבוהה ו"ספרותית" שנראית מלאכותית. הקול שנשמע מן הרומן אינו קול טבעי או מקורי, אלא קול חסר מודעות, קול של יומן אישי מלא דרמה וחשיבות עצמית ולא של רומן ספרותי.

מה כן עולה מהיצירה הזאת? כאב. הרבה מאוד כאב, וקושי ומצוקה. ברגעים האלה מצליחה גרוסמן לייצר שורות יפות: "כל אחד בעולם הזה נע במאגר כוחות מוגבל, ומחלות סוחטות את הכוח במהירות. אני כבר לא מתאבלת על אהובים, יש לי פחד ועייפות ממתים, וענן אפור שלא יורד לי מהפנים גם כשעל כל העיר זורחת השמש". לנשים בשנות ה-20 לחייהן קשה לכבוש את העיר הגדולה. במיוחד אם איבדו את אבא שלהן והן רוצות לכתוב שירה, לחיות כמו יונה וולך ולאהוב. מאוד רציתי לאהוב את הרומן הזה. חגית גרוסמן היא משוררת רגישה ומוכשרת. אבל לא כל משורר יכול לכתוב פרוזה ולא כל כתב יד צריך להתפרסם כרומן. חסרה כאן ידו של עורך שהיתה מסייעת לה לחלץ את הספר שבכוחה לכתוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו