בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דליפה קטנה של רגש: "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום"

"הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" הוא חת'כת טוק שואו, מופע דיבור בלתי נלאה של דוברת בטראנס שמשתלטת על מיקרופון

2תגובות

הספר החדש של אורלי קסטל-בלום

אורלי קסטל-בלום. הוצאת כתר, 204 עמ', 64.90 שקלים

זוהר ומזהיר באדום-צהוב, "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" מצהיר את מוצריותו, כמו גם את חיי המדף המוגבלים של שמו, פסוק אמת-קצרת-מועד שיהפוך לשקרי ברגע שבו יפלוט מכבש הדפוס את "הדבר הבא" של קסטל-בלום - אך כמה תהלום אדרת שקר זו את הכתוב בין הדפים, איזו אירוניה תסתתר בינות קפליה, איזו אמת.

אמת גדולה ומבהילה, מכאיבה ופוצעת על מה שקורה כאן אצלנו בשכונה, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כמו שהמספרת חסרת השם מכנה אותה (עמ' 128), יותר נכון מצטטת. אמת שלא כתובה בכותרים הנמכרים על אהבה ועל נשים נאנחות במדבר או במגזר החרדי, או במשך ארבעה דורות בבית ירושלמי עב-קירות, או בבית דירות דק-כתלים תל אביבי, גם לא בהרהורי הסתיו הענוגים של סופר החצר הפותח שולחן בבית שמש. בזמן הצהוב כן.

אמת. לכאורה אין כזה דבר בקצה המילניום.

דודו בכר

"שמתי לב", אומרת המספרת, "שבזמן האחרון יש טרנד כזה, לא סימפטי, שאנשים שלא מכירים ממש טוב או לא מכירים בכלל באים ואומרים את האמת בפרצוף וזה הופך את החיים ליותר מסובכים - כושר הווידוי של האוכלוסייה גדל מאוד באחרונה גם בגלל תוכניות הטוק שואוס שמצלמות את הטרנד הזה וחיות ממנו" (עמ' 25-26).

הכי רחוק מטוק-שואו אך כה קרוב (ובחלקו סימולטיבי לו בסגנונו), "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" הוא חת'כת טוק שואו, מופע דיבור בלתי נלאה של דוברת בטראנס שמשתלטת על מיקרופון, פותחת ת'פה, ת'ג'ורה ולא רק ת'ג'ורה, גם עיניים ואוזניים ונחיריים ונקבוביות וכל מה שצריך כדי לקלוט את הזוועה, את הג'יפה שבתוכה היא - ואנחנו - חיים. חיים-נודדים מטרנד לטרנד. וכך גם הנראטיב, מנדיד את הקוראים המוטרדים - יש או אין עלילה? - מטרנד לטרנד. שכן הטרנד "הוא גרסה מתקדמת לצורך הקדום של האדם לנדוד ממקום למקום. היום, במקום שאדם ינדוד ממקום למקום, בא הטרנד ומסיט את עניינו מדבר אחד לדבר שני" (עמ' 164).

רשימה חלקית של טרנדים בספר (שאין בו כמעט משפט חף מ"טרנד"): הטרנד להגיד "אני זה אני", הטרנד של העל-קולקטיבי (סודי מאוד, צריך לעבור בדיקות כדי להתקבל), הטרנד של התודעה הפרטית (הוא הכי חבל על הזמן), הטרנד של להשתמש בגשרים בתור חומר כתיבה (מעולה), הטרנד של כדור הרגעה בצבע פיסטשיו (כולם היו עליו חזק)ף הטרנד של אכילת סלט בוגונוויליה ולחם ארז, הטרנד לתת, הטרנד של הקוונטים, הטרנד להתנהג בקורקטיות (קשור בקושי בדפדוף ביומיום), הטרנד לריב בשבתות, הטרנד להיעלם (שירותי חיפוש והיעלמות מסחריים מאפשרים לאזרחים להיעלם ולהימצא בנוחיות). כל הטרנדים האלה, ולא מעט אחרים, מתוארים ומבוקרים לאורך, לרוחב, לעומק וגם (הן נשבעתי לטרנד "אמירת דעתי הכנה") לטעמי, לעתים קצת בפטפטנות. נכון שיש תירוץ תימטי - "המון אנשים מפטפטים פטפוטי סרק" (עמ' 10), הפטפטנות מסמלת קשקשת יום-יום, "דיבור אוטוסטרדה" עם כל המשמעויות המשתמעות בין השיטין והשיטים, ועוד אדון לגופו בסגנון החטוב, ועדיין יש מקום לצמצום היקפים (ועדיין, בהשוואה לגניחות איפה טעינו של אחרים, גם פליטות מקלדת של קסטל-בלום הן חומר קריאה מענג ששכר חשיבה בצדו).

על כל פנים, הדפים חולפים והימים והטרנדים והתקווה לעלילה גם היא כמעט חולפת או לפחות מוחלפת במחשבה על רומן פיקרסקי (נהדר) אחר של קסטל-בלום, "היכן אני נמצאת" (כתר, 1990), שגם בו התרוצצה אשה בת בלי שם, חסרת מנוחה, במחוזות הכמו-פנטסטיים של גוש (החרא) דן, עוטה נוצות שנאה ומועקת חזה, מטרד בעיני עצמה. ובעצם זו אותה אשה אולטרא-רגישה, בתוך אותה "סביבה עוינת", "לא רחוק ממרכז העיר".

ובעצם קסטל-בלום חוזרת אל זירת הפשע של ספריה הראשונים, שעסקו במובהק בהשפעת המרחב החיצוני על זה הפנימי. בלילה חולמת שבן גוריון מת ומזדעזעת, בבוקר מזדעזעת מיכולתה להיות מזועזעת ממות אדם שלא הכירה, שקרה מזמן. מזה ש"הקולקטיב משפיע עלי מאוד" (עמ' 13) "שאין לי כבר על מה לחלום אם בן-גוריון משתלט לי על הלילה" (שם), משפט שדו-משמעותו הופכת אותו לקינה כולה: הן על מצב הסובייקט במדינה אנומלים שבה אין מקום לחלומות, שתת המודע הקולקטיבו ותת המודע הפרטי הופכים בה להיינו הך ("אז את נכנסת לפוליטיקה", נשאלת הדוברת, עמ' 99, "לא, הפוליטיקה נכנסת אלי", היא עונה), והן על האטימות הרגשית המתפתחת בשל כך, כמנגנון הגנה. האטימות הזאת - בשילוב אוכסימורוני עם רגישותה - היא שמאפשרת לדוברת להתמכר לאפקט הרגשי שיצר רצח רבין כטרנד חלופי לטרנדים הקודמים שלה. "הנה אני למשל, באיזה טראש הייתי עד רצח ראש הממשלה? על מה לא ננעלתי. קרשים זה לא מלה. הראש שלי נסחב לטרנד הזה ולטרנד ההוא, ולא ידעתי אנה אני באה. ואז היה הרצח ואמרתי לעמי כואב לי, אבל עכשיו אני בעניינים. אני בביזנס של החיים. חייתי על הרצח כמה חודשים טובים, הרבה אחרי שאנשים חזרו לעניינים. חודשים. עד שנגמר לי. כמה אני יכולה?" (עמ' 88-97). כשהקרקע תחת הרגלים שועטת כמו עדר דרגנועים הדרך היחידה להשיג יציבות היא לעלות ולדהור על אחד מהם. הדוברת כמהה ליציבות (בית הוא לה מקש במקלדת) אך גם לשייכות: "שאני אהיה בעניינים סוף סוף, אתחבר ואגיד אוהו וואללה במקומות הנכונים" (עמ' 78).

"אוהו" ו"ואללה" הצמד חמד של ספק-מלים ההלו אינן רק דוגמה אחת מני רבות לרגישות הלשונית של קסטל-בלום, לאוזנה הכרויה אל הרחוב ושפתו המתעדכנת בלי הרף, לאינטונציות (סיום משפטים עובדתיים בסימני שאלה), לקומפוזיציות המוסיקליות שהיא מתזמרת ("בן אדם מבוגר ובודד, אבל נודד ויודע מה הטרנד", עמ' 11), "אוהו" ו"וואללה", כמו השפה בכלל, מתפקדים כנשאי משמעות, כלחש קסם הותח את דלתות החברה שאליה מבקשת הדוברת להשתייך, או כמו שהיא מגדירה את זה, "להתחבר". ושוב, אין כמו המלה הפרחית לבטא את השאיה המופשטת להיות חלק, כמה מדויק. וכה אירוני לנצל את שפת האינטרנט, את מעשה ההתחברות המיידי, הארעי, הנמדד בפעימות מונה, התחרות בלחיצת מקש אל עולם אלטרנטיבי, וירטואלי, תחליף לזה הנשקף מחלונותיהם של "אנשים אמיתיים" ה"גרים אחרי צומת הצ'ק פוסט" ומוחים על הצורך "לראות כזה כיעור בדרך אלינו" (עמ' 100).

ובסבטקסט עושה אורלי קסטל-בלום שימוש אלוזי ב"להתחבר לעולם טוב יותר", הוא הסלוגן של אינטרנט זהב, וגם מטעינת מלים נוספות (ניתוק, דפדוף) משפת האינטרנט - מדיום של תקשורת במהותו - במשמעות עמוקה ואירונית. ומעבר לאלה משמש הפסטיש הסגנוני - שכן הלשון הקסטל-בלומית מזווגת "פרחית" עם "עברית יפה" ותקנית ("לונדון? עלי אדמות. מטרף. משגע. חבל לך על הזמן, עמ' 94) - כדי להדגים את התבוללותה של השפה, את הדלות הלשונית, את הגסות והבוטות והשרירותיות של השפה המייבאת "רהיטים מסין ומפלסטיק" (עמ' 61).

"המיתוס הוא דיבור", כתב רולאן בארת, במלה "מושקע שימוש חברתי שמיתוסף לחומר טהור" (מיתולוגיות", בבל, עמ' 236). "אמרו שהמכירות של הבן אדם הזה הן מיתוס", אומרת הדוברת ב"הספר החדש" (עמ' 90). שלושה עמודים אחרי זה היא שומע "שהמוות זה מיתוס. אין מוות. יש טרנדים של הפסקה והמשכיות" (עמ' 93). אבל היא לא קונה את זה. וכך, אחרי שגם סוס הרצח נגמר, היא מוצאת לה סוס חדש - ג'ירפה. ג'ירפת-מיני ליתר דיוק.

ג'ירפות המיני, היא חוקרת בטרנד החדש ומגלה, הן יצורים שובי לב בגודל שיבר, פרי מוטציה נדירה שהתגלתה באפריקה, ובשל ביקוש היסטרי, "בגלל שהן חמודות ואפשר לקחת אותן בידיים" (עמ' 79), מזווגות ומורבות ומטרונספרות ונמכרות כחיות מחמד לכל מרבה במחיר, עשירים ומפורסמים כמו ניל סדקה, רוברט רדפורד, בריז'יט ברדו, מייקל ג'קסון, ולנסיכים מנסיכויות הנפט, "שרוצים לקחת עליהן חסות ולהיות הספונסרים שלהן בגלל שאצלם יש את הנפט" (עמ' 85), שממנו - "Incredible, unbelievable, amazing' (עמ' 121) - ניזונות ג'ירפות המיני.

עם הטרנד הזה, לרווחתה המסוימת של הקוראת (שכמו הדוברת גם היא קצת קצה בנדודים), זונחת האחרונה, אם כי לא לחלוטין, את התבנית (בחיים ובספרות) של מעבר מטרנד לטרנד ומתמסרת כולה ורובה להתחקות אחר הטרנד הג'ירפי. האם ג'ירפות מיני הן אלגוריה, כמו למשל סוסתו של מנדלי מוכר ספרים? (שאלה שהדוברת ודאי תגדיר כסרק, שהוא יותר טוב במרכאות מפארש ואולי אפילו כחארטה. עמוד 10 מוקדש לדיון אלק-פילולוגי בהבדלים) לכאורה, מפזרת היוצאת רמזים "אנשים מתבקשים לא לדבר על הג'ירפות הננסיות" (עמ' 97), "הננסיות? זאת רדוקציה של כל שאיפות ההתפשטות באשר הן. הצטמצמות כל כך נאורה שצריך נפט לספק אותה" (עמ' 99), "פצע פתוח בתודעה הקוסמית-זואולוגית-התפתחותית" -עמ' 112), "המדינה לא יכולה לקלוט אותן" (עמ' 114), "ישראל זה באמת לא מקום לג'ירפות" (עמ' 125). מצד שני הן "מוליכות חשמל מאוד בקלות - אפשר להוציא מהן סוג של אנרגיה ידידותית שאפשר לנצל לטובת גזע האדם" (עמ' 165).

אך בה באותה דיצה ורינה שבה זורעת קסטל-בלום את הרמזים, היא זורעת גם, בתבונה רבה, בלבול ורמזים סותרים באופן כזה, שבשום פנים ואופן אי אפשר יהיה לזהות את הג'ירפות מיני עם הבעיה הפלסטינית, עולים מרוסיה או מאתיופיה, פילים, בונסאי, או כל אחר ספציפי שאונסים אותו להיות מה שהוא לא.

באופן כזה מתרבות הופוזיציות והטקסט מועשר - והרי כך נהג קפקא באותו סליל חוטים העונה לשם המוזר אודראדק (דאגתו של אביג המשפחה). ובכל מקרה, הג'ירפות מיני לא מאבדות גרם סקס אפיל כתוצאה מן המהלך הספרותי, כפי שיקרה לא אחת לבעלי חיים אלגוריים: הן נוגעות ללב ומכמירות אותו. הן הדבר הקרוב ביותר לאהבה בספר שאין בו אהבה, מקסימום דליפה קטנה של רגש. ולכן, אוי מה רב היגון, אין ל"הספר החדש של אורלי קסטל-בלום", למרות שמו המאתגר את הקונים-קוראים, סיכוי משמעותי (לפחות בארץ) להפוך לטרנד המוני, מקסימום לטרנד של קוראיה הקבועים, הנאמנים, ודומתני שלא תהא זו הכללה גסה מדי לזהותם עם השמאל השפוף. "בן אדם", כותבת קסטל-בלום (עמ' 150), "חייב להיצמד למשהו לפעמים, רקבשביל להשאיר אחריו משהו, אפילו שובל של עשן". ובכל זאת הפי-אנד. הבוקר מצאתיו במקום טוב באמצע ברשימת רבי המכר - טוב, בכל זאת גם לשפופים יש כוח קנייה. גם הם, כשצריך, ממלאים כיכרות. ואולי זו מודעת הצבע של "כתר" המפתה את הקוראים חובבי המסעות ב"מסע מטרנד לטרנד"? כך או כך "אשראם" הודח וגם "שבועת רחל". גורי, "היפה בנשים", מפני החוכמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו