בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יום השנה לקארל שיינפלד": ניחוח של הנסתר

יצחק נוי מפגיש כאן מצליח לחבר בספרו את מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון ביחד עם רוקפלר, זמנהוף, קסטנר, פטון, האוזנר, ריינהרד, מאהלר, הרצל, פרויד ואייכמן

תגובות

יום השנה לקארל שיינפלד

יצחק נוי. הוצאת סטימצקי, החממה הספרותית, 307 עמ', 76 שקלים

לקחתי את הספר לידי, עברתי על תוכן העניינים, 16 פרקים. אבל דבר מוזר - אין פרק שמספרו 13. אני מונה שוב ושוב. לא טעיתי, 16 פרקים ללא 13. אבל הסדר מסתדר, משום שהבא אחרי הפרק ה-12 מסומן כ-12א', ו-13 - יוק. נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה, שלפתי את הספר והנה גם שם הפרק נעדר. נהדר, אמרתי, יש כאן סיפור. טילפנתי אל המחבר, יצחק נוי, ושאלתי אותו, "בשעון שלך מופיעה השעה 13?" הוא השיב בחיוב. "ואם שואלים אותך בדיוק אז מה השעה, מה אתה משיב? 12א', 12א' וחמישה, ועשרים, וארבעים וחמש?" נוי פרץ בצחוק. "13", אמר לי, "אינו מופיע במניין המספרים שלי". אמונה טפלה, הוא אישר, וצחוקו הרם התגלגל.

יצחק נוי אינו היחיד שנמלט מהמספר הטבעי שבא אחרי 12 ולפני 14. התקשיתי להבין. 13 מסמל ביהדות גיל בר מצווה. עיקרי האמונה היהודית הם 13, לפני מניינו של הרמב"ם. תורת משה נדרשת ל-13 מידות. מה רע בכל אלה? "שום רע", אמר לי נוי. "בכלל לא שייך לעמנו. מקור ההתעלמות ממספר זה הוא דווקא בנצרות, אשר בה 13 מסמל חוסר מזל או מזל רע." "אם זה כל כך נוצרי, מה זה נוגע לך?" שאלתי. "טוב", השיב לי נוי, "עניין מיסטי".

כמשתתף מעת לעת בתוכניותיו של יצחק נוי בקול ישראל, אני יכול להעיד על מטעני הידע העצומים - בנושאים שונים, אפילו רחוקים זה מזה - האצורים במוחו ובזיכרונו. בספרו הוא זרע אותם שתי וערב. הוא עירב קרובים ברחוקים, היסטוריה עתיקה בהיסטוריה מתהווה: נוי מפגיש כאן את מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון ביחד עם רוקפלר, זמנהוף, קסטנר, פטון, האוזנר, ריינהרד, מאהלר, ברנאדוט, ביאליק, הרצל, פרויד ואייכמן, אם להזכיר רק את חלק מהדמויות המופיעות בספר (אגב, משפט אייכמן מתואר בספר ככישלון, וזו כנראה השקפתו של נוי. שכן, במהלכו, כך הוא טוען, לא הצליחו לחלץ ממנו שום מידע משמעותי, למעט השופט יצחק רווה, שסחט ממנו הודאה בדבר אחריותו המוסרית).

אבל שני גיבוריו המובהקים של הספר הם קארל שיינפלד, ניצול מאושוויץ, ובנו, איסר שיינפלד, שלא השתחרר מן הטראומה של אביו. בעצם, בספר יש ניחוח השייך לנסתר, למדור הפצעים של בני העם היהודי שלעולם אינם נחשפים ואינם מגלידים: של ניצולי השואה שעלו לישראל ולא התקבלו בזרועות פתוחות, ובניהם שהלכו בצהלה לצה"ל וכונו "סבונים". הפצעים רק החמירו. הספר בא לעורר מחדש את הצעקה הישנה הזאת.

איסר שיינפלד הוא עובד מדינה, מנהל מחלקה עם אמביציות דועכות שמתגורר בדירת חדר על גג בניין ברחוב יפו בירושלים. הוא אדם בודד, תמהוני, המספר את קורות חייו בגוף ראשון. אביו, קארל, שרד את אושוויץ, מת שנה לפני שנפתח הסיפור, אבל את חוויותיו ממחנה ההשמדה הטמיע בבנו יחידו, בשתיקותיו ביום ובזעקותיו בלילה. מצבו המחמיר של הבן מיקם אותו באזור הדמדומים שבין מציאות לבין הזיה. האם האב בחר לבנו את אומללותו הנוראה? הבן איסר, מרמז המחבר, הוא בעצם עדות מצמררת להבטחתו של היטלר כי יכה בעם היהודי בצורה שלא יוכל להשתקם. זה סיפורו של יחיד, אבל גם של רבים: מצבו של איסר הוא המחשה למטען הנפשי הכבד שאותו נושאים רבים מילדיהם של ניצולי השואה, מטען שרבים מהם מתקשים לשאת.

מרכז הספר עוסק בנסיעתו התמוהה של איסר לפראג, עיר הולדתו של אביו קארל, שנועדה להבטיח את היעדרו מעלייה לקבר אביו ביום השנה למותו, ומכאן שם הספר: "יום השנה לקארל שיינפלד". איסר בורח מלומר קדיש על קבר אביו, אבל גם כאן, בפראג, חוזרות אליו צרחותיו הנוראות בדמי הליל. הוא ניסה, כעדותו, להפנות אצבע אל שטח ההפקר שבין הדמיון לבין המציאות, אך מה לעשות "וההוא שם למעלה מעדיף להניח אותי כושל ומבולבל". הזיות ומציאויות מתערבבות במוחו בקצב גובר. יצחק נוי שתל בפיו סיפורים ששמע המחבר במו אוזניו, למשל בגן שורק, מושב של ניצולי השואה הצמוד למושב נטעים שבו נולד וגדל המחבר. הסיפורים הקשים העולים מדפי הספר מוכרים לחוקרים המתחקים אחר קליטתם של ניצולי השואה בישראל.

בעת שהותו בפראג הוטלה על איסר משימה: חבר לעבודה, שאשתו "לא עוזבת לו", כלשון הכתוב, לאותו חלק בגופה שהוא "מך ונידח ומהלך קסמים", ביקש ממנו להניח חמישה פתקים על קבר המהר"ל. כל פתק וסיפורו. מתברר כי החבר ניסה את כל הצדיקים המקומיים אבל, מה לעשות, ש"הפוסטמה עומדת במרייה". אם כך, נותר המהר"ל אף ש"דרושה מידה של עזות מצח מעורבת בקלות ראש כדי לבקש מן הצדיק בן המאה ה-16 להביא שלום בית ובה בעת להשביח את חלק ההנאה שבתשמיש המיטה". וכך הולך הסיפור ומתגלגל עד לשיא, שבו מניח איסר את הפתקים על הקבר הקדוש. האם נענה? לשם כך תצטרכו לקרוא את ספרו של נוי עם סופו המפתיע, לא נגלה לכם אותו אבל נוכל להבטיח לכם שזה לא מה שאתם חושבים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו