בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השפעה בלתי הוגנת": חברים לעט

למרות הפתיחה המאכזבת, אריאל הירשפלד ורונית מטלון הצליחו לכתוב רומן-מכתבים מעניין, שנון ומורכב בעידן האינטרנט

29תגובות

השפעה בלתי הוגנת

רונית מטלון ואריאל הירשפלד. הוצאות כתר ועם עובד, 284 עמ', 96 שקלים

חמישים ומשהו העמודים הראשונים ברומן-במכתבים החדש של הזוג מטלון והירשפלד הם חסרי כל עניין. כמי שמכבד מאוד את כתיבתה הספרותית של מטלון ואת כתיבתו המסאית והביקורתית של הירשפלד, חשתי אי נוחות של ממש בפתח הספר הזה, שאותו כתבו השניים במשותף (בפתח הרומן מסבירים המחברים כי מטלון כתבה את מכתביה של הגיבורה, לורי, ושל בני משפחתה האחרים, ואילו הירשפלד כתב את מכתביו של הגיבור, נתנאל). אבל מי שיתגבר על הפתיחה המאכזבת הזאת יגלה, כי מטלון והירשפלד עמדו בהצלחה במשימה בלתי אפשרית כמעט: כתיבת רומן-מכתבים מעניין, שנון ומורכב בעידן האינטרנט.

העלילה נסובה על שתי משפחות שהן אחת: בלנקה, אמו של נתנאל היילברון, עזבה את משפחתה ועברה לחיות עם ברוך דהאן, אביה של לורי ושל שתי אחיותיה. בפתח הרומן כותבת לורי לנתנאל ומבקשת את עזרתו: אביה מת והותיר שתי צוואות, וכעת בלנקה, מצד אחד, ואחיותיה של לורי, מצד שני, נאבקות אלה באלה על יישום צוואותיו. נתנאל, שפגש בעבר את לורי וזוכר את יופיה, נחלץ בשמחה לעזור. הצוואה הכפולה הזאת נזנחת במהרה, ונוכחת בסיפור בעיקר כדי לפרוש את הדינמיקה המשפחתית של משפחת דהאן. מי שמכיר את ספריה הקודמים של מטלון, ימצא גם כאן בחינה מעמיקה של הכוח המשפחתי (הגנטי, החברתי, התרבותי) ושל היכולת או אי היכולת לעצב עצמיות המשוחררת ממרכז הכוח הזה. מכל מקום, עניין הצוואה עובר לשוליים, ואת מרכז הבמה תופס מהר מאוד סיפור אהבה: נתנאל בן ה-44, הגרוש מאשתו מזה שנים, ולורי, שבעלה ההומוסקסואל עזב אותה ואת בתם המשותפת, מתאהבים זה בזה בהתלהבות של בני נעורים, באמצעות מכתביהם המרובים ופגישותיהם הספורות.

איליה מלניקוב

איך כותבים רומן-אהבה-במכתבים בעידן האינטרנט? איך אפשר לנמק מכתבים בני שלושה וארבעה וחמישה עמודי טקסט עמוסים, הנשלחים במדיום שכל כולו בנוי על מהירות ועל תגובות קצרות? מדוע להשקיע זמן רב כל כך בכתיבת מכתבים כאלה? מדוע לא לטלפן או פשוט להיפגש? אחת הדרכים להשיב לשאלות האלה היא להפוך את הצורך במכתבים האלה לאחד מנושאיו המרכזיים של רומן המכתבים. לורי מתארת את עצמה כילדה בודדה שלמדה להכיר את העולם בעיקר דרך ספרים. בעלה לשעבר מעיד עליה כי "היא אדם שלא יוצא מתחומי הבית כמעט אף פעם, וכל מה שהיא יודעת על העולם הוא באמצעות הספרים. הכל מתווך באמצעות הספרים". היא עצמה נוקבת לא פעם בשמות חפצים או צמחים כלשהם, ואחר כך מודה שאינה יודעת כלל מה הם דברים אלה, כי פגשה אותם רק בספרים, וכי "הקיום שלהם בשבילי הוא לשוני בלבד". לא מפליא, לכן, כי אחרי אחת מפגישותיה הראשונות עם נתנאל היא חותמת את מכתבה אליו במלים: "מחכה מאוד מאוד גם לזה שתבוא וגם למה שתכתוב אחרי שתבוא".

נתנאל אכן גם בא וגם כותב-אחרי-שהוא-בא, ומערטל את התחבולה שעליו בנוי הרומן הזה: "לורי אהובתי, אני כותב את ‘מה שתכתוב אחרי שתבוא': כי כל כך חמודה הציפייה הזאת וכל כך חמודה גם האירוניה שבה הארת אותי בציפייה הזאת - אני היצור הזה החוזר מאהובתו ומיד מריץ מייל-מכתב ובו הגיגים על מה שהיה רק כמה שעות קודם לכן עם אהובתו, על דברים שאהובתו יודעת לא פחות ממנו, אבל היא רוצה לקרוא אותם במכתב כמו שפו הדוב רצה מאוד לשמוע סיפור שבו נזכר גם הוא עצמו".

נתנאל (בטעות כתבתי אריאל, אבל מיהרתי לתקן) הוא פרופסור למוסיקולוגיה, אבל גם הוא מציג את עצמו כאדם בודד מאוד, שבילדותו חי בעולמות אחרים שהכיר "דרך הספרים", וגם בהווה הוא "חי באמת רק בספרים". הן ללורי והן לנתנאל חוויית ההתאהבות היא רעידת אדמה, וחשוב להם לנסות להקיף אותה מיד במלים, להכיל אותה במלים, ולהוסיף את יכולת הניסוח שלהם לקסם שהם מהלכים זה על זה. הצורך הזה בניסוח החוויה ובהכלתה במלים עולה שוב ושוב ברומן, הבוחן בין השאר את כישלונם והצלחתם של ה"דיבורים" מול ה"דברים" עצמם. מכתבה של לורי לנתנאל פותח את הרומן, והחלטתה להפסיק לכתוב מכתבים, בשל הרגשתה ש"היא רוצה מעתה יותר מציאות בחייה, יותר ממשות. שהיא רוצה גוף. לא רק מלים שמסמנות ומבטאות אותו", חותמת אותו.

המכתבים, אם כן, אינם רק צינור התקשורת שבין הגיבורים, אלא הם - ועצם מעמדם של ה"דיבורים" למול ה"דברים" - אחד מנושאיו המרכזיים של הרומן.

מעמדן של הלשון ושל הספרות בעולם שב ועולה ברומן מכיוון מרכזי נוסף: מה עוד אפשר לכתוב על התאהבות ואהבה שטרם נכתב? מה יכולים שני אנשים משכילים, המכירים את מיטב ההגות, הסיפורת והשירה שנכתבו על אהבה, לספר זה לזה על אהבתם הגדולה, בלי לחוש שהם חוזרים על מה שכבר נכתב ונאמר ונטחן בלי סוף? לורי ונתנאל נוקטים כאן בעקיפין בשתי טקטיקות שונות. נתנאל מתאר את השמחה וההתרוננות הגדולה שהוא חש בעקבות הזיקה שנוצרת בינו לבין לורי, ואינו מהסס להשתמש בספרות כבקוד סמוי המביע את אהבתו הגדולה. דוגמה קטנה: "אני אחכה לך כמו נעליים", הוא חותם את אחד ממכתביו האחרונים. קורא המכיר את שיר האהבה הנפלא של אלתרמן, "על קביים אליך שירי מדדים", לא יוכל להחמיץ את הרמיזה לשיר הזה ("שותק ונכרי בחדרך השלו/ אחכה לך כמו נעלייך"), ולסיטואציית האהבה המורכבת המובעת בו. נתנאל גם אינו מהסס להשתמש ברעיונות של פילוסופים שכתבו על אהבה כדי להגדיר ביתר דיוק את רגשותיו. כך, למשל, דבריו על כך שהאוהבים משמשים גשר למשהו או למישהו גבוה מהם מושפעים בוודאי מן התיאורים של הזיקה אני-אתה בחיבורו המפורסם של בובר. ועוד נמצא בדבריו הדים ובני הדים לאפלטון ולאורטגה אי גאסט ולמי לא.

לורי, לעומת זאת, אינה מהססת לתאר בצורה ישירה יותר את תחושותיה, אבל ממהרת לסייג את תיאוריה ב"הנה לך עוד קיטש גמור", ובכך כמו מפרקת את המבקר מנשקו (מה, אני לא יודעת שזה קיטש? אבל אם זה קיטש זה אומר שזה לא נכון?). בצד תיאורים "קיטשיים" כאלה, נמצא במכתביה לא פעם אימאז'ים מקוריים, המזכירים את יכולת התיאור הנפלאה שהפגינה מטלון בספריה הקודמים.

כך או כך, הצלחתו של הרומן טמונה בכך שהוא גם מצביע על גבולותיה ומגבלותיה של הלשון האנושית, וגם משכיל לתאר, למרות המגבלות האלה, את נפלאות האהבה. מן המכתבים עולה שוב ושוב תחושת הייחוד, האצילות והקדושה הנלווים לאהבה. המכתבים מבטאים היטב את התהליך שבו האוהבים משליכים זה על זה את מיטב חלומותיהם, ובה בעת מנסים להצטיין כדי להגשים את חלומותיו של בן זוגם. המכתבים מביעים במוחשיות רבה את תחושת העצמיות המועצמת המלווה את ההתאהבות (עצמיות שבה נחשפים הן ילדותם המוקדמת והן בגרותם של האוהבים) ואת תחושת האיום על העצמיות. אם יש לעתים משהו מביך כמעט בחוכמה הנשגבת, ברגישות האינסופית וביופי האצילי שהכותבים מייחסים זה לזה, הרי שהם גם חושפים במכתביהם ליקויים ופגמים אישיים קשים ובכך כמו מאזנים את התמונה.

לשונה של לורי אינה אחידה, ולא פעם נמצא במכתביה התנגשות בין משלבי לשון נמוכים מאוד למשלבים ספרותיים ("כאילו" של לשון הדיבור, מצד אחד, ומצד שני עשרות פעמים מלה כה ספרותית כ"כה": "כה אני שונאת לחכות"). מכל מקום, תיאוריה הם לא אחת מקוריים ורעננים, ולא לחינם משבח אותה נתנאל על יכולתה למצוא מלה "זרה", המאירה באור חדש את מצבה. גם נתנאל מגלה כשרון תיאורי ניכר, אם כי בצדק הוא זוכה להערות אירוניות מצד לורי על נטייתו להאריך ולסלסל בלשונו. הדמות הנותרת מוארת יותר בזיכרון, לפחות אחרי קריאה ראשונה, היא דמותה של לורי. הסתירות והמאבקים הפנימיים שלה, המתח הקיים בעולמה בין אמת לדמיון, תחושתה כי עצמיותה רעועה ופגומה, וניסיונותיה לשמור על העצמיות הזאת מפני התפרקות גמורה, הופכים אותה לדמות מורכבת ורבת עניין.

רונית מטלון ואריאל הירשפלד הולידו יחד רומן-במכתבים שחלקים רבים בו עשירים ומעניינים. איני מכיר אותם אישית, אבל כמי שכתב לא אחת על קסמיה ותעתועיה של האהבה, אני רוצה לסיים את הרשימה הזאת לא בדברי ביקורת אלא בברכה. כך כותב בסיום הרומן בעלה לשעבר של לורי לנתנאל: "אני מוצא את עצמי לפעמים ממש מתפלל, כמעט מתפלל, שיהיה דבר טוב עם האהבה שלכם ובגללה... אני מרגיש שכל התממשות של אהבה שלא מסתיימת בהרס הדדי, השחתה, ניוון, או התפוררות, מחזקת אותי בתור ראיה שדבר כזה אפשרי בכלל בעולם".

פרופ' אברהם בלבן הוא סופר וחוקר ספרות. הרומן האחרון שלו, "אומרים אהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו