בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רמפול: פרקליט פלילי": תענוג בבתי המשפט

עורך הדין רמפול מצטרף בשעה טובה למדף הספרים של הדמויות הבריטיות האהובות, שנהפכות לחברות טובות של קוראיהן

5תגובות

רמפול: פרקליט פלילי

ג'ון מורטימר. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת אחוזת בית, 264 עמ', 98 שקלים

ההמתנה הארוכה באה סוף סוף אל קצה. את הוראס רמפול, הפרקליט הפלילי ב"אולד ביילי", ביהמ"ש הידוע בלונדון, זכרתי בחיבה מסדרת הטלוויזיה הבריטית משנות ה-80. עורך הדין המזדקן והאקסצנטרי, שאת דמותו גילם השחקן ליאו מקרן, עם אפו הבולבוסי, עיניו הזעירות ופימתו המפוארת, היה דמות בלתי נשכחת. אף יותר ממנו, חסרה לי אשתו הצפודה ומטילת המורא הילדה, הידועה בכינוייה החד-משמעי "זאת שיש לציית לה". הציפייה היתה ארוכה, אולם כעת הוצאת "אחוזת בית" מפרסמת את הראשון בסדרת ספריו של ג'ון מורטימר, שבכולם מככב אותו רמפול קשישא, עם מגבעתו הבלויה: תמיד שש אלי קרב משפטי עסיסי, בז לעמיתיו הנפוחים ושורות שירה אנגלית שגורות על פיו.

ואיזה תענוג מזומן לקוראי הספר! מעלליו של רמפול בביהמ"ש, עם הפושעים הצבעוניים, השופטים המטופשים ועמיתיו הסנובים במשרד, לא היו עומדים כיום בשום סטנדרט של תקינות פוליטית. מאז שמערכת המשפט האמריקאית השתלטה על התרבות הפופולרית, באמצעות סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ורומני מתח, נוצקו תבניות צפויות מראש בתיאור עלילותיהם של עורכי-דין בבתי המשפט. גם כאשר הן הומוריסטיות (ורק לעתים רחוקות הן כאלו), הן משוללות אירוניה עצמית: עורכי הדין - עם שיניהם הצחורות, לסתותיהם המרובעות וחליפותיהם המחויטות - נלחמים בחירוף נפש למען הצדק כנגד כל הסיכויים, ועושים זאת בתחושת דחיפות ושליחות בהולה. הם נאמנים למערכת ומאמינים בה, ואף מוצאים בה ישועה ללקוחותיהם הנרדפים שלא בצדק; וישועה זו מלווה בדרך כלל במוסר השכל נוקדני.

אולם רמפול מביט בחמלה ובשעשוע ברצינות התהומית של המשפט האמריקאי ושל סיפוריו. לבנו ניק, שמחליט לעקור לארה"ב, הוא מעניק עצה יקרה מפז: "מדבר אחד תצטרך להיזהר, כשתגור באמריקה", הוא אומר לו. "ההיגיינה! זה יכול להיות מסוכן נורא. הטוהר! הנחישות הנוראה לא לזהם שום דבר! אתה תיזהר מאוד, נכון, ניק?"

מסיפורי רמפול נעדרים לחלוטין רגעי השיא המוכניים של סיפורי ביהמ"ש העכשוויים; הכרעת גזר הדין היא החלק החטוף ביותר בעלילה, ולעתים קרובות היא רגע של אירוניה מוחלטת, ולא של ניצחון או של תבוסה מוסרית. התהליך ניצב במרכז - עם הטיפוסים הצבעוניים שמאכלסים אותו, מניעיהם הכמוסים והמחוות היצירתיות המוחצנות של ההגנה עליהם - ולא החתירה לצדק או פסקנותה של ההכרעה. יותר מכך, רמפול אינו מהסס לתקוף על דוכן העדים נשים שמתלוננות על אונס, לדווח ביובש על מהגרים שחומי עור שתוקפים את אלו שבאים לעזרתם - דברים שלא יעלו על הדעת בסיפורי בתי המשפט העכשוויים. ורמפול הוותיק הוא אכן שריד לעולם ישן. הוא מעדיף ללא היסוס את חברתם של הפושעים הזעירים, שעליהם הוא מגן בחירוף נפש, על פני עמיתיו במשרד, הצעירים המוסרניים עם חליפות הפסים האופנתיות ושני שמות המשפחה, המכבירים בציטוטים מתוך תקדימים ומ"חומרים משפטיים".

אבוי! רמפול אינו יכול לשאת מידע משפטי; הוא מעדיף את וורדסוורת ואת שילר, את חידודי הלשון השנונים ואת המעשיות הישנות. אדם אחד, מספר רמפול בבית המרזח, התמנה לשופט ראשי באיזה חור שכוח אל. "הוא היה צריך לחרוץ את עונשו של אחד שהורשע בקבלת רווחי זנות, ולא היה בטוח מה לעשות. הוא שלח רץ מהיר אל המזח, שיתפוס את השופט הקודם שעמד לעלות על אוניית קיטור בדרך הביתה, עם הודעה דחופה: ‘כמה לתת לסרסור?' השופט שולח לו על המקום תשובה: ‘אף פעם לא יותר משתיים-שישים!' לחיים!"

הסופר ג'ון מורטימר היה פרקליט פלילי במשך עשורים ארוכים, עד שהתפנה לכתיבה, והוא משתמש במערכת המשפט הבריטית כדי לזמן לרמפול הזדמנויות קומיות למכביר, שאינן מתמצות רק בפאות שיער-הסוס הארוכות. בבריטניה, עורכי דין ממשרד פרטי יכולים לייצג את התביעה מטעם המדינה ואת ההגנה באותו משפט, מה שמאפשר הטעיות ערמומיות מאחורי הקלעים; ואם לקוח מודה בפני רמפול באשמתו, הוא מחויב ליידע את בית המשפט ולסגת מקו ההגנה שלו. ולכן העקרונות המנחים את רמפול הם לא להתקרב ללקוח (אלא אם כן זו לקוחה נאוות מראה, שמכירה בעל פה את מכמני השירה האנגלית), ובאופן כללי למנוע ממנו כל השפעה על קו ההגנה היצירתי שרקח.

רמפול אינו מתעניין בזוטות כמו חפות ועונש; הוא מגויס להבטים הפסיכולוגיים והתיאטרליים של המופע שלו, העשוי ללא חת. גם כשהוא חולה בשפעת במיטתו, ומדקלם ברוב רושם מלנכולי שורה של קיטס, "עכשיו כמה יפה נדמה למות/ לחדול בשעת חצות בלא מכאוב", כל שנחוץ הוא טלפון מפקיד המשרד, שמבקש להעביר לטיפולו מקרה של שוד בסניף דואר, כדי להקים אותו על רגליו בעוז ועזוז, דמו גועש בעורקיו ופיו מפיק מרגליות. אמנם, לא תמיד הוא נוחל הצלחה: לקוחות מבולבלים או שופטים חמוצים לעתים מכשילים אותו, אבל תמיד ממתינה לו כוס השיכר בבית המרזח בסיומו של יום, לפני שישרך את דרכו בחזרה אל אשתו.

השפה העברית אינה השפה ההולמת ביותר למעשיות של רמפול, משום שהיא מתקשה עם הומור יבש; העומק שלה ורבדיה מעוררים יותר מדי כבוד ותחושת קודש, ולכן אין לה, למרבה הצער, היסטוריה ענפה של כתיבה הומוריסטית, והיא מגושמת אל מול צחצוחי לשון או כפל משמעויות. המתרגמת מיכל אלפון מתמודדת עם היובש של ההומור הבריטי בקור רוח: התרגום שלה נמנע מהתפרכסויות לולייניות; הוא ישיר, נבון וענייני.

רמפול מצטרף בשעה טובה למדף הספרים של הדמויות הבריטיות האהובות, שנהפכות לחברות טובות של קוראיהן: הנחתי אותו במקום של כבוד בספרייתי, בין הווטרינר ג'יימס הריוט לבין הזואולוג ג'ראלד דארל. על כריכת הספר נאמר שזה "ממתק אינטליגנטי ושנון לאוהבי הממלכה הבריטית", וזה אכן שילוב מתוק ומנחם של רקיק חמאה וכוסית שרי, שמפעיל בנחת את בלוטות הטעם, ואת הגעגוע נטול התקווה של קוראי העברית ושל דובריה להומור שנון ומעודן.

Rumpole of the Bailey \ John Mortimer



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו