בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אולי הימים היפים בחיי: על קורות חייה של "אור"

"ופתאום, לפני שהבנתי מה הוא מתכוון לעשות, חיבק אותי ונישק לי בפה - נשיקה ארוכה וחמה. לא התנגדתי, הייתי כל כך מאושרת"

תגובות

אור היא נערה צעירה החיה בעיר תוססת ומודרנית. היא מספרת על חייה מתוך כנות ובכישרון כתיבה לא מבוטל. אור חיה את תקופת הנעורים במלוא עוצמתם והיא מתחבטת בשאלות שנוגעות לגופה, אישיותה, להעדפותיה בנושאים כלכליים, חברתיים ופוליטיים ולעתידה האישי. משפחתה היא משפחה תומכת ואוהבת. שני הוריה עומדים לצדה, ולמרות הקשיים הכלכליים שבהם הם נתונים, הם משתדלים ככל יכולתם שאלה לא ישפיעו על חייה בצורה משמעותית. יש לה אחות אחת, צעירה ממנה ואהובה מאוד. בין כל אלה משיטה אור את דרכה לעתיד של חיים משמעותיים לה ולסביבתה. יש להניח שבשל כשרונה הבולט בתחומים הריאליים, ייתכן שהיתה יכולה ללמוד באקדמיה הטכנולוגית, ואולי אף היה צפוי לה עתיד של מדענית.

אבל המציאות ההיסטורית גזרה שלאור לא יהיה סיכוי. אפשר להניח שנרצחה כמה שנים אחרי שתיארה בצורה כה מכמירת לב בסיום האוטוביוגרפיה שכתבה את שאיפותיה לעתיד: "אני בת 17 ויש לי כמה רצונות עזים. בין השאר הייתי רוצה לנסוע שוב לכפר השנה, הייתי רוצה לקבל אופניים, ואחרי בחינות הבגרות הייתי רוצה ללמוד בטכניון. חוץ מזה יש לי הרבה כוחות וחשק לחיות - למען עצמי ולמען אחרים".

אור - זה שם העט שבחרה לעצמה (Swiatlo בפולנית) - חיה בלבוב, שבין שתי מלחמות העולם היתה חלק מפולין: עיר תעשייה, מרכז תרבות ובה אוניברסיטה עתיקה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא סופחה לברית המועצות וב-1939, השנה שבה אור כותבת, כשליש מאוכלוסיית העיר היתה יהודית. אבל ב-30 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לבוב ובמשך שנתיים, עד יוני 1943, שבו חוסל הגטו של לבוב סופית, עברה הקהילה היהודית פוגרומים, התעללויות, רצח ושילוחים למחנות המוות.

באדיבות ארכיון "יד ושם"

הסיכוי של אור לשרוד בגיהנום של השנים הללו היה כמעט אפסי. היא לא הזדהתה בשמה האמיתי, ולכן גם אי אפשר לנסות ולבדוק מה עלה בגורלה בתקופת השואה.

נשוב לאור בלבוב שלפני השואה. עידו בסוק, עורך הספר "עלילות נעורים", שבו מופיעה האוטוביוגרפיה שלה - הבקי היטב בהיבטים ההיסטוריים - שופט את אור בניתוח פסיכולוגי מקומם. לפרק שבו מופיעות קורות חייה הוא נותן את הכותרת "מחול הנרקיסית" ומציין את אופיה החריג והמתריס; ואת החיטוט שלה כילדה בסדקים בקיר חדר העבודה של סבה הוא מגדיר כ"סיפור סמלי המתקשר לסקרנותה המינית". הוא מתאונן על שוויון הנפש שלה כלפי ענייני ציבור וחברה ועיסוקה בממד ההדוניסטי והאישי, "קרייריסטי" כדבריו. הוא מציין את כתיבתה כייצרית, ומלין שאינה מתייחסת למשבר הכלכלי של המשפחה, שהיא עוסקת יותר מדי באחותה הקטנה, ומציג כ"חוסר כנות" את הממד האירוטי בכתיבתה. הוא אף מגדיר אותה כ"אקסהיביציוניסטית".

התגובות של אור, שבסוק מבקר אותן, הן סממנים נורמליים המאפיינים את גיל ההתבגרות - הקצנה, עיסוק בעצמי, עיסוק במראה החיצוני והתעניינות במין האחר. יש להניח שדווקא המצב הכלכלי הקשה של המשפחה דחף אותה יותר להתמקד בעצמה ובחייה החברתיים, ובכך איפשר לה להתמודד עם המצב הקשה ולא לגלוש לרחמים עצמיים.

התמקדות בעצמי ובעולם הפנימי ומיעוט התייחסות למציאות הקיצונית שבחוץ אפשר למצוא פעמים רבות, ואפילו במיוחד, אצל בני נוער השרויים במצבי מצוקה חריפים. הא ראיה, ביומנים של נערות שכתבו בתקופת השואה אפשר למצוא תיאורים של כאוס שבו הן מצויות ושל מראות הזוועה שהן חוות, ולצדם, לעתים, אף באותו העמוד, ביטויים של גיל הנעורים.

אתן דוגמה הנוגעת לנושא שמעסיק אותן מאוד - התאהבות. אור כותבת: "ופתאום, לפני שהבנתי מה הוא מתכוון לעשות, חיבק אותי ונישק לי בפה - נשיקה ארוכה וחמה. לא התנגדתי, הייתי כל כך מאושרת... הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, התחילו ימים נהדרים, אולי היפים ביותר בחיי". באותו עמוד ובעמוד שלפניו היא מזכירה, כמעט בדרך אגב, שלמשפחה לא היה מזרן לישון עליו, בגדים ללבוש, והם הגיעו עד פת לחם. אחר כך היא מתארת מתוך אמפתיה גדולה הפגנה של מובטלים, שהותקפו על ידי המשטרה.

כך גם רותקה לסקר מבנדין, ילידת 1929, שתיארה ביומנה אקציה מ-6 בפברואר 1943, כולל מראות מהקשים שאפשר להעלות על הדעת, ואז היא עוברת מיד ל"דברים יומיומיים": "הוא אמר לי פתאום שהיה לו נעים מאוד אילו היה מנשק אותי. אמרתי 'אולי'... בחדר המדרגות אני שואלת אותו אם נישוקים זה באמת דבר נעים כל כך? אחר כך אמרתי שכבר התנשקתי (זאת האמת לאמיתה), איזה טעם יש לנשיקה".

ואנה פרנק, ילידת 1929, כותבת לקיטי ב-15 באפריל 1944 על הפחד מכך שהמסתתרים יתגלו, היות שפטר שכח לפתוח את הבריח החיצוני. היא ממשיכה ומתארת: "ההפצצות בימים אלה רבות וכבדות ללא שיעור". ולמחרת, 16 באפריל 1944, כותבת אנה כיצד נגמר היום הקודם: "קטי יקרה, שמרי בלבך את זכר יום אתמול, כי זהו יום מאוד חשוב בחיי. כלום אין זה דבר חשוב לכל נערה, כאשר היא מקבלת את הנשיקה הראשונה בחייה?... הוא לחצני אליו. שדי השמאלי נלחץ לחזהו. לבי הלם בחוזקה... ראשי נשען על כתפו, ואת ראשו הניח על שלי... הוי, זה כה נפלא!... אינני יכולה לתאר לך את הרגש ברגע ההוא: הייתי מאושרת מדי, ונדמה לי שגם הוא... לפני שירדנו נתן לי נשיקה מבעד לשערי - חציה על לחיי השמאלית, חציה על אוזני".

אפשר למצוא את הדואליות הזאת גם ביומנים אחרים של נערות מסוף שנות ה-30 ומתקופת השואה עצמה (למשל, ביומנה של אני הצקלסון, ילידת 1923, מריגה שבלטביה, ביומנה של נינה קוסטרינה, ילידת 1923, ממוסקבה שבברית המועצות, ורותקה ליבליך ילידת 1926 מאנדרכוב שבבפולין). הנושאים שאור ואותן נערות כותבות עליהם הם נושאים אוניברסליים, ולכן אפשר להבין מדוע יומנה של אנה פרנק ממשיך לרתק קוראים גם היום. הנערות הללו מוכשרות, סקרניות, מצטיינות בלימודים, בקיאות בתרבות שבה הן חיות. כשהן מתארות את חייהן לפני השואה, ולעתים גם במהלכה, עד להירצחן, אנו רואים כי הן קוראות ספרים (חלקן בהיקפים מדהימים), כותבות שירה, אוהבות קולנוע, חלקן מבקרות בתיאטרון, או יוצרות הצגות בבית ספרן, הן מנגנות, שומעות מוסיקה קלאסית וג'ז, פעילות חברתית בתנועות נוער או במסגרות אחרות (כמו אגודה לצער בעלי חיים). הן יודעות שפות רבות יחסית. הן מאמצות אידיאולוגיות שונות - קומוניזם, סוציאליזם, ציונות. הן בודקות אותן, ומחליפות אותן בקלות יחסית אחת בשנייה.

אפשר למצוא את אותם המאפיינים גם באוטוביוגרפיה של רוז'ה שפייזר, בת 19, מגרויץ, (אוטוביוגרפיה מס' 15 בספר), שאביה מחסידי גור והיא לומדת ברשת בנות יעקב. רוז'ה מתארת את מאבקה ללמוד כמו הבנים, על רצונה ללמוד בבית ספר פולני, על ספרים מהתרבות הפולנית והיהודית שבהם היא בקיאה, על הצגות שהיא מעלה, על ביקורים אסורים בקולנוע, על זכותה להתאהב, על הסוציאליזם והבונדיזם.

השנים שבהן נכתבו הביוגרפיות שנשלחו לתחרות שאירגן יווא הן תקופה שבה הסביבה הלא-יהודית הקרינה אנטישמיות, ומשברים כלכליים וחברתיים אופפים אותה. בתקופת השואה עצמה נהרס כל מרקם חייהן של הנערות הללו, ולמרות זאת הן מנסות להמשיך ולראות את החיוב בחיים, חולמות על עתיד טוב ורוצות לתרום לעולם. כל אחת מהן כתבה על כך, ורותקה ליבליך מסכמת ביומנה, 17 ביוני, 1941: "אני רוצה את היפה, את הטוב, את המאושר, את האמת ואת המדע של העולם. אני רוצה, אני רוצה!".

הן לא זכו לכך.

יהודית קול-ענבר, מנהלת אגף המוזיאונים ביד ושם, אצרה לאחרונה את התערוכה "אנדרטה של מעשים טובים: חלומות ותקוות של ילדים בתקופת השואה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו