בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נולדתי במקרה: על סימה פיטליוק

הנערה הזאת ראויה להערכה, ואף להערצה, על עמידתה האיתנה מול פגעי החיים. ומנגד, מצד הכתיבה, על שאינה מציירת עצמה כקדושה

תגובות

סימה פיטליוק מביאליסטוק היתה בת 21 כששלחה את סיפור חייה לתחרות "האוטוביוגרפיה המעולה של הצעיר היהודי" ב-1934. על אף גילה הצעיר, כבר הספיקה לחוות ילדות של עוני ותחלואים, להתייתם מאמה, להינטש בידי אביה, לגדל ולפרנס את אחיותיה, להתמסר לפעילות בתנועה הקומוניסטית ואחר כך לפעילות למען צדק חברתי ותעסוקתי. מול הספק שכזה, ובהתחשב ברוחות התקופה והנעורים, אפשר לקבל בהבנה את הנימה החגיגית והמעט יומרנית שבה היא פותחת את חיבורה, שאותו כתבה במקור ביידיש. "אני משיטה את מבטי על פני עברי העשיר כל כך באירועים", היא כתבה, "וכשאני עורכת את המאזן הכללי של 20 שנותי אני רואה שעל אף גילי הצעיר חוויתי יותר ממה שמישהו אחר חווה במהלך חיים שלמים". כמובן, אי אפשר שלא להצטמרר לנוכח האירוניה הטראגית שבבסיס הסיטואציה, כתיבה של אוטוביוגרפיה הרף רגע לפני השואה.

חגיגיות אינה נעדרת גם מן הפסקה השנייה, שבה מתוודה הכותבת כי "זו לי הפעם הראשונה בחיי לגלות את לבי בשלמות", אך דומה כי הרצון לגילוי לב, יחד עם קווי אופי אחרים - צניעות, יושרה - אכן מביאים אותה, עד מהרה, לכתיבה "שקטה" יותר, עניינית, כנה, חושפנית, ולא אחת גם ארסית, אירונית ואף צינית. כתיבה זו, שיש בה חומרה, ביקורתיות (המכוונת גם כלפי עצמה) והומור דקיק ויבש, היא ששבתה את לבי.

מופעה הראשון הוא בהתייחסותה של המחברת אל לידתה: "נולדתי בימים האחרונים של שנת 1913. את התאריך המדויק אינני יודעת עד היום. נראה שלידתי היתה אירוע פעוט ערך. אצלנו בבית מעולם לא דיברו על כך. מעולם לא חגגו את יום הולדתי. כפי שהיה אבי אומר תמיד, נולדתי במקרה. מקרה כזה היה אירוע שכיח אצלנו בבית. על דרך מקרים שכאלה, כפי שהיה מכנה זאת אבי, נולדו אצלנו חמש אחיות ואח אחד".

באדיבות ארכיון "יד ושם"

מכאן, ובאותו הטון, היא ממשיכה ומתארת את ילדותה כחולת רככת - "התיישבתי במקום אחד - וכך לא זזתי עד גיל ארבע. תשעים ותשעה אחוזים ממני היו תמיד בעולם הבא ורק חלק אחד בעולם הזה. אבי היה מוותר ברצון גם על החלק הזה ובלבד שייפטר כבר מן הצרה".

האב, אדוק וקמצן, המעדיף לחסוך מזון וחינוך מפי ילדיו במקום לעבוד, הוא האיש הרע בסיפור של בתו, המפליאה בציור דיוקנו הגרוטסקי, אך גם - בניגוד למרבית המתבגרים המרוכזים בעצמם - מבינה כי אישיותו היא תוצאה של הבית שגדל בו, שהיה נטול אהבה ורוך.

את אמה, השבויה בחיי נישואים בלא אהבה, היא מתארת כאם חמה ומסורה, הכמהה לתת לילדיה חיים טובים ומשמעותיים מאלו שלה ומכירה בחשיבותה של רכישת השכלה. כך, בעוד שהאב התכוון "לקחת את כולנו לאיזה מלמד שילמד אותנו לחתום את שמנו", האם היא שהתעקשה על רישום הבנות לבית ספר - פולני, לא יהודי. מותה, כשהכותבת רק בת 12, הפך את חייה, שגם קודם לכן לא היו קלים, על פיהם. העול על כתפיה הלך והכביד - "הבית נותר כסירה ללא משוט", היא כותבת, אך חושקת שפתיים, מתפקדת, חוששת לעורר רחמים, התנהגות שבוודאי הקשתה על חייה, אך היטיבה עם כתיבתה.

כמו כל החיבורים המכונסים ב"עלילות נעורים", גם מן החיבור של סימה פיטליוק אפשר ללמוד לא מעט על החיים בפולין ערב פרוץ השואה, ואמנם, אחת המטרות המוצהרות של התחרות היתה לאסוף חומר לשם תיעוד חיי הקהילה היהודית - ודווקא בזכות זה, באופן פרדוקסלי, שרדו החומרים בארכיונים הגרמניים.

אך אותי משכה יותר דמות הנערה המציירת את דיוקן עצמה וסביבתה. הנערה הזאת, סימה, ראויה להערכה, ואף להערצה, על עמידתה האיתנה מול פגעי החיים, על דבקותה בכל מחיר בלימודים, על התגייסותה למען אחיותיה וחבריה לארגונים השונים; ומנגד, מצד הכתיבה על שאינה מציירת עצמה כקדושה. אדרבה, בכנות אכזרית - ושוב, נדירה ביחס לגילה - היא חושפת את הרגשות הקשים שהם צדה האפל של הנתינה: את התסכול, המרירות, הכעס והשנאה שהיא חשה כלפי היקרים לה, וגם כלפי כל מי שטוב לו בחיים. בתארה את לוויית אמה היא כותבת את מה שמרביתנו חשים במקרים מעין אלה, ולא מעזים לבטא בקול: "הרגשתי אז שנאה מוזרה לכל האנשים, במיוחד לתלמידי כיתתי. היה לי הרושם שאף שהם הביעו השתתפות כה רבה בצערי, בשל אסוני, הרי שבעומק לבם הם מרוצים שהדבר קרה לי ולא להם". כשהיא משתמשת, כקומוניסטית מתחילה, ב"סיסמאות שחוקות" היא הראשונה לגנות עצמה, גם ללגלג על תגובתה לדברי מדריכה הנערץ: "כאשר היה תוקף ברגשה את אכזריות הבורגנים נגד מעמד הפועלים, הוא היה מסעיר אותי עד כדי כך שמתוך כעס הייתי קומצת אגרופים".

ככלל, יש משהו מאוגרף בהווייתה של סימה פיטליוק. היא סגורה מאוד ולא פעם היא מזכירה את הקושי להיפתח לפני סביבתה, היא דעתנית ונחושה, יש בה אלימות כבושה, אך בתוכה פנימה נחבא גרעין של רוך ונדיבות, יכולת לאהבה ולהכרת טובה (המובעת בעיקר כלפי מוריה). את מיצוין של התכונות הללו אפשר לאתר גם בסגנונה, שהוא תמציתי מצד אחד ועשיר בפרטים מעניינים מצד שני, מענה מושלם להנחיות שניתנו במודעה שפירסמו מארגני התחרות, שבה המליצו לכותבים, בין היתר, לשאוף לדיוק, ולכתוב בפרוטרוט. "דיוק מהו?" מקשה לשון המודעה ועונה: "אל תרבה בשיחות צדדיות. בלי ייפוי ופרכוס מיותרים", ו"פרוטרוט מהו? ספר כל דבר והרבה בפרטים. אל תבוז לקטנות".

"אל תשכחני" הוא השם הבדוי שבחרה לעצמה סימה פיטליוק, ורשמה מתחת לשורה האחרונה של סיפורה. כאילו רק ברגע הזה, האחרון, העזה לבקש בקול חרישי את מה שמרבית הכותבים - ובוודאי כותבים צעירים, הנוטים לנרקיסיזם - תובעים בקול גדול, כאילו משהו בתוכה ידע שזה כל מה שייוותר. אבל מי שיקרא את סיפורה לא יזדקק לתזכורת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו