בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקופסה" של גינטר גראס: משחק באש

יותר משביקש גראס להציל את העם האיראני מצוללות הגרעין הציוניות בשיר שפירסם, הוא ביקש לעצמו תשומת לב. על כך מעיד גם ספרו האחרון

31תגובות

הקופסה: סיפורים מחדר החושך

גינטר גראס. תירגמה מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 207 עמ', 89 שקלים

שני עשורים מבלבלים משהו עברו על גינטר גראס, הסופר הגרמני המפורסם בימינו. מי שהתחיל את דרכו כאחד משלושת הקולות הנחשבים של "גרמניה האחרת", המתייסרת והטרום-איחודית (ביחד עם זיגפריד לנץ והיינריך בל), קיבל אמנם את פרס הנובל האחרון במילניום, אך בד בבד נהפך גם לשק חבטות ומוקד של סערות ציבוריות. זה התחיל עם האשמות על גניבה ספרותית בספרו "קריאת הקרפדה"; נמשך עם "שדה רחוק", רומן מגלומני בן 781 עמודים שטופי ארס נגד איחוד גרמניה, שזכה ממבקרי ארצו לברכות כמו "יצירה פוליטית מטופשת", "זו לא ספרות, זו מפלצת", ו"ספר משעמם עד מוות"; והגיע לשיא עם "קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי שיצא לפני כשש שנים, שבו התוודה על חברותו בוואפן אס-אס. וידוי מסעיר לכל הדעות, אף כי המסר בין השורות היה דו-משמעי: תראו כמה רע הייתי, אבל גם כמה טוב אני שמגלה לכם.

כבר מראשית דרכו היה גראס סופר מגויס, על פי תביעתו של אלפרד דבלין הנערץ עליו, כי "כתיבה אינה בגדר כיסוס ציפורניים וחיטוט בין שיניים. היא פעילות ציבורית". בתור שכזה, גייס את אונו הספרותי ומעמדו הציבורי למחאה נגד כל עוולות המאה, שהפכו את העולם למקום שקשה לחיות בו אבל קל מאוד למות בו - מלחמות, רעב, קטסטרופות אקולוגיות, פצצות אטומיות ושאר מיני ירקות.

ויז'ואל פוטוס

עוד כתבות בנושא

בשבוע שעבר הגיעה תורה של מדינת היהודים לעלות על ספסל הנאשמים. כתב האישום הופיע הפעם בשיר בן תשעה בתים - "מה שחייב להיאמר" - שהיה בעיקר מביך וילדותי, ובו גילה כי מדינת היהודים, היא ולא אחרת, מהווה את הסכנה האמיתית לשלום העולם. כדרכו של עולם ודרכם של יהודים רגישים, נקשרו לגראס כתרי נאצה למכביר עד כדי חזרה לכור מחצבתו האנטישמי. ביום ראשון אף הכריז עליו שר הפנים אלי ישי כ"אישיות לא רצויה" ואסר עליו את הכניסה לישראל. אולם יותר משביקש הסופר הקשיש להצטרף למקהלה האופנתית של עוכרי ישראל, או להציל את העם האיראני מצוללות הגרעין של הציונים, נדמה שהכל בעצם עניין של צורך בתשומת לב.

אפשר להאמין לגראס שדאגתו לשלום העולם אותנטית וכנה, כמו מלחמותיו הקולניות נגד כל חטא קדמון או עוול אקטואלי. עם זאת, יצירותיו האחרונות מדיפות ניחוח לא נעים של סופר מגלומני המאוהב במלותיו, ומדבר לא רק כדי להשמיע - אלא גם כדי לשמוע את צליל קולו. לזכותו ייאמר, שספרו האחרון "הקופסה" כבר לא מתאמץ להציל אף עולם, וגם מבוסס על גימיק מקורי; לכאורה, ספר המשך אוטוביוגרפי ל"קילוף הבצל", אף כי במקום לספר את עצמו בגוף ראשון, מפקיד כאן "האב" את הסיפור בידי שמונת ילדיו, המגוללים לתוך מכונת הקלטה את חייהם ביחד ולחוד. מי שמקומן נפקד כמעט לגמרי הן ארבע האמהות של הילדים, הזוכות רק לאיזכורים אגביים כמי שמילאו תפקידי אורח חולפים בחיי "האב". במקומן תופסת את הבמה מאריכן, או בכינויה "הדודה מארי". צלמת אלמנה ש"מההתחלה היתה חלק מהמשפחה שלנו... היתה צמודה לאבא כמו דבק נגרים", כפי שמגדיר אחד הילדים את תפקידה העמום של "הדודה" במרחב שבין ידידת משפחה לאהובתו של האב.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

בעייתו הראשונה של "הקופסה" היא הפער בין הציפייה המבטיחה לספר שיחשוף "הכל" לבין המימוש בפועל. בפתח הספר אנו מקבלים אמנם את הצהרת הכוונות של הילדים, שעל אף אהבתם לאב, "הרי הם עקשנים ונחושים בדעתם שלא לחוס על רגשותיו". אותה ציפייה נבנית גם מהגיבורה האמיתית של הספר, הלא היא מצלמת הקופסה של מאריכן, שעליה אנו למדים שוב ושוב שהיא "קולטת דברים שאינם, או מראה דברים שלא היה אפשר לדמיין אפילו בחלומות הכי פרועים", וגם "אף אחד לא יכול להסתיר ממנה דברים". מה שמעקר מרצף הזיכרונות את פוטנציאל המציצנות, היא ידיעתם של הקוראים כי מביא הדברים הוא הסופר עצמו, שבסלקציית העריכה הותיר מן הסתם שאריות לא נעימות על רצפת חדר עבודתו. בדיוק כשם "שמאריכן השאירה בתוך חדר החושך את הדברים הרעים באמת, את הדברים שעדיין היו עלולים להכאיב", שהרי הביוגרפיה האמיתית שלנו עשויה מהדברים שאנו מנסים להסתיר.

מה שמקבלים הקוראים אפוא הוא אוסף מונולוגים מעגליים של זיכרונות ילדות, שלמרבה הצער מגלים מעט מאוד על גינטר גראס, הסופר, האדם והאב. מינימום של נגיעות באירועי ההיסטוריה הנלווים, כמעט אפס התייחסות מעניינת לספרים שכתב, והמון זוטות אנקדוטאליות כגון אהבתו של גראס לסיפור יעקב ועשו, כישרונו לבשל מרק עדשים סמיך, ו"חוסר יכולתו להבריג נורה פשוטה כמו שצריך".

ההבדל בין גינטר גראס של שנות ה-60 לגינטר גראס של תחילת האלף השלישי הוא פחות בהגדרת הכוונות ויותר בטכניקת המסירה: באיזון העדין שבין רומן למניפסט מחאה. ב"טרילוגיית דנציג" המופלאה ("תוף הפח", "חתול ועכבר" ו"שנות כלב"), בחן גראס את פשעי עמו דרך עולמותיהם הזעירים של אנשים קטנים, המתרוצצים על בימת ההיסטוריה בלי לקרוא את המחזה או להבין את הקונטקסט. בספריו המאוחרים ("החולדה", "קריאת הקרפדה" ו"שדה רחוק"), הוחלפה המקלדת במכונת ירייה ובמטרות מסומנות, אבל לפחות היתה עלילה שאפשר לנעוץ בה שיניים.

כרומן פיקטיבי, היה יכול גם "הקופסה" לפרוט על כמה נימי רגש ועניין, למעט המכשול שעצם הגדרתו כספר זיכרונות מונעת קריאה מנותקת מהקשריו הביוגרפיים וההיסטוריים. "אבא שלנו תמיד רוצה עוד סיפור ועוד סיפור... אבל אין לו יותר מה להגיד", מסכם אחד הילדים את תעודת הזהות העדכנית של אביו: סופר ענק שפשוט נגמרו לו הסיפורים, ונותרו רק פרובוקציות, זיכרונות וגימיקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו