בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואז התחלתי לחלום: קורות חייו של "אם אין כסף אין תורה"

הוא היה ילד נרגש ורגיש ורגשן - פעם, מרוב פחד בשל ציון "בלתי מספיק" שהביא הביתה, אפילו עשה במכנסיים, הוא לא מתבייש לספר על כך

תגובות

אלה הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל, תמיד הפרטים הקטנים. הוא, למשל, זוכר את הארון הקטן שבו החביא כפעוט את צעצועיו: היו לו שם מפוחית-פה אדומה, מראה שבורה ופתקאות ישנות של אביו שנהג לשחק בהן. פעם כשהיה ילד הביאו עגל לביתו, "ואנו לא הספקנו להשתעשע אתו עוד", וכבר בא איש עם זקן ולקח אותו לשחיטה "ויכאב לי לבי מאוד".

הנער הזה היה בנו של חנווני של מוצרי חלב מעיירה סמוכה לוולין בנפת לוצק, שכינה עצמו "אם אין כסף אין תורה". ב-1939, כשהיה בן 17, שלח את חיבורו לתחרות. את קורות חייו כתב בעברית שרכש בבית הספר של רשת "תרבות", זו עברית שכבר אין כמוה ובאמצעותה חיבר מלים שנכנסות ללב ולא יוצאות ממנו עוד זמן רב אחרי הקריאה. הוא סיפר על אביו האלים, שבהתקפי הזעם שלו נהג לשבור רהיטים, ולהכות את אשתו, וגם את ילדיו. אביו הוא לא היחיד שהכה אותו. גם בבית הספר חטף מכות, גם מהבנות שבכיתה חטף. "זוכר אני היטב שהייתי רב עם הילדים, והיות והם חזקו ממני, היו תמיד פני שרוטים"; אך הוא גם החטיף: "כולם שולטים עלי לעזעזל! (כך במקור), אך לחצי נחמה היה חברי הצעיר י-ע, שבו יכולתי סוף-סוף למצוא גם כן שלטון ושדה למהלומותי וציפורני אצבעותי... הם היו מכים אותי, וחלף זה תופפתי אני על גופו של העגול הקטן".

איזו כנות ואיזו יכולת ניתוח והתבוננות עצמית היו בילד הזה. הוא מספר מבלי להסתיר או לייפות איך פעם צחק על הילד צ-ק, כשזה ספג מלקות מידי המורה אחרי שנתפס בגניבה. "הנער צרח, התחנן, התאבק - ואנו צחקנו. אך פתאום - ולבי דפק בחוזקה. איזשהו רגש פעם בלבי: אולי רחמים". איך מכולם נעשה דווקא חבר של הילד הזה, איך נהגו להתגנב יחד ל"סחרחורת", לקרוסלה, שליד בית המדרש שלהם ודווקא מעשה ההתפלחות הזה הוא שריגש אותו כל כך.

הוא היה ילד נרגש ורגיש ורגשן - פעם, מרוב פחד בשל ציון "בלתי מספיק" שהביא הביתה, אפילו עשה במכנסיים, הוא לא מתבייש לספר על כך. ו"הריבות שגברו עוד יותר" בבית הוריו הפכו אותו ל"יותר רציני ורגיש". הרגישות הזאת שלו כמובן התבטאה ביחסו לבנות. באחד הקטעים היפים בחיבורו הוא מתאר את תחושותיו כלפי הילדה שבה היה מאוהב: "כנראה שבכיתה השנייה כבר הרגשתי איזו חיבה לילדה מ-ם... אך יכול להיות גם שלא; העיקר שב(כיתה ה)שלישית - בטח... מי יודע מדוע מצאה חן בעיני דווקא מ-ם". אחר כך הוא כותב: "בימים ההם הייתי חולם על הזיווג שלי מ-ם - איך שמתחתן אתה". אבל לא רק רגשי התאהבות ורומנטיקה הפעילו את המחבר. על מ-ם עצמה הוא מספר ש"הגורם הראשון לרגשי אל זו היה זה שהיתה ממוצא עשירים; שנית, שבכיתתנו התחילו לשחק במשחק 'חתן וכלה'". וכפי שהוא כן בכל דבריו כך הוא גם ישיר, ולעתים בוטה ובוודאי אינו מתחסד בנוגע למאווייו ולחשקיו המיניים: ליצ-ק, בן בעל המנסרה, היו תמיד מזווגים את מ-ם, ואני קינאתי בו. רציתי שהחתן יהיה אנוכי. ואז התחלתי לחשוב עליה וגם לחלום... זוכר אני שמאז חודרות אלינו ידיעות על הסקסואליזם, על ההתקשרות המינית... פעם בא אלינו הילדים, ביום שבת, כשהתאספנו כולנו ליד בית המדרש, החבר א-ט, יתום שתמיד נזל מחוטמו. והוא גילה לנו סוד, שהיה עם הילדות ושיחק עמהן. דבריו היו כה חגיגיים, שלא יכולנו להטיל בהם ספק. ליום המחרת, זוכר אני, קרא ילד אחד מאתנו הצדה וסיפר לנו בסוד ז.א. ביום השבת היה עם הילדות במרתף מ-ם ושם שכבו יחד... זוכר אני שקנאה גדולה קינאתי אז את היתום ההוא, חשבתי בלבי שצריך הייתי להיוולד יתום".

במקום אחר המספר לא פוסח על תיאור של חוויה מינית מוחשית הרבה יותר: "בבוקר אחד כשנכנסתי לכיתה, והנה חבר יע-ב... מצטחק (=מתגפף) עם ח-נ-ק... ספסלי שעליו ישבתי היה מאחורי ספסלה, ומכאן שבעת רצון יכולתי גם אני להושיט יד... אינני יודע את הסיבה, אך למרות כל השתדלויותי שלהיות צנוא (כך במקור) לא התאפקתי... אחר כך כשהייתי שב הביתה וחושב על יום העבר הייתי חושב בלבי - לא, לא יותר! ולמחרת שוב היה אותו הדבר".

מצפונו של הכותב הזה נוקפו לא פעם. כזהו, טיפוס שנצמד לעקרונות שלו. כך, למשל, דבקותו בתנועת הנוער שאליה הוא משתייך, בית"ר, גם כשהיא הולכת ומידלדלת מחניכים, עד שנדמה כי הוא החניך היחיד בה; אפילו כשמתברר לו ש"המלכה היפה שלי", כפי שהוא מכנה את מ-ם, עברה מהשומר הצעיר לנוער הציוני, "היה לי חפץ להיכנס לנוער הציוני, אך ה'אידיאה' שלי לא נתנה לי. יותר מדי גאה הייתי לכך".

אידיאה אחרת שלו היתה העברית. שוב, כמו בתנועת הנוער, הבחור שלנו נמצא איפה שכולם אינם, למשל בחוג תלמידים דוברי עברית "שישתדלו לדבר אך ורק עברית. בבית - עברית, עם ההורים - עברית, ברחוב עברית בכל אשר תדרוך רגלינו" (תיאור ניסיונותיו להרגיל את הוריו לדבר עברית הוא אולי הקטע המשעשע היחידי בכל הטקסט הזה). כך עברו עליו שישה חודשים "עד שהעבודה הזאת נלאתה לנו, ולבסוף יצאנו גם לירחי החופש. אחד אחד נסתלק מהאגודה, ובאחרונה נכנענו גם הנשארים. אני זוכר שהייתי האחרון בין האוונגארדה העברית שנוצחה".

טוב, מה שלא הולך בעל פה אולי יילך בכתב. שכן אצל הבחור שלנו - רק בן 17, וקורא אדוק של ספרי חול "על מעשה גבורה של אנשים באפריקה הפראית או בין חולות המדבריות הלוהטים" - היו במגירה כבר שני כתבי יד של ספרים שאותם גנז (ולמקרא תיאוריהם אכן הם נראים כספרי בוסר: שילוב של הרפתקאות בסגנון קארל מאי עם פנטסיות רומנטיות על מ-ם ופנטסיות לאומיות על ייהוד האסקימוסים), ועוד מחזה אחד שדווקא ניסה להוציא לאור בפולין ואפילו בארץ ישראל (הוא שלח את כתב היד להוצאות מסדה וראובן מס) - אך נדחה. מכל הדברים עד כה ברור שהכותב הזה הוא צעיר נבון וצמא השכלה ודעת, שהיה צריך להמשיך וללמוד. אולי הפרק העצוב ביותר בכל קורותיו (כמו בקורותיהם של נערים רבים אחרים המופיעים ב"עלילות נעורים") הוא זה שבו הוא כותב על המצוקה הכלכלית בביתו, שלא איפשרה את המשך לימודיו בגימנסיה. ברגע קורע לב בחיבורו הוא מתאר איך בעת שעבר ניתוח בעיר סמוכה, ברח מבית החולים ובא לביתו של עורך עיתון עברי כדי שיעזור לו, וזה השיב את פניו ריקם. המחבר מעיד על עצמו שהוא "נער קטן, שותק וביישן, שחלם לו על אושר ועושר בכל שעה פנויה". לקראת סוף חיבורו, כשהוא כבר שפל-רוח ועובד בחנות למוצרי החלב של אביו, הוא מרמז שאם לא יתקבל לגימנסיה - יתאבד. מותר לנחש שאולי היה כאן אפילו סוג של סחיטה רגשית המופנית כלפי השופטים בתחרות החיבורים, שבפרס הכספי שחילקו חשק. שכן ממה שתיאר עד כה הוא היה אינדיווידואליסט קיצוני, בחור בעל תעוזה, שנלחם על שלו. לא מסוג הטיפוסים שישימו קץ לחייהם.

אז מה עלה בגורלו? לא יודעים. מכיוון שבחר בשם עט אין לדעת מיהו, או אפילו בדיוק באיזה יישוב התגורר. בהתייחסות קצרה לשלטון הנאצי, דקה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, כתב שהאמצעים הברבריים של היטלר "הבליטו עוד יותר בלבי את דרישת הנקם". אז אולי באמת ניסה הנער האידיאליסט והרומנטיקן החולמני הזה, שחודר עמוק ללב הקורא, להתנקם ולהתמרד ברודפיו; ואולי שרד את הגטו ואת המחנה; ואולי מישהו החביא אותו, אולי ניצל, אולי שיחק לו המזל של אחד לשישה-מיליון? ואולי קורות חייו של מי שכינה עצמו "אם אין כסף אין תורה" לא נחתמו בחיבור הזה? נסים הרי קרו.

ארכיון: יד ושם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו