בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קובץ יצירותיו של דן אלמגור: פס הקול של המדינה

שיריו ופזמוניו מלווים את ישראל עשרות שנים. עתה רואה אור קובץ מיצירותיו של האיש שמעולם לא פרש מהקונצנזוס (זה רק הקונצנזוס שפרש ממנו)

33תגובות

הצ'ופצ'יק של הקומקום

דן אלמגור. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 319 עמ', 98 שקלים

האיש הזה כל כך מוכשר כשהוא שר, ומי לא ישיר את מה שהוא משאיר. אי אפשר לכתוב על יצירתו של דן אלמגור בלי לענוד על שרוולו כבר בהתחלה את החרוז כעיטור. לפעמים נדמה שהם נושרים מאליהם, החרוזים, שמעטרים את 300 הפזמונים והבלדות שכונסו בספר החדש "הצ'ופצ'יק של הקומקום". ואולי עוד ניסיון אחד: רק אדם מחונן כמו דן יכול לכנות את עצמו גרפומן: "הייתי גרפומן ונודניק בלתי נלאה", הוא כותב בהקדמה לספר. בחיבור הזה בין יד קלה ללב כבד - הוא יחיד במינו.

היום הוא בן 76, ואת שירו הראשון פירסם כילד בן תשע וחצי, ונא לשים לב לגאוותנות החצי. קודם ב"הבוקר לילדים", ומיד אחר כך ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים", ולא תמיד ראו העורכים בעין יפה את תרומתו השופעת מדי לעיתוני הילדים בעלי הגוון הפוליטי השונה: לא הרי עיתונם של הפרדסנים הבורגנים כהרי עיתון מעמד הפועלים. "מי שגורם לשני צער בלי טעם וריח, לבסוף נשאר לבדו מרוט וקירח", כתב דן אלבלינגר בשיר הבתולים שלו, וכאילו ניחש בחוש ילדותי את אובדן בתוליו, שגם אם יתמהמה בוא יבוא.

דניאל בר און

בגלל קנאת עורכים נאלץ דן לא-חסכן בכתבים להשתמש בשמות עט שונים ומתחלפים: דן אלבלינגר מכאן ו"דן הרחובותי" מכאן, "דן אלדד" בעיתון אחד ו"דן אליגר" בעיתון שני, עד שלימים מופיע השם הנוסף, וכך קיבלנו את דן אלמגור.

"אז מה אם אנחנו מרחובות", כתב לרביעיית התיאטרון (הלחין פרנק פלג), ששרה אותו בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" באולם ויקס המקומי. גם אני נולדתי שם, במושבה רחובות (אז מה?) על כן זיכרונותיו קשורים בזיכרונותי. לא רק הזיכרונות שלנו קשורים, גם החלומות שאבא שלו ואבא שלי העבירו לנו בירושה: אותו החלום ואותו השבר. וכמו אביו, גם "אבי לא הכה אותי אף פעם, ולכן גם לא אכך בני, לעתים הבאתיו עדי זעם ורבות אף סבל בגללי" (שיר שכתב זאב אלבלינגר לדן הקטן, והוא שמור עם הבן עד היום). אנחנו כבר לא ילדים, שנינו, כבר אין לנו אבא, רחובות היא מזמן לא מושבה; אך אנחנו עדיין שם, בחולצה לבנה, במקום שכולו תכלת.

נדמה שאין סוגת תרבות ויצירה שלא שלח בה את ידו - 1,500 פזמונים ובלדות, רבים מהם מה שנהוג לכנות "נכסי צאן ברזל", ביניהם "אברהמל'ה מלמד", "בוא אלינו לים", "בלדה לחובש", "האורכסטרה של ראשון לציון", "כל הכבוד", "מגדלור", "ולנו יש פלאפל", "ונצואלה", "חיימק'ה שלי", "טווי את הצמר"; נדמה שאין מלחין בארץ שלא חיבר לו מנגינות, אין זמרת וזמר שלא שרו לנו את שיריו, ביניהם שושנה דמארי, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, נורית גלרון, רבקה מיכאלי, "הגשש החיוור"; ויותר מ-100 מחזות והצגות מוסיקליות שכתב, תירגם ועיבד לבמה העברית, ביניהם "כנר על הגג", "גבירתי הנאווה", "קזבלן", "אל תקרא לי שחור", "איש חסיד היה" ועוד ועוד. לפעמים קשה להחליט אם זה דן אלמגור שחיבר את פס-הקול של המדינה הזאת, או שהמדינה היא פס-הקול ליצירתו הענפה של דן אלמגור. אלמגור הוא איש אשכולות - שלא רק כתב את שיריו שלו, אלא גם תירגם שירים של אחרים ותרם לתיעוד שיריהם של הקודמים לפניו בתוכנית "שרתי לך ארצי" בערוץ 1 - ואת מיטב התירוש שלו הגיש ללהקות הצבאיות, לדורותיהן ולחילותיהן. בדברי ההקדמה לספר המעצב והמעציב הזה מעלה המחבר על עצמו את החשד לכתיבה מגויסת; על מי שהיה בן 13 כשקמה המדינה, ומאז שר לה שירי נאמנות ואהבה. כמה מהשירים המגויסים הללו צורמים לו עכשיו את האוזן, "מעלים סומק על לחיי", בלשונו.

אבל יש כאן בלבול בין מוקדם למאוחר: בימים הרחוקים ההם לא היה כלל צורך בספרות מגויסת, כי הספרות התגייסה מעצמה, התנדבה לשירות פעיל. אף אחד לא גייס אותה, כי הקריאה לדגל לא נשמעה מהחוץ אלא יצאה מבפנים - קולות בלבב פנימה.

אין לדן אלמגור סיבה להתבייש. כי לא שלושה אלא כולנו היינו בסירה אחת, ששטה אל אי הפלאות - האופק אז היה רחב ופתוח, והמפרש הלבין. ומי שבעצמו לא כתב ללהקות הצבאיות את ההימנונים שלהן, שר יחד אתן בקול אחד גדול. עד שהתפכחנו, כי לא זה מה שהבטיחו לנו: "צריך ללחום? אז נילחם. אך לפחות אולי תפסיק, סוף סוף, לשיר לי הבטחות?" (כתגובה ל"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה" של חיים חפר) כך הוא כתב כאיש מילואים בסיני בימי מלחמת יום הכיפורים, שממנה לא התאוששנו (השיר הודפס בעיתון היומי של מרחב שלמה, "שרביט המרש"ל" שאותו אלמגור ערך).

זה לקח לנו זמן, אך בהדרגה נפרדנו מהנראטיב המוביל, ההגמוני - מהסיפור המכונן שהתעקם - עד שלימים נתנו לו גט כריתות. בימי האינתיפאדה הראשונה, באמצע שנות ה-80, פירסם אלמגור כל שבוע ב"דבר" וב"על המשמר" עשרות טורי מחאה סאטיריים. בין השאר, שב ופירסם את "בהיאחזות הנח"ל בגתית", שנכתב כבר 15 שנה קודם, כפארודיה על שירה הידוע של נעמי שמר: "בהיאחזות הנח"ל בגתית יש אדמה טובה, אדמת עדית, אשר חרשו שנים באהבה דורות של איכרים מעקרבה. חרשו דורות עם מחרשה וסוס - עד שהופיע שם מטוס ריסוס. וכל הפאטמות, הג'אמילות, העזיזות, עומדות הרחק ומסתכלות עכשיו בפחד איך כל הדליות והשרות והרינות שרות ‘לתת', אבל למדו כיצד לקחת".

הפרידה מעמק השווה, מהקונסנסוס המטמטם, לעולם אינה קלה, היא מיוסרת, ולפעמים כרוכה באיומים עליך ועל משפחתך. ביום השנה הראשון לאינתיפאדה הראשונה קרא אלמגור קטע קצר מתוך שיר ארוך - "אנחנו יורים גם בילדים". אז הודיע בכנסת שר הביטחון, יצחק רבין, ש"אין מקום במערך החינוך של צה"ל לחייל מילואים הכותב דברים כאלה". אלמגור, בן 54 אז, קיבל פטור, והיה לחייל הראשון והיחיד בעולם שהודח משירות בגלל שיר. אותו דן אלמגור קרא את "דמעות מול דגל" בהפגנה מעל הבמה בכיכר, שכעבור שבע שנים בלבד ניתן לה שמה החדש - כיכר רבין.

הרבה דגלים התנוססו שם מאז והורדו לחצי התורן, הרבה פצעים נחשפו בגופם של אוהבים. והאיש שכתב יותר שירים ללהקה הלאומית המדקלמת פרש משורותיה והלך אחרי מצפונו.

ויויו גם

מלים: דן אלמגור

לחן: ז'ורז' בראסנס

שרה: להקת הנח"ל בתוכניתה "בדרך כלל" (1959)

 

עוד כשהיינו קטנות

ורכות בשנים,

כבר אז קלטנו שמועות

שישנם גם בנים.

כבר אז שחקנו בגנה

עם הבנים של השכונה,

וכשלגן הולכות היינו -

אז בשורה תכביש חצינו...

 

יחד עם גיגי ה"לץ"

ועם צפצא "בול עץ"

ועם שוקיל'ה "ג'ורה".

יחד עם צוציק "ינשוף"

ועם חיליק "פרצוף",

ועם שמיל "עמד בצד!"

יחד עם צבינג'י "סתכל"

ועם ג'ינג'י "מקל"

ועם זלמן "בלורה";

וכמובן -

גם עם "שפץ הקטן",

ו"אם",

ו"יויו" גם.

 

עת-הילדות נעלמה

וחלפה לאטה.

יחד צעדנו עמה

מכתה אל כתה.

וכשהגיעה השעה -

יחד הלכנו ל"תנועה".

עם מי נפתח כל פעלה עם

"הי, הנה מה טוב ומה נעים"?

 

יחד, עם גיגי ה"לץ"...

 

זמן הגימנסיה עבר.

בא התור לשרות.

יחד עלינו להר

להקים האחזות.

ובתקוה ולב נרגש:

"סוף-סוף נכיר בחור חדש!"

אבל עם מי שוב נפגשה

כל ליל ששי פה על הדשא?

 

יחד, עם גיגי ה"לץ"...

 

ככה חולפות השנים

ורומז העתיד,

שעם אותם הבנים

נשאר לתמיד.

נו, לכבוד מי כבר נתחנחן?

יחד עם מי כבר נתחתן?

יחד עם מי פה נתרגשה

מול הנכדים שעל הדשא?

 

יחד עם גיגי ה"לץ"

ועם צפצא "בול עץ"

ועם שוקיל'ה "ג'ורה".

יחד עם צוציק "ינשוף"

ועם חיליק "פרצוף",

ועם שמיל "עמד בצד!"

יחד עם צבינג'י "סתכל"

ועם ג'ינג'י "מקל"

ועם זלמן "בלורה";

וכמובן -

גם עם "שפץ הקטן",

ו"אם",

ו"יויו" גם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו