בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל תום האלף: כך נוסד מוסף "ספרים"

"כשתגיע ל-1,000 גיליונות 'ספרים' תוכל לחגוג". מיכאל הנדלזלץ, העורך הראשון של המוסף, מגשים את הנבואה ומספר איך הכל התחיל

9תגובות

בשנים הראשונות של מוסף "הארץ, ספרים", כשבכל שבוע הייתי מופתע מחדש ששוב הצלחנו לשלוח לדפוס עוד גיליון, נהגתי לחגוג את קיום המוסף בכל הזדמנות: 50 גיליונות, 100 גיליונות, 111, 150 - כל הזדמנות היתה טובה לפתוח בקבוק יין. לכל הרמת כוסית טרחתי להזמין את צמרת מערכת "הארץ". באחת הפעמים, אולי כשהגענו ל-222 גיליונות, העיר לי עורך "הארץ" אז, חנוך מרמרי: "כשתגיע ל-1,000 גיליונות 'ספרים' תוכל לחגוג". זה הגיליון ה-1,000 של מוסף "הארץ, ספרים" ממנו נפרדתי כעורך בגיליון 642; הזדמנות טובה לתעד כמיטב זכרוני את ההתחלה של המסע לתום האלף.

לקראת סוף 1992 נקראתי אל העורך חנוך מרמרי. הוא סיפר לי על התוכנית לצרף ל"הארץ" מוסף בבמתכונת "טבלואיד" באחד מימי השבוע. הכוונה היתה ליזום ארבעה מוספים חודשיים בסבב: בענייני ספרים, מסעדות ומזון, תיירות וחדשות חוץ. העורכת המיועדת למוסף המסעדות והמזון, נירה רוסו, סיפרה לימים שהיא העלתה את שמי כעורך מיועד של מוסף "ספרים". מעולם לא השגתי את אישורו של מרמרי לטענה, ובכל מקרה אני מודה לשניהם.

אני חשבתי שיש טעם ליזום מוסף "ספרים" בנוסף למוסף "תרבות וספרות" בעל המוניטין הייחודיים שלו ביום שישי, רק אם יהיה זה מוסף שבועי, וביקשתי זמן לחשוב על ההצעה. התייעצתי עם בת זוגי וחברים: הד"ר אורלי לובין והפרופ' חנן חבר, רחל מראני שהיתה אז אשת יחסי הציבור של הוצאת "כתר" (לימים נספחת התרבות בשגרירות ישראל בוואשינגטון) ואיש משרד האוצר אוהד מראני (לימים הנספח הכלכלי בוואשינגטון ומנכ"ל משרד האוצר). אני לא זוכר מה הם יעצו לי. אני הבנתי שהצעה כזאת לא דוחים.

בינתיים התברר שמארבעת המוספים המתוכננים עומד להתממש רק מוסף "ספרים" - אף אחד לא העלה אפשרות אחרת לשמו, וזה היה די מובן מאליו. היום שנבחר להופעתו היה רביעי בשבוע. ערן וולקובסקי עיצב את הלוגו ואת הפורמט. העורך מרמרי הגדיר את הכוונה: פרסום על ספרים שידווח בקיצור, בצורה אינטליגנטית אבל נגישה לכל קהל הקוראים על כל סוגי הספרים הרואים אור בישראל, וגם בעולם. מאגר כותבי סקירות הספרים - לא ביקורות! - היה אמור להיות רחב, בהנחה שכל קורא אינליגנטי יכול לסקור ספר עבור קוראים אחרים, עם הדגש לניצול כשרונות הקריאה והכתיבה של חברי מערכת "הארץ", שכאז כן עתה, השתבח באיכות הכותבים בו.

אף אחד מאתנו לא חשב שאנחנו ממציאים את הגלגל: המודל היה ה"ניו יורק טיימס בוק רוויו", מוסף הספרים של "הגברת האפורה של העיתונות", המדפיס את כל "החדשות הראויות לדפוס". וזה אומר גם רשימת רבי מכר, שב-1993 לא היתה קיימת בישראל כפרסום שכולם קיבלו את דירוגו. לא עמדו לרשותי גופים מקצועיים אוגרי נתונים, ולא היו לי אמצעים לאמת נתוני מכירה ממו"לים. סמכתי על דיווחים ממספר רב יחסית של חנויות ספרים עצמאיות ונתוני מכירה שקיבלנו מרשת "סטימצקי" כולה (רשת "צומת ספרים" עוד לא היתה קיימת אז), המשוקללים לפי נוסחה שקבעתי על פי הערכתי והיכרותי עם שוק הספרים (במשך כמה שנים ערכתי וכתבתי מדור מו"לות בעיתון), בתקווה שכך יתקזזו נסיונות הטיית נתונים.

ידעתי כמובן שמוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס" מקפיד על שמירת Firewall - הפרדה מוחלטת - בין סוקרי הספרים למחבריהם, כדי להבטיח העדר משוא פנים. ידעתי שישראל קטנה וכולם מכירים את כולם, והנחנו שפירוט מידע על סוקרי הספרים בתחתית הרשימה יספק לקוראים מידע על הטיה אפשרית של דעה לכאן או לכאן. כשפנו אלי כותבים וביקשו לסקור ספרים, או כשאני פניתי אליהם, הייתי צריך לסמוך על היושרה שלהם. הייתי שואל סוקר פוטנציאלי האם יש סיכוי שיבואו אליה, אליו או אלי בטענות על הטיית דעה והאמנתי לתשובות. האמנתי גם שהטקסט מדבר בעד עצמו: השתדלתי לא לפרסם רשימות שנקראו כאילו נכתבו "עם קצף על השפתיים".

מכיוון שלא היה לי ניסיון בעריכה והורדה לדפוס של פרסום העומד בפני עצמו, המצורף לעיתון, היה לי מזל שלצוות העריכה הצטרפה מירי קרסין, שתכננה את תהליכי השכתוב (שעשתה היא בעצמה), העימוד, ההגהה (עדנה לוטן) וההורדה לדפוס במועד. במשך הזמן עבדו בעריכת המוסף בתקופתי גם תמר ברגר, אבי שושני ושירלי אגוזי, שבלעדיהם המוסף לא היה במשך השנים מה שהוא.

עניין נוסף וחשוב היה הפרסום: בראשית שנות ה-90 בעולם המו"לות לא היה מקובל לפרסם מודעות לספרים בודדים או לפעילותה של הוצאת ספרים, בהנחה שההוצאה הכספית על פרסום לא מביאה תוצאות של מכירת עותקי ספרים נוספים. הוצאתו של מוסף ספרים שבועי קבוע המצורף לעיתון "הארץ", עם רשימת רבי מכר שהתקבלה על ידי ענף המו"לות (למרות טענות קבועות על הטיית נתונים לכאן או לכאן), שינתה את התמונה. חלק משמעותי בכך היה לעבודתה של נעמי שם-טוב ממחלקת המודעות של "הארץ". שלוש הוצאות ספרים - שוקן, כתר וידיעות אחרונות - שפרסמו בקביעות וברצף כל אחת מודעת עמוד במוסף של 16 עמודים החל מגליונו הראשון, סחפו את הענף כולו לשנות את יחסו לנושא פרסום מודעות.

בלי מבצע פרסום וקידום למוסף המתוכנן השמועה עשתה כנפיים בקהילה הספרותית. המו"ל יהודה מלצר נפגש אתי והסביר לי שאין סיכוי להתמיד בישראל בהוצאת מוסף נוסח זה של ה"ניו יורק טיימס", כי אין מספיק כותבים וקוראים.

זכיתי לכך שהפרופ' דן מירון, מהסמכויות הספרותיות המובהקות בישראל, נכון מוכן להעמיד לפרסום בגיליון הראשון של המוסף המתוכנן מסה רחבת יריעה על שירתה של דליה רביקוביץ'. בהיסוס, ובגיבוי מוחלט של העורך, הודיתי לפרופ' מירון ואמרתי לו שאנחנו מפרסמים רשימות קצרות וענייניות על ספרים, סקירה אחת על ספר אחד, ולא מסות מעמיקות ומרחיבות על ספרות, ושקטונו. זאת היתה אחת ההחלטות הראשונות שלי כעורך מוסף שיש לו כוונה להיות קריא ונגיש לכלל הקוראים, אבל גם מקובל ומוערך בקהילה הספרותית.

שלושת עקרונות העריכה של המוסף היו: שכל אחת מהביקורות תעורר עניין או בגלל הספר הנסקר (לא סוגתו או איכותו, לאו דווקא נושאו או מחברו); או בגלל השם והמוניטין של כותב הסקירה, בעיקר אם זה שם לא צפוי לכתוב על ספרים בכלל או על הספר הזה בפרט; או בזכות איכות הכתיבה. לא כל הרשימות עמדו בשלושת הקריטריונים. כשבכל גיליון של מוסף היו כעשר רשימות, 52 שבועות בשנה, כל מה שהיה לקוות לו היה ממוצע סביר.

היו גם עקרונות משנה לעריכה: כך, למשל, שכל גיליון יהיה מגוון במידת האפשר מבחינת מבחר הספרים, מגוון הכותבים וסוגי הכתיבה; שלמוסף אין עמוד שער: הסקירה הראשונה, החשובה ביותר באותו שבוע, מתחילה בעמוד השער, ובשאיפה נגמרת בו (בפועל המשכה פורסם בפנים); שבעמוד התוכן, עמ' 3, יופיע בכל שבוע איור של ערן וולקובסקי שעניינו הוויה שאחד ממרכיביה הוא ספר. 1,000 האיורים של וולקובסקי הם תולדותיו של מוסף "ספרים" עד היום.

גליון "הארץ, ספרים" מס' 1 צורף לעיתון ביום רביעי, 3 במארס 1993, מבלי שקדם לו גליון "פיילוט" אחד. מאוחר יותר פרסמתי בשמחה גם רשימות של דן מירון (על הסיפורים של אורלי קסטל בלום) ושל הרבה כותבים מכל תחומי הספרות והחיים, סופרים, משוררים וקוראים. במשך הזמן הרשימות נהיו ארוכות יותר. העורך מרמרי היה קורא לי לסדר, ואני הייתי מבטיח לעשות מאמץ שהמוסף ימשיך להיות קצר וקולע.

עורך "תרבות וספרות", בני ציפר, פרסם במדור שלו רשימה על "המוספים האלה על ספרים שמשתדלים להיות נגישים" ועל דלת חדר "תרבות וספרות" תלה ציטוט מ"קנדיד" של וולטר בצרפתית: "שומא עלינו לטפח את הגן שלנו".

בגיליון הראשון של "הארץ, ספרים", בשטח שמתחת לאיור של ערן וולקובסקי, כתב העורך (והעורך הזה הוא אני) רשימה קצרה על אופי המוסף החדש וכוונותיו. בשבועות שלאחר מכן מלאתי את החלל שנוצר כמיטב יכולתי. הרשימות האלה כונסו במשך הזמן בארבעה כרכים קצרים, שרק האחרון בהם נסקר מעל דפי המוסף הזה, זמן רב אחרי שכבר לא ערכתי אותו. אני בהחלט מתכוון לפתוח היום בקבוק יין טוב לכבוד הגיליון ה-1,000 של מוסף "ספרים", עורכיו, כותביו וקוראיו. עתה מתחיל המסע לתום האלף השני.

הביקורות הנבחרות: ליאת אלקיים על "פראני וזואי" | אליה ליבוביץ על "היקום" | שהם סמיט על "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" | חיים גורי על "מהנעשה בעירנו" | צבי יעבץ על "Fever Pitch" | יורם קניוק על "הקייטנה של קנלר" | אלי שאלתיאל על "The Tailor of Panama" | דרור משעני על "בל אמי" | שירה סתיו על "התמימים" | עמרי הרצוג על "היהודי האחרון" | עוזי וייל על "מלכוד 22" | יחיעם ויץ על "חייה וכתביה של זהבה לביטוב" | דרור בורשטיין על "שום גמדים לא יבואו" | יעל דר על "מישהו לרוץ איתו"

בחזרה לפרויקט>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו