בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זהות כפולה: על אברהם רוטפרב

חיבורו של הנער בן ה-18 מוורשה מרשים לא רק בשל איכות כתיבתו, אלא כי הוא מצליח לשקף הוויה של נער יהודי בפולין

תגובות

כותרת מפעל תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות של ייוו"א היתה "האוטוביוגרפיה הטובה ביותר", ובמובן זה חיבורו של אברהם רוטפרב, בן 18, מוורשה, שנכתבה בפולנית בשנת 1939, ראויה לתואר, גם מבחינת איכות הכתיבה שלה כשלעצמה - לא רק מן הבחינה הלשונית, שממנה אי אפשר להתרשם בתרגום העברי, אם כי העורכים מציינים את רמתו המרשימה - וגם מבחינת היותה מצליחה, ובמידה רבה כנראה גם מתכוונת, לשקף הוויה של נער יהודי בפולין.

אני מניח שהיא נכללה במבחר זה בשל היותה מייצגת סוג מסוים של הוויה, של נער משכבה סוציו-אקונומית מסוימת (שכונות עוני בוורשה), העובר שלב חברות ספציפי (חברות בתנועת הנוער הקומוניסטי). מנגד, נראה כי הכותב עצמו, אברהם רוטפרב, מנסה בחיבור שלו להראות את התפתחותו האינדיווידואלית כתוצאה של סביבת הגידול שלו.

כך, למשל, הנקודה הבולטת בחיבור האוטוביוגרפי הזה היא הניכור המוחלט שלו אל משפחתו המיידית, שעליבות חייה מתקשרת אצלו ליהודיות של ההוויה שלו. אין לו כל קשר לאביו, השקוע אך ורק בפרנסת המשפחה במלאכה העלובה שלו (תפירת נעלי תינוקות, שאליה הוא מגייס גם את ילדיו, כולל הכותב). הוא מביט בצער על שני אחיו ואחיותיו הקטנים, שגם אם הוא רואה בהם פוטנציאל, הם מבזבזים בעיניו את יכולותיהם על דברים לא ראויים ולא חשובים.

באדיבות ארכיון י"יד ושם"

הכותב אינו שופט את בני משפחתו; הוא מכיר בכך שהם - כמוהו - תוצר של עליבות החיים, שבהם העוני משחק תפקיד רב יותר מהיהדות. מלכתחילה הוא רואה עצמו כמפלס לעצמו דרך משלו, תוך ניסיון ללמוד, במסגרות הלימודיות שהוא מגיע אליהן (כמה בתי ספר), או באמצעות קריאה. אמו, היחידה שעליה הוא כותב בחמימות, מתה כשהיה צעיר. נראה שהיא היתה זו שהנחתה אותו למסגרות הלימודיות שבהן היה.

באשר ל"יהודיות" שלו - הוא למד בחדר בילדותו, והוא מתאר בערגה חוויית ילדות יהודית של חגים, שאותה הוא מתאר כ"חלום יפה". הוא ראה עצמו יהודי "אדוק" במובן זה שלא הלך לישון בלי כובע, למשל, אבל אפילו על פי עדותו מדובר על דתיות מתוך פחד מפני איזה מסתורין. המסגרות הלימודיות שלו היו "יהודיות" מבחינת המסגרת הארגונית, והוא מציין מורים שלימדו אותו תנ"ך ודקדוק עברי. אלא שהניתוח שלו מבחין בין בתי הספר האלה על פי היכולת ההומניסטית שלהם - של התייחסות לא מפלה בין תלמידים ויצירת אווירה המעודדת לימודים.

בסופו של דבר, בית הספר שהקנה לו חוויה חינוכית, לימודית ואוניברסלית הוא זה שאותו סיים (זה היה בית ספר בן חמש כיתות בלבד, והכותב וחבריו קיוו בסוף השנה החמישית שימשיכו ללמוד, אך התפזרו בסוף בלית ברירה). אבל באופן פרדוקסלי השיעור החשוב ביותר של בית הספר הזה היה אוניברסלי: "התעוררו בי רגשות של יהודי פולני... הפכתי ליהודי סובלני. התחלתי לאהוב את פולין ואת השפה הפולנית יותר מאשר את היידיש. השפה העברית והסיפורים ההיסטוריים היוצאים מן הכלל על (ארץ) ישראל הפכו בשבילי לפרק מרוחק יותר של רגשות יהודיים... ורק עכשיו הם הפכו ממשיים יותר, מלאי רגש יותר וציוניים. והתנ"ך חיזק את הרגש הזה, בגלל ההרואיות והיופי שבו. בד בבד התגלתה השפעתה של התרבות הפולנית, שהתוודעתי אליה בבת אחת ומיד הבנתי אותה".

פרקי האוטוביוגרפיה עצמה מרתקים בשל יכולת התיאור של הכותב, שאף זכתה בהכרה בסביבתו: בתנועת הנוער הקומוניסטית הוא נחשב ל"משורר" ולפי תיאורו הפעילות התנועתית - הלא יהודית בעליל - ממלאת את הווייתו. למרבה הצער, הפעילות הזאת נקטעת מכיוון שבהוראת הקומינטרן, מסיבות פוליטיות מורכבות, מפורקות המסגרות הקומוניסטיות בפולין. באופן מוזר למדי, בשל מרכזיות תנועת הבונד בפולין לפני המלחמה, הכותב לא מצא דרכו אליהן ואף לא הזכיר אותה כאפשרות.

למעשה, נראה כי הכותב עצמו מנסה להתוות את הדרך היהודית-פולנית שלו: מעליבות חיי הבית היהודיים, דרך המסגרות הלימודיות-החינוכיות שהיו תשובה חלקית בלבד, תרמו להתפתחות החברתית אך עוררו דווקא את הקשר של הכותב לתרבות הפולנית, דרך תנועת הנוער הלא-יהודית שהיתה מענה מסוים לתהיות נעורים ואף סיפקה חלום חברתי, דרך מבוי סתום, המוביל, כמעט בלית ברירה, לברירה הציונית. הפתרון הציוני הוא זה שנראה לו נכון בסוף דבריו, גם אם הדרך שבה יגשים אותו (ראו להלן) היתה יותר החלטה של הגורל היהודי באירופה, מאשר שלו עצמו.

העלילה העולה מהאוטוביוגרפיה היא רבת פרטים וגיבורים הראויים לאזכור, ומה שאני מביא כאן לא עושה צדק לאיכותה. יחד עם זאת, מה שמעניין בה הוא מסקנתו של הכותב כיהודי פולני, בשנת 1939, בפולין, לקראת סוף דבריו, כסיכום שלו: "אני נשמה מתבוללת עלובה. אני יהודי ואני פולני. או, נכון יותר, הייתי יהודי, אולם בהשפעת הסביבה, הטריטוריה, השפה, התרבות והספרות, הפכתי לפולני. אני אוהב את פולין, שפתה, תרבותה, ומעל לכל את המאבק לשחרורה ואת הגבורה של מלחמות העצמאות - כל אלה מרטיטים את לבי ומציתים את רגשותי והתלהבותי. אך אינני אוהב את פולין השונאת אותי ללא סיבה, פולין הקורעת את נשמתי ואת לבי, הדוחפת אותי אל תוגה וחוסר תכלית אפל. אני שונא את פולין שלא רק שאינה רוצה בי כפולני ורואה אותי אך ורק כיהודי, אלא גם רוצה לגרש אותי ממנה, מן הארץ שבה נולדתי וגדלתי. את פולין הזאת אני שונא - אני שונא אנטישמיות. לכם, האנטישמים, אני מייחס את תסביך הנחיתות שלי ואת העובדה שאינני יודע מי אני: יהודי או פולני. פולין אמללה אותי, הפכה אותי לכלב שללא אמביציה מבקש לבל ישאירוהו לבד בישימון תרבותי ויחסמו בפניו את הדרך לחיי התרבות הפולניים. פולין חינכה אותי כפולני, אבל מכריזה עלי כעל יהודי שיש לגרש. אני רוצה להיות פולני ואתם אינכם מניחים לי; ואילו יהודי אינני יכול להיות, כי התרחקתי מיהדות (אינני אוהב עצמי כיהודי). אני כבר אבוד, אבל בחושבי על בני דורי הצעירים ממני?! הו, אז אני סובל! מה יצמח מהם, פולנים או יהודים?"

הטקסט עצמו אינו מספק ולו דוגמה אחת של התנכלות אנטישמית שהכותב חווה או היה עד לה, אולי משום שהוא מניח שקוראיו אינם זקוקים לדוגמאות כאלה. בהתחשב בכך שהוא נכתב בסמוך לפלישה הגרמנית לפולין, מעניין שאין בו אף רמז לחשש לבאות; אולי זה צריך ללמד אותנו משהו על הלך הרוח שהיה נחלתם של יהודים פולנים, אף אלה שהיו מודעים, כמו הכותב.

אני חייב להודות שכיהודי שנולד בפולין וחי בישראל, בזמנים מאוד אחרים, אני חש הזדהות עמוקה מאוד עם הדברים שהוא כתב, מנסיבותיו, אז (בהערה מהיום, שאינה שייכת בעצם לדברים, קשה שלא לחשוב אם טקסט דומה לזה לא יכול היה להיכתב היום, בעברית, על ידי ערבי ישראלי).

לגופו של עניין, בניגוד למחברי אוטוביוגרפיות אחרים, הכותב שרד את מלחמת העולם השנייה, ואחרי גלגולים בברית המועצות, כולל הגולאגים שלה, הגיע לישראל, וכאן זכה להקים משפחה. על פי הפרטים בספר הוא מת ב-2010. אין אזכור לכך שעורכי האנתולוגיה זכו לדבר אתו על הטקסט שלו. באחת האירוניות ההיסטוריות שרד חלק ניכר מן הטקסטים של האוטוביוגרפיות היהודיות האלה, שנכתבו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, "הודות" לשוד המסיבי של פריטי התרבות היהודית על ידי הנאצים, במסגרת המאמץ המעוות שלהם להקים מוזיאון של "יהדות ללא יהודים".

הכותב של אוטוביוגרפיה מרתקת זו, אברהם רוטפרב, שרד. על גורלם הטרגי של רבים אחרים, שתחושתם כלפי פולין היתה זהה לשלו, בשנות ה-30 העיר בספרו "לחשוב את המאה העשרים" ההיסטוריון טוני ג'אדט (בעצמו בעל אוטוביוגרפיה יהודית מרתקת וייחודית): "באופן אירוני, יהודי מזרח אירופה וברית המועצות השיגו במהלך השמדתם את השוויון שהובטח להם במשך זמן כה רב על ידי אירופה הנאורה: הם הפכו לאזרחים, כמו כולם, כשאינם נבדלים מהאחרים. כך זכו ברע שבשני העולמות: הם נרצחו כיהודים, וזכו להנצחה ואזכרה רשמית כאזרחי אותה ארץ שבה הזדמן להם להיות בעת מותם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו