בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיא הרגש

בחרון אף: מה מכעיס כל כך את מיכאל קולהאס

כל חודש ספר והרגש העולה ממנו. והפעם: מה מכעיס כל כך את מיכאל קולהאס

28תגובות

כעס הוא אותו רגש בלתי נשלט שמתעורר בנו כשמישהו - למשל עמית לעבודה או הבוס - עושה משהו לא הוגן כלפינו או כלפי הזולת: מתעלם מדעתנו, לדוגמה, מקדם מישהו לא ראוי, משקר כדי להצדיק החלטה אנוכית או שרירותית במובהק. כעס הוא התגובה שלנו כשנראה לנו שהצו המוסרי הופר ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת. כעס, אם כך, הוא רגש מוסרי. בכעס, אנחנו מגינים לא רק על עצמנו: אנו מגינים על השקפה הקובעת איך יש לנהל את העולם.

כשאכילס, הגיבור האצילי באיליאדה, מתווכח עם אגממנון שמשפיל אותו (אגממנון רוצה לקחת לעצמו את העלמה בריסיס, שאותה אכילס לקח לעצמו כשלל מלחמה), הוא מגיב בכעס עז המלווה אותו לאורך רוב היצירה: באיליאדה, כעס הוא רגש הירואי, סימן לאופיו האצילי של אכילס. איך זה שכעס הוא נאצל? משום שכעס משמש כהגנה על כבוד הגבר, הערך העליון בחברה צבאית כמו זו שאכילס משתייך אליה. להגיב בכעס כלפי מישהו שפגע בכבודו של גבר - לוחם - פירושו להגן על היקר ביותר, על מעמדו המכובד. היכולת לחוש כעס ולבטא אותו היא הירואית מפני שהירואיות, לדידם של היוונים, היא מעלה צבאית המרמזת על מודעות למוות ועל הנכונות לקבל אותו. הגדולה קשורה קשר הדוק לעיסוק במוות אלים במלחמה ובנכונות למות במלחמה נגד האויב שלך. כפי שכעס מצביע על קיומה של נכונות לפתוח בקרב נגד מישהו, הוא גם מצביע על קיומה של נכונות להילחם ולמות. זאת הסיבה לכך שבתרבויות רבות, כמו בתרבות ההומרית, כעס יכול להיות רק גברי: גברים הם היחידים שיש להם כבוד והם היחידים הרשאים להגן על כבודם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

הגילוי החשוב של התרבות הפוסט-הומרית - סוקרטית, עברית ונוצרית - הוא שמוסריות, יותר ממיומנות צבאית, היא מקורה העיקרי של הזהות. בשינוי תרבותי נרחב זה, גם משמעותו של הכעס השתנתה: משה, בהתקף זעם על עובדי האלילים שסבלנותם לא עמדה להם להמתין לשובו, שובר את לוחות הברית יקרי הערך שקיבל זה עתה מהאל. ישוע הופך את השולחנות שעליהם עסקו בחלפנות כספים בבית המקדש. שניהם מבטאים כעס נשגב שבאמצעותו הם מגינים על עקרונות נעלים שהאדם הפשוט אינו מסוגל לקיים. הם לא מגינים על כבודם, אלא על גדולתו של דבר האל.

רקס

בכל הדוגמאות הללו, כעס הוא רגש של אנרגיה ועוצמה אשר באמצעותו האדם הכועס חש מועצם על ידי כוח שבדרך כלל הוא חסר אותו, או לא חש בקיומו. זהו ביטוי של חיוניות, זהו הרגש שבו אדם מפגין את היכולת להגן על משהו נעלה יותר מנוחיותו, מתועלתו האישית ואף מחייו. לפיכך, ישנו משהו נשגב בכעס, המבטא את הנכונות לאמץ מטרה נעלה ולהגן עליה בחירוף נפש.

על אף זאת, אם כעס היה רק נשגב, התרבות שלנו לא היתה כה אמביוולנטית ביחסה אליו. שכן כעס גורם לנו להיות פחות אנושיים, פשוטו כמשמעו. כעס מביא אותנו לגבולותיה המסתוריים של המוסריות, למה שעשוי להפוך אותנו לפחות אנושיים. הריקוד המטריד והמגושם של הכעס עם המוסריות מופיע בסיפורו המשונה של היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", שנכתב בשנת 1811. הסיפור מתרחש במאה ה-16 בגרמניה. סוחר הסוסים מיכאל קולהאס לוקח את סוסיו לסקסוניה. כאשר הוא מגיע לסקסוניה, נציג מטעם היונקר ונצל פון טרונקה דורש ממנו רישיון מעבר בסקסוניה, מסע שאותו קולהאס עשה בעבר ומעולם לא נדרש להציג כל מסמך כדי לעשותו. לקולהאס אין המסמכים הנדרשים והנציג דורש ממנו להשאיר במקום שני סוסים כערבון. זמן קצר לאחר מכן, קולהאס מגלה שהבקשה לערבון היתה שרירותית, וממשיך בדרכו כדי לדרוש את סוסיו בחזרה. הוא מגיע לטירה של היונקר טרונקה ושם הוא מגלה שהסוסים הועבדו בפרך, סבלו התעללות ושהמשרת שבידיו השאיר את הסוסים הוכה אף הוא. קולהאס תובע את היונקר ודורש שישלם עבור הוצאות הטיפול הרפואי של משרתו ועבור שיקום הסוסים. לאחר שנה נודע לו כי התביעה נדחתה הודות להשפעה הפוליטית של קרובי משפחתו של היונקר. קולהאס עיקש בדרישה לזכויותיו. למרות תמיכתו של פוליטיקאי ידידותי, הוא נוחל כישלון. בניסיון להעביר עתירה למושל סקסוניה, אחד השומרים חובט באשתו והיא נפצעת באורח קשה. על ערש דווי, אשתו של קולהאס מבקשת ממנו שיסלח לאויביו, אך אי אפשר לשכך את כעסו. למעשה, לאחר מותה, כעסו רק גובר ומאבקו נהפך עיקש יותר. קולהאס והקוראים מבינים שהערוצים המשפטיים לא יניבו פירות, משום שהשופט והיונקר מכירים זה את זה ותומכים האחד בשני. בייאושו מהאמצעים החוקיים, קולהאס מוצא מפלט באמצעים פליליים. הוא פותח במלחמה פרטית, מחריב את טירתו של היונקר ומגיע לוויטנברג, שלשם נמלט היונקר. קולהאס נכשל בניסיון לתפוס את היונקר וזורע הרס וחורבן בעיר ויטנברג. בעקבות כך, הוא נאסר ונידון למוות. לפני ההוצאה להורג, נודע לו שזכה בתביעתו נגד היונקר, הוא זכאי לפיצויים עבור הפציעה של השכיר שלו וסוסיו מוחזרים לו, בריאים ושבעים. מרוצה מכך שהצדק נעשה, הוא מקבל עליו בשמחה את ההוצאה להורג.

כמו ברבים ממחזותיו וסיפוריו של היינריך פון קלייסט, תוכנו של הסיפור מודרני באופן מפתיע (וזאת למרות שהוא מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לקולהאס אמיתי במאה ה-16). זאת משום שהוא מכיל את המרכיבים המודרניים של הכעס: קולהאס מאופיין בנאמנותו לחוקים, להגינות ולצדק, ובעובדה שהוא רואה עצמו משופע בכוח המוסרי להתנגד להחלטותיו השרירותיות של אדם רב השפעה. אבל המודרניות שבסיפור מתבטאת בעיקר באופיו האניגמטי של קולהאס, הקשור למאפיין האניגמטי של הכעס.

כעס, ברוב המקרים, הוא אפיזודה בלתי תלויה שחולפת מעצמה. רק לעתים נדירות, ברומן זה, למשל, הכעס נשאר לאורך זמן. כשהוא מתמשך, הכעס נהפך ליותר מרגש, הוא נהפך לנראטיב רגשי, לסיפור שמונע על ידי רגש. באופן זה, הוא מתווה את חייו והלך רוחו של קולהאס, מחולל את המפנים בעלילה ואת התהפוכות בחייו. ובגלגוליו לאורך הזמן, הכעס נהפך לרגש חידתי.

כעסו של קולהאס הוא חידתי משום שכוחו נובע הן מכך שהוא מגן על אינטרס אישי לחלוטין והן מדאגה אמיתית ועזה לאחרים. בטקסט זה ברור: "היתה זו חובתו לעולם לעשות כל שביכולתו כדי לזכות בפיצוי לעצמו על העוול שנעשה לו, וערובה נגד עוולות עתידיות למען רעיו האזרחים". אניגמה שנייה: רגש שהחל כהגנה על הצדק, נהפך בהדרגה מנוכר לעיקרון המרכזי של הצדק - מידתיות - ובהמשך, אפילו לטובתו של האדם הכועס. האדם שבתחילה נאבק באי-צדק בהירואיות מסיים כפושע, המשלים עם הוצאתו להורג בגין פשעיו. זה נובע ממאפיין אניגמטי שלישי של הכעס: כעס הוא סימן לנכונות להילחם ולהרוג, אך הוא נובע מאהבה יוקדת לצדק ולצו המוסר. אם כך, כעס ביחס לצדק הוא כמו סקס ביחס לאהבה: הוא האמצעי לכיבוש מושא תשוקתנו. אבל צדק - כמושא תשוקתו של הכעס - הוא חמקמק הרבה יותר מהאהבה הגדולה ביותר, ועל כן הוא הופך את הכעס לתשוקה במרדף אחר מושא בלתי מושג. אניגמה רביעית: כעס לא שוכך עם הזמן, למעשה הוא מתגבר, כאילו יש לו מנגנון פנימי להגברת עוצמתו. לרגשות מעטים יש, כמו לכעס, מאפיין פנימי של הגברה ולא של הפחתה בעוצמתם לאורך זמן. זה משום שברגע שאנחנו מתחילים להילחם בעולם ובעוולותיו, העולם תמיד משיב מלחמה בכך שהוא מספק הוכחות נוספות לאי-צדק ולשחיתות. אניגמה חמישית: כמו בתשוקה גדולה, הכעס נהיה אובססיבי כלפי המושא שלו. בעת אותה אובססיה הוא שוכח מהמושא, ולמרבה העניין מתנתק, בסופו של דבר, מאותו אדם השואף לצדק, במקרה שלנו - מקולהאס עצמו. מרדפו של קולהאס אחר הצדק מחולל מנגנון הפעלה לא-אישי ונוקשה שבו רצונו האישי אינו מעורב יותר. זאת הסיבה לכך שהסיפור הזה מסופר בריחוק אקזיסטנציאלי מודרני להפתיע. הסיום המוזר של הנובלה מצביע על המוזרות שבכעס עצמו: קולהאס הולך אל הגרדום, אבל כשהוא רואה שהשיבו לו את הסוסים, וכשהוא "גילה שפסק הדין כלל סעיף הדן את היונקר ונצל פון טרונקה למאסר של שנתיים, רגשותיו גברו עליו... הוא הבטיח בשמחה לארכי-קנצלר שהמשאלה היקרה לו ביותר בעולם הוגשמה".

האניגמטי בסיפור וברגש הכעס הוא, אם כן, העובדה שכעס פועל בניגוד להיגיון הסיפור ובניגוד להיגיון השימור העצמי: הדמות מסכימה לקפח את חייה רק כדי לראות שהמצב נותר כפי שהוא וללא שינוי, כפי שהיה בהתחלה. האניגמה האחרונה של הכעס היא שרגש שמעניק לקולהאס חיוניות רבה וכוח, הופך אותו למנהיג רב עוצמה של מיליציה המסוגל לזרוע אימה בכל סקסוניה, מרוקן בהדרגה את דמותו מתוכן פסיכולוגי ועומק, ומנשל אותו ממה שעושה דמויות ספרותיות ובני אדם למעניינים: היכולת להתבונן בעצמם, להיות רפלקסיביים, להיות בעלי אירוניה עצמית וחוסר ביטחון עצמי, להסס ולהרהר. כעס אינו מאפשר אירוניה עצמית. דמות כועסת היא, לפיכך, אתגר לסופר, משום שאדם כועס הוא כמעט תמיד חד-ממדי ושטוח ביציבות ובאינטנסיביות של הרגש שלו.

בשנת 1810, שנה לפני שפירסם את "מיכאל קולהאס", קלייסט כתב חיבור קצר ומסתורי, "על תיאטרון המריונטות". בכמה דפים מטלטלים, הוא שיבח את תיאטרון הבובות על חוט - בניגוד לריקוד שמבצעים אנשים אמיתיים - משום, כך הוא כתב, שגוף המריונטה נע בלי מודעות עצמית. חן אמיתי, טוען קלייסט, קשור לחוסר מודעות עצמית. קלייסט הביע את משיכתו לצורה של סובייקטיביות שבה העצמי אינו מודע לעצמו, פועל ללא גבולות ואילוצים שהציב לעצמו, אינו מודע למבטם של אחרים וכפי הנראה, אינו מודע גם להשלכות של פעולתו בעולם. אני לא חוקרת של קלייסט, אך אני מציעה את הרעיון הבא: מיכאל קולהאס מבטא את משיכתו של קלייסט למריונטות, לפעולות שאינן נובעות מהעצמי השקול, אלא מונעות על ידי הכרח בלתי מודע. קולהאס, האיש הטוב והשמח האהוב על הבריות, על אשתו וילדיו, נהפך לבובה מעץ, המופעלת על ידי חוטי כעסו הנשגב והמוטרף.

הכעס מעלה, אם כך, שאלה מטרידה בנוגע למוסר: מתי עלינו להפסיק להגן על חוש הצדק שלנו? כעס מעלה את האפשרות שעולם של קולהאסים, עולם של אנשים אובססיביים בנוגע לגמול וצדק, יהפוך לעולם של אנשים נטולי עדנה ואנושיות. אך הוא גם מעלה את האפשרות המחרידה יותר: שעולמנו הנוכחי מיועד ל"אדם האחרון" שניטשה גיחך עליו לעתים כה קרובות, אותו אדם "שמסתדר", מעגל הפינות, העסקן שמחפש כל הזמן להתפשר עם העולם כדי להבטיח את נוחותו. השאלה היא לא למען איזה עולם קולהאס נלחם, ואם עולם כזה קיים בכלל, אלא האם עולם ללא קולהאסים שווה לחיות בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו