בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא היה למה לצפות: על "סובל מספר 1001"

בתוך עולם של עוני, חרדה ורוע, יושב הנער הזה וכותב סיפור לתחרות של סיפורים. כמה חלומות נטוו בוודאי במעטפה שנשלחה

תגובות

סיפורו של "סובל מספר 1001" ("ליידנדער נומער 1001"), נשלח לתחרות שנערכה ב-1939. המחבר, יליד 1921, נולד וחי בעיירה החקלאית היהודית אוסובה, הנמצאת בחבל וולין שבפולין. זמן לא רב לאחר ששלח את הסיפור לתחרות פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא נמלט, כפי הנראה, כמו יהודי האזור, אל היערות שמסביב לעיירה, ושם נרצח על ידי הפולנים או על ידי האוקראינים.

סיפור החיים שלו - שאותו כתב כשהיה בן 17 או 18 - אינו מפעים רק בשל התחכום הפואטי שלו ותמונת העולם שהוא מצייר, אלא גם בגלל מותו הקרב, שמצוי מחוץ לגבולות הסיפור. הרצח העתידי של הנער שמגולל כאן את קורותיו ואת קורות משפחתו וקהילתו, צובע בדיעבד את הסיפור בגוונים מבהילים; כמו נבואה לאסון שעתיד להתרחש. והסיפור של "סובל מספר 1001", שקיבל את הכותרת "גוליבר בן השוטים", הוא סיפור של אסון שממשמש ובא; של קהילה חולה, של משפחה חולה ושל חיים אבודים. "הבית היה כמו מת", הוא כותב, "לא היה למה לצפות".

בגיל 18, שומו שמים, הוא כתב מלים כאלו. כתיבה על פרקי חיים בגיל צעיר כזה היא על פי רוב אופטימית. היא נתונה תחת סד הנתינות ואסירות התודה: להורים, למורים, לבני הקהילה; או לחלופין מופעלת על ידי רוח סוערת של מרד וביקורתיות, שגם היא אופטימית בדרכה, משום שגם אם היא אפלה או זועמת, היא בכל זאת חותרת להגשמת עצמאות מחשבתית או רגשית, ובכך מכשירה את הדמיון לעתיד טוב יותר. באופן הקר והאכזרי שבו מתאר ה"סובל" את ילדותו אין שמץ של רוח נעורים. יש בו פיכחון, תחושת חוסר מוצא והשלמה עמוקה וקודרת. הוא מספר על חידלונו ועל חידלונה של משפחתו בנימה מובסת, נטולת תקווה ונטולת געגועים. וזו תנועה שאינה שכיחה, ובוודאי זרה, לסיפורי החיים של צעירים בימינו: הייאוש שלו עמוק ומבהיל. והוא מבהיל שבעתיים, משום שהוא מדווח על קהילה גוססת, מבלי שיידע שאחריתה קרבה.

באדיבות ארכיון "יד ושם"

"סובל מספר 1001" בחר בשם עט שמבהיר את כוונותיו: הוא מייצג באופן מופתי את סיפורם של רבים, ובכך משחזר סיפור קולקטיבי של סבל ושל חוסר תוחלת. סיפורו הולם היטב את התפישה הציונית של הרפיסות והחידלון שמאפיינים את "היהודים הישנים", יהודי הגולה, ששאבה את מקורותיה מהאנטישמיות האירופית של תחילת המאה ה-20. הסיבה לכך היא, שהמחבר מתאר פיסה של מציאות יהודית בת זמנו: עיירה קטנה וקרתנית, שנתקלת בגילויי אנטישמיות, ולפיכך נהפכת למסוגרת בתוך עצמה. ככל שהיא מסוגרת יותר, כך מתרבים בה השחיתות, האלימות והרשע; ואלו מעצימים בתורם את הדמיון האנטישמי. אם מנדלי מוכר ספרים, או שלום עליכם, תיארו את הווי החיים של העיירה היהודית ואת השחיתות המוסרית שלה בנימה של אירוניה מבודחת, וגם בחמלה, ה"סובל" מדווח על האקלים שבו הוא חי מתוך קורקטיות טראגית מובהקת: אסון רודף אסון, בערות וכוח משמשים זה את זה. ואלו מכריעים את נפשו הצעירה והופכים אותה למחוספסת ולנואשת.

מתוקף המסורת הרומנטית, שהיתה מקובלת ביצירות הקנוניות של התקופה, הוא מצייר עצמו כענק בין שוטים, דהיינו כגאון רומנטי - והוא אכן מכריז על עצמו כגאון בפתיחת הסיפור, שהרי "הורי האמינו שבביתם גדל עילוי" - המרוחק מהתאוותנות חסרת המנוח של חבריו לספסל הלימודים, של הכנופיות ברחוב וגם של אביו, ומתמסר לחיי התבוננות והרהור. בלתי מובן, בודד ומזה רעב, מסוגר בעליית גג רוחנית, הוא מגשים את מעמדו המדומיין של היוצר הרומנטי, כדי להשקיף על סביבתו בתיעוב מרוחק ולזהות את טבעה האנושי השוטה, ללא חמלה וללא משוא פנים.

כילד, שבשל כישוריו נכנס לכיתה של ילדים מבוגרים ממנו, היה מושא ללעג ולקנאה. הילדים היו מכים ומציקים לו, עד שנעתר להצעה של אחד הילדים הגדולים לשלם "דמי חסות" כדי שיגן עליו. הוא גונב את הכסף מהוריו, ובתוך שגרת הגנבות החודשית נקרע הסיפור לתיאור של סצנה שמתרחשת ברחוב: אליה הזקן נרצח במכות על ידי הכנופיה של מנדל-פריידיל-מרים, בשל סכסוך כספי. הדרמה האישית מופקעת אל חיי הקהילה, ומהדהדת לעומתם: האלימות של החוץ ושל הבית מפרנסות זו את זו. לאחר כמה שעות מתה סבתו, ומאוחר יותר גם אמו, אחיו התאומים הקטנים ואחיו הגדול והאהוב. אביו מבקש לשאת נערה צעירה, והוא הורס את ביתו ומתנכר לילדיו. דלות ורעב שורים בבית, ובחוץ כנופיות אלימות של ילדים סובבות ברחובות העיירה ומטילות שיתוק, בדידות ומגור.

כשהוא יוצא לבית ספר פולני, הוא נתקל בהערות אנטישמיות; כשהוא יוצא לתנועת הנוער "השומר הצעיר", הוא מגלה שם חוסר הבנה מוחלט של ערכי התנועה, משום שצעירי העיירה מאמינים שזו תנועה דתית, שמבקשת להקים את בית המקדש בארץ ישראל. הוא מוצא מפלט מבורותם בתנועת הנוער של בית"ר, אולם שתי התנועות נסגרות עקב חיכוכים ומריבות. הוא נותר בלא כלום, ובלא אפשרות ללמוד או לעבוד בעבודה מכניסה, הוא פונה לעבודה כשוליית תופר בחנות קטנה, כדי להרוויח ממון. אנשי העיירה באים לחנות כדי לראות אותו, העילוי הצעיר, במפלתו.

בתוך עולם רוחש של פילוג, יריבויות, עוני, חרדה ורוע, אין אפשרות לדמיין מציאות חיים אחרת. הנער הזה אינו קדוש ואינו קורבן; הוא מובחן מאחרים במעשה הכתיבה שלו, ובכך שהוא מסוגל לראות את הא-נורמליות של הקיום שאפף אותו במשך כל חייו הצעירים. זו פרספקטיבה נדירה, משום שהיא נטולת יכולת השוואה. ומתוכה יושב הנער הזה וכותב סיפור לתחרות של סיפורים, שעורכיה אז ביקשו לחקור באמצעותה את הסוציולוגיה היהודית של מזרח אירופה ומרכזה. כמה חלומות נטוו בוודאי במעטפה שנשלחה, וכמה רטטה היד ששלחה אותה: היא פירנסה אופקים של דמיון, של מוצא ושל גבורה בתוך סיפור חיים ששלל את כל אלו.

אני לא יודע אם זכה בתחרות, או אם זכה לקבל תשובה לפני הפרעות. אולי אין זה משנה. מתוך השחיתות ותחושת המחנק שעולה מהסיפור צומחת גם תקווה: "סובל מספר 1001" כתב בלהט וברגשה וביהירות. וכשאדם כותב, יש לו רוח ויש לו תקווה. יש לו צורך להשמיע קול ולהשאיר חותם; לפרוץ את הגבולות הגיאוגרפיים והאנושיים שסוגרים עליו ולצאת אל מרחבים לא ידועים. על אף שנותר אלמוני וימיו היו ספורים, סיפורו נותר אחריו כעדות היסטורית, ויותר מכך - כעדות לניצחונו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו