טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הארנבת עם עיני הענבר": בין היסטוריה משפחתית לעולמית

מזוודה עמוסת מכתבים הובילה את אדמונד דה ואל להתחקות אחר הסיפור המשפחתי שהפך לרומן עיוני-היסטורי רחב יריעה

9תגובות

הארנבת עם עיני הענבר

אדמונד דה ואל. תירגם מאנגלית: אביעד שטיר. הוצאת ידיעות ספרים, 390 עמ', 98 שקלים

בכל בית יש איזו מזוודה רחוקה מן העין שלא זוכרים את קיומה, אבל כשהיא נפתחת, נשלפת מתוכה מפת דרכים משפחתית. זה מה שקרה לאמן הקדרות הבריטי אדמונד דה ואל. אביו, כומר אנגליקני, נתן לו מזוודה שהכילה מכתבים, מסמכים ומאגר תמונות שעזרו לו להתחקות אחר הסיפור המשפחתי ולהרכיב פאזל בן ארבעה דורות. "'איך זה שלא ידעת שיש לך את זה?' אני שואל את אבא שלי, ‘מה יש לך עוד במזוודה שמתחת למיטה?'"

כך נולד ספרו של דה ואל "הארנבת עם עיני הענבר", המופיע בתרגומו הקולח של אביעד שטיר. ספר שהסוגה הספרותית שלו אינה ברורה. מצד אחד, זהו רומן עיוני-היסטורי רחב יריעה. מצד שני, זוהי סאגה משפחתית הכתובה כאוטוביוגרפיה אותנטית. על עטיפת הספר מצוירת וינייטה של ארנבת וציטטה, "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". בחשדנות לא קטנה אני מהרהרת בציטטה, ובתום קריאה רציפה ומענגת אני מצלצלת לחבר: "תעשה טובה לעצמך ותקרא את ‘הארנבת עם עיני הענבר'".

למען הדיוק: משהו אחר קדם למזוודה. אדמונד דה ואל ירש ממשפחתו אוסף נדיר של 264 פסלונים יפאניים. אלה תגליפים מיניאטוריים שבריריים, עשויים מעץ או משנהב, שאפשר לגלגל אותם בכף היד. ביפאנית הם נושאים את השם האמנותי "נצקה". הסופר יוצא בעקבות אוסף הנצקה, שמשפחתו רכשה בשנות ה-70 של המאה ה-19. משפחת אפרוסי היא משפחת בנקאים יהודית שלה אימפריית ממון משגשגת וסיפורה נפרש על פני תחנות שונות, ביניהן פאריס, וינה, וויילס, לונדון וטוקיו. בהתחקות אחר תולדות האוסף רוצה הסופר להגיע לאיזו התחלה: לידיים שגילפו את הפסלונים, לחומר הגילוף, לרקע ולהיסטוריה האמנותית שלהם. במלים אחרות: בעזרת החפצים הוא רוצה להרכיב חיים ומשפחה.

מור מארי

הוא מתעקש להבין את פטינת הזמן ואת נפש האדם ואת נפש החפצים. אחרי הכל, גם לחפצים יש זיכרון משלהם, היסטוריה משלהם וחברים משלהם, שלא לדבר על גנטיקה. "חפצים מסוימים", כותב המחבר, "משמרים את הדופק של מעשה היצירה". רוכש האוסף לבית אפרוסי באותה תקופה היה בן המשפחה שארל, אמן וחוקר אמנות אלגנטי, שמדי פעם יצא למסע ריקון מדפים של סוחרי אמנות. הוא רכש את הנצקה "כי התאהב בהם". על שארל מעיד הסופר: "איש שטעמו הפרטי נעשה נחלת הכלל. הוא היה האסתטיקה בהתגלמותה". הסופר לא מסתיר מהקוראים כי בין המסמכים האותנטיים והניירות מצא גם "פתק מרגיז" מהצייר דגה. הצייר מזכיר לשארל האמיד שהתשלום עבור התמונה לא נפרע.

מעמדו החברתי-אמנותי של שארל התערער סמוך למועד משפט דרייפוס. דלתות החלו להיטרק בפניו. אפילו האמנים שלו החרימו אותו, גם המאהבת שלו מצאה מאהב חדש. רק אוסף הנצקה האהוב לא בגד ונשאר שלו, וזה לא מתמיה שהוא פיתח אליו יחס כמעט מאגי.

לימים אוסף התגליפים היפאניים של שארל הגיע לווינה כמתנת חתונה לוויקטור, בן משפחה אחר. ומשם, לאחר שהאוסף התגלגל במשך שלושה דורות באירופה, הוא שב ליפאן, מולדתו הטבעית, והפעם ניתן במשמורת אצל בן המשפחה, איגי. איגי מעמיד את הנצקה על מדפי זכוכית ארוכים. "יש אורות נסתרים, כך שעם רדת הערב הוויטרינה כולה זוהרת בכל גוני השמנת, העצם והשנהב. בלילה הם יכולים להאיר את החדר כולו, כך חזרו הנצקה להיות יפאניים". בכל תחנות המסע של האוסף הקפידו הבעלים על ארון תצוגה מתאים. לעתים היו הפסלונים שמורים ונעולים. ואילו אצל סבתו של המספר בארון הזה היה משהו ריטואלי, יומיומי ורגוע: "המפתח מסתובב בארון הלכה השחוק והדלת נפתחת... הילדים משחקים על גבי השטיח, ממיינים, מספרים עליהם סיפורים".

אוסף זה, שההיסטוריה שלו היא ההיסטוריה של משפחת אפרוסי, הוא הרכוש היחיד שנותר לה מכל אימפריית העושר. מלחמת העולם השנייה כילתה את כל רכושם. הפסלונים, ובכללם הארנבת עם עיני הענבר, שרדו את המלחמה בזכותה של אנה העוזרת הנוצרייה. הגסטפו "היו עסוקים בכל הדברים הגדולים... הם לא שמו לב לפסלונים הקטנים. אז פשוט לקחתי אותם ושמתי במזרן וישנתי עליהם. עכשיו חזרת, יש לי משהו להחזיר לך", היא אומרת לבן משפחת אפרוסי שבא לאסוף את השייך לו. בחושיה המחודדים ניחשה אנה שיש לאוסף הזה ערך. מהו הערך הזה - לא ידעה. על אנה כותב המחבר: "אינני יודע אפילו מה שמה המלא. היא היתה בשיא הפשטות, אנה".

הספר, על ארבעת חלקיו, הוא לא רק שיעור בהיסטוריה היהודית - אלא גם סיור אמנותי מאלף ומרגש. בני משפחת אפרוסי על סניפיה בקיאים בציור ובשירה. אליזבת, סבתו של המספר, עורכת דין במקצועה ומשוררת בשעות הפנאי, זכתה לקבל מרילקה מכתב המכיל עצה: "להתבונן אל הכחול של היקינתונים ואל האביב". אבל המלחמה הקדימה את האביב. והסופר, כמו משפחתו, מנסה "להטליא חיים ולהדביק מחדש". באפילוג מספר דה ואל: "חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו. אנשים תמיד נתנו מתנות. מה שחשוב - איך מספרים את הסיפור שלהם". דה ואל עשה זאת בדרך המהפנטת את הקוראים. כמו הסופר וכמו רוכש האוסף, גם הקוראים מתאהבים בנצקה ועוקבים בסקרנות אחר גורלם. סקרנות שהופכת פעם לדאגה ופעם אחרת לאנחת רווחה. אישית, התחלתי את המסע הזה מבלי לדעת מהי נצקה. ובתום הקריאה גם אני רוצה נצקה משלי, לשמור אותה בכיס או לגלגל בכף היד.

The Hare with Amber Eyes \ Edmund de Waal



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true