בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שני צדי המטבע": הסיפורים של הסכסוך הישראלי פלסטיני

איך מתמודדים עם שני הנראטיבים, היהודי והפלסטיני, העצמאות והנכבה. שני נראטיבים של מלחמת 1948 ותוצאותיה

4תגובות

שני צדי המטבע: עצמאות ונכבה, שני נראטיבים של מלחמת 1948 ותוצאותיה (מהדורה תלת-לשונית: עברית-ערבית-אנגלית)

מוטי גולני ועאדל מנאע. הוצאת מכון ון ליר, 390 עמ', לא צוין מחיר

ככל שרעיון הפשרה המדינית-הטריטוריאלית המבוססת על "שתי מדינות לשני עמים", החיים בשלום זה לצד זה, שוקע עמוק יותר מתחת ליסודותיהם של המבנים החדשים שקמים חדשות לבקרים בהתנחלויות היהודיות - שוקע עמו הרעיון הפייסני של שני נראטיבים לשני עמים. על פי כללי משחק סכום האפס - זה שתפס את מקומו של שיח השלום - אין מקום לשני נראטיבים: או שרק אנחנו צודקים, או שרק הם צודקים. אם חברון היא עיר אבותינו ההיסטורית - אז הם יתומים מהיסטוריה. אם יש יום עצמאות - אז אין יום נכבה.

מוטי מילרוד

יש מידה רבה של צדק בטענה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי סירובם של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הריהו כסירוב להכיר בנראטיב הציוני. מהצד האחר, בכל נאומי המפתח שלו - מאוניברסיטת בר אילן ועד עצרת האו"ם בניו יורק - נתניהו לא הכיר, ולו ברמז, בנראטיב הפלסטיני. הוא דיבר על מדינה פלסטינית כאילוץ שנכפה על ידי מציאות פוליטית ודמוגרפית. אף מלה על הזיקה ההיסטורית של הקולקטיב הפלסטיני לאדמתו.

שלילת הקשר של הזהות הפוליטית הקולקטיבית של הפלסטינים לטריטוריה שבין הים לירדן אינה המצאה של הימין הישראלי-היהודי. מאז 1948 התנחלו חוק השבות ושלילת זכותם של אחרים בלב הקונסנזוס הישראלי-היהודי. ומאז 1967 כל המפלגות הציוניות נתנו יד לשימוש בחוק עותמני, כדי להכריז על אדמות השטחים הכבושים, שאינן אדמות פרטיות, כ"אדמות מדינה" - הלא היא מדינת ישראל, ולמוסרן לידי מתנחלים יהודים.

הסכם אוסלו נועד לסלק מסדר היום המדיני-הטריטוריאלי את הנראטיב של 1948. ההסכם נועד לבסס את פתרון הסכסוך על החוק והקונסנזוס הבינלאומי, המעוגנים בהחלטות האו"ם 242 ו-338 שמתייחסות לכיבושים של 1967. מאז ועד פנייתם לאו"ם של הפלסטינים ונאומו של הנשיא מחמוד עבאס בעצרת הכללית בספטמבר שנה שעברה, הפלסטינים מבקשים לעצמם מדינה בגבולות 1967, והם מצפים לקבל מישראל שטחים בתוך הקו הירוק אך ורק כפיצוי על "גושי ההתנחלויות" מעברו השני של הקו, שישראל מבקשת להחיל עליהם את ריבונותה. יוזמת השלום הערבית, שבקרוב ימלאו לה עשר שנים, העניקה לעמדה הזאת גושפנקה רשמית של הליגה הערבית וארגון מדינות האיסלאם. היוזמה תובעת אמנם פתרון של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194, שישראל הרשמית מסתייגת ממנה, אך מתנה זאת בפתרון צודק של הבעיה, בהסכמה ישראלית.

בראיון מפתח להנריקה צימרמן, ששודר לפני כחודשיים בערוץ 2, הודיע עבאס כי מבחינת הפלסטינים, הסכם שלום שיתבסס על יוזמת השלום הערבית יחתום את הסכסוך. ועם זאת, הפלסטינים לא ויתרו על הנראטיב של הנכבה - ואין לצפות מהם שיוותרו עליו. עבאס לא יודיע לעולם כי אין לו זכות לשוב לבית הוריו בצפת או להוריש לילדיו ולנכדיו את הרעיון כי פלסטין היתה גן עדן ואת האמונה שהקמתה של מדינת ישראל היתה הגירוש מגן עדן. לישראלים די בטיעונים הללו כדי לחסוך מעצמם את התשלום הטריטוריאלי והפוליטי הכרוך בפינוי רבבות מתנחלים. סירובם של אזרחי ישראל הפלסטינים לגנוז את הזיכרון ואת החלום משמש לימין היהודי-הישראלי קרדום לחפור בו את קברו של הדו-קיום בשלום של שני העמים ושני הנראטיבים הדרים בכפיפה אחת בתוך גבולותיה של המדינה. נתניהו ניסח זאת במשפט פופוליסטי קצר: "הסכסוך אינו על 67', אלא על 48'". לטענתו, זהו שורש הסכסוך, שמזין את מה שהוא מכנה ה"דה-לגיטימציה של ישראל".

מטבע הדברים, הסירוב של הרוב היהודי להכיר בלגיטימיות של הנראטיב הפלסטיני או אפילו להכיר אותו מקרוב, מוליד סירוב פלסטיני להכיר בנראטיב היהודי והסתייגות מללמוד אותו. אי ההכרה בלגיטימיות של הסיפור ההיסטורי של העם השכן מקשה על גיוס תמיכה עממית בהסדר מדיני שמכיר בזכותו לריבונות על חלק מארץ המריבה. בהיעדר תמיכה עממית, ההסדר מתרחק וגוברת המתיחות בין הכובשים לנכבשים. ככל שההסדר מתרחק והמתיחות גוברת, דועכת הנכונות להכיר בלגיטימיות של העם השכן. כדור השלג הזה צובר תאוצה במדרון החלקלק לעבר אפרטהייד - אני איני מאמין בפתרון של מדינה אחת לשני עמים, מאחר שהממסד הישראלי לא יוותר על הדומיננטיות של המגזר היהודי, גם אם יהפוך למיעוט.

במשך השנים עשו היסטוריונים ופעילי שלום ישראלים ופלסטינים מספר ניסיונות לנסח נראטיב מוסכם ואחיד לשני העמים, סיפור היסטורי שיבטא את הסבל ששני העמים הסבו זה לזה. שלא במפתיע, הניסיונות הללו עלו עד כה בתוהו. שני הנראטיבים עוסקים באתוסים לאומיים ודתיים לעומתיים, שנוגעים לעצם הלגיטימיות של החיים של היהודים בישראל והפלסטינים בפלסטין. הניסיונות הכושלים לגבש נראטיב מוסכם, כמו ניסיונות הסרק לגבש הסדר קבע, מזינים את הטענה שחזון שתי המדינות אינו אלא חזיון שווא. בבחינת תפסת מרובה, לא תפסת. הם מתעלמים מההשלכות הרגשיות של חוסר הסימטריה בין הצד הכובש - החזק, לבין הצד הנכבש - החלש.

ההיסטוריון הישראלי-היהודי, הפרופ' מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה, וההיסטוריון הישראלי-הפלסטיני, הד"ר עאדל מנאע ממכללת בית ברל ומכון ון ליר, ויתרו על הניסיון לגשר על פני התהום העובדתית והרגשית שמפרידה בין הנראטיבים של 1948 ועל דיון היסטוריוגראפי. תחת זאת, כפי שרומזת הכותרת של ספרם המשותף, הם הכניסו את שני הסיפורים ההיסטוריים תחת קורת גג אחת. נכון יותר - תחת שלוש קורות גג. האחת לקוראי העברית הישראלים, השניה לקוראי הערבית הפלסטינים והשלישית לגורמים זרים שמגלים עניין בסכסוך ובפתרונו. גולני ומנאע מניחים כי הסכסוך הוא במידה ידועה הנראטיב - הסיפור שכל עם מספר לעצמו - ולכן יש להציגו ולהבינו באופן שהוא יכול לקבל את עצם קיומו של נראטיב אחר מבלי לחשוש לקיומו שלו.

כך אפשר למצוא בספר את הטענה שהשואה הוכיחה את הרלוונטיות ההיסטורית של היישוב היהודי בארץ ישראל, כיוון שרק הוא היה מסוגל להציע מקלט לניצולי השואה, וכי על העולם, שלא כמו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לאפשר להם להקים שם את ביתם הלאומי. וכמה עמודים אחר כך, נכתב כי תומכיה של החלטת החלוקה שהתקבלה באו"ם בנובמבר 1947 במידה רבה עקב אסונם של היהודים, לא הביאו בחשבון את המשמעויות הרות האסון של אותה החלטה ביחס לגורלם של הפלסטינים. "הפלסטינים חשו שהם עומדים מול מזימה עולמית שעל פיה הם יהפכו לקורבנות של קורבנות המערב".

גולני ומנאע משתפים את הקוראים בחוויה הרגשית המיוחדת הכרוכה בניסוח טקסט אחד המורכב משני סיפורים שונים, לעתים סותרים, שנוגעים לעצם הווייתו וחינוכו של כל אחד מהם, "לעתים בבחינת איום של ממש על עצם זהותו". בהיותם היסטוריונים האמונים על גישה ביקורתית, לא קל היה להם לכתוב ספר שמטבעו הוא הרמוני ולעתים פשטני. הם אף מודים שוויתרו על הדיון ועל הדיוק ההיסטורי לטובת גישה אמפטית ודמוקרטית.

הגישה שלפיה צדק אחד סותר את הצדק של האחר, כותבים השניים, הביאה במקרים רבים לשלילה מוחלטת של זכות האחר לחיים לאומיים ולעתים אף לשלילה עצמית של חיים כאלה. "מדובר בשתי גישות אובדניות בעליל", הם מוסיפים, "הקשבה עמוקה, מתמידה, לקולות הבאים מבחוץ וגם מבפנים, תראה שאפשר גם אחרת זולת ‘אני' או ‘הוא'. אפשר גם ‘אני והוא'".

לפני 18 שנים, לאחר שיצחק רבין ויאסר ערפאת חתמו על הסכם אוסלו, הדברים האלה היו נראים מובנים מאליהם ואולי אפילו בנאליים. למרבה הצער, בשנים האחרונות, שנים של העמקת הכיבוש, התגברות האלימות והחרפת ההסתה ושלילת האחר, עצם הניסיון להפיק חיבור משותף של סיפור העבר, נחשב במקרה הטוב למעשה יוצא דופן או אפילו נאיבי, ובמקרה הרע, למעשה חתרני ואפילו בוגדני. בימים שבהם מורים אינם מורשים לשתף את תלמידיהם בהפגנות לקידום זכויות אדם, יש להניח שהיצירה הנדירה הזאת לא תצורף לחומר הקריאה בבתי הספר בישראל. כמה חבל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו