בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תל אביב היא הבית: "מהנעשה בעירנו"

סוד קסמו של הספר חבוי אולי בשמו, החף מכל יומרה, והמבקש פשוט לספר לקורא על הנעשה "בעירנו". הבטונית, האספלטית, אכולת השמש והמלח

תגובות

מהנעשה בעירנו

עלי מוהר. ציורים: עמוס בידרמן. הוצאת עם עובד, 252 עמ', 37.50 שקלים

באחד מפזמוניו הרבים כותב אלתרמן "ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי". מום זה דבק גם בעלי מוהר, מחבר הספר "מהנעשה בעירנו", שהוא הצבר רשימותיו של המחבר במקומון התל אביבי "העיר".

אולי סוד קסמו של הספר הזה חבוי בשמו, החף מכל יומרה מוגזמת, והמבקש פשוט לספר לקורא על הנעשה "בעירנו". לא עיר מגדלית, זרה ורחוקה, עלוטת ערפל צפוני, ולא עיר ארמונות שיש וזהב, אלא עירנו שלנו, הבטונית, האספלטית, הפלבאית, אכולת השמש והמלח, ירוקת השדרות ועצי חצרות הבתים. לא חוכמה לאהוב את ירושלים ולהשתחוות לה אפיים מעל פסגת הר הצופים, לומר לה "מאה דורות חלמתי עליך". לירושלים כ-80 כינויים שהוצברו מהמקורות והיא נזכרת כ-600 פעמים בתנ"ך. לתל אביב, להבדיל, שלושה בלבד, לפי מיטב ידיעתי: "העיר העברית הראשונה", "העיר הלבנה" ו"עיר ללא הפסקה". אך "בכל זאת יש בה משהו".

אני עצמי נולדתי בתל אביב בתשרי תרפ"ד, בהיותה בסך הכל בת 14. צריפנו, השכן לשקמים העבותות, עמד בשכונת נורדיה בדיוק במקום שבו מתנשא חלקו הדרומי של דיזנגוף סנטר. עשר שנים אחרי נולד שם בשכנות ילד אחר, יעקב שבתאי, שהפליא לספר על תל אביב. לא הרחק משם נולד לימים עלי מוהר, הממשיך לדבר בה בכוחה של המקומיות.

בהקדמה לספרו כותב המחבר, המביא מדבריו באחד מטוריו במקומון: "בעמוד זה נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי 'החיים': עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של הגברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול... צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף...", והוא חוזר על שאלתו של אלתרמן: "העוד ישנם כל אלה? האם מותר בלחש בשלומם לדרוש?"

המחבר עצמו קובע את גבולות הגזרה בספרו. אתה יודע מראש איזו תל אביב לא תמצא פה, בין חוף תל ברוך לבית המעצר באבו כביר, בין רחוב יפת לשכונת עזרא, בין לשכת העבודה למובטלים, לתחנות גמילה או מעון לנשים מוכות. ניתן לומר שספרו של מוהר הוא "דרישות שלום" יפות ורגישות מתל אביב שלו, גילוי מתחדש של "קטנות החיים", המראה הישן הנראה אחרת לאחר ששזפתו עינו של המשורר בתל אביב הזאת, הממשית, המסוימת, הנחשפת לעינינו בספר הזה. לכאורה רק "זווית של פרוור", החלטה מראש לוותר על הדרמות הגדולות, הסיוטים, השנאה, המחלוקת, הזעזועים ההיסטוריים, ולבחור במינורי, ביומיומי, גם באזוטרי כביכול.

אבל הספר הוא יותר מזה. בצד הדיווח הענייני על הנעשה בעירנו אתה מוצא בו שילוב רגיש, אנין ואף מתוחכם בין תום ראשוני לאירוניה דקה, בין מעורבות ישירה, אזרחית, לריחוק מהורהר, בין סיקור עיתונאי לפיוט מחלחל. תל אביב היא הבית. היא המקום שממנו אתה יוצא למסעות הסקנדינוויים, האיריים או הצרפתיים שלך ואליו אתה שב. בעירנו גם מסעדות ופאבים ומוכרי גרעינים ועלמות שמש ומים העולות מהרחצה וגם שירי אבות ישורון ואמיר גלבע ופסוקים אלתרמניים המובלעים ללא מרכאות, ברצף נמשך והולך, בבחינת מי שיודע יודע ומי שאינו מזהה את הכתובת, יאהב את הזרימה ההיא, המוהרית כל כך. גם את חיים לנסקי תמצא שם, משורר שגווע בשלגי סיביר על חטא העברית. משורר נפלא. אילו היה מזדמן לתל אביב היה יושב מן הסתם ב"כסית" עם שלונסקי ולאה גולדברג וכל החבורה. בספרו של מוהר תמצא גם את הגברת תלפיות הפוסעת ברחובות עירנו כמו במנותק, "עיניה נעוצות בנקודה נעלמה או מושפלות בחיוך חרישי שפשרו נהיר רק לה וכולה אומרת דווקא מופנמות, התכנסות מהורהרת, עד כי דומה היא לאי קריר ומרוחק של נשגבות בים הרחוב החמסיני..."

וכן נטוש שם הוויכוח האם יש סתיו בארץ: "...זה רק דימוי, השאלה, אין זה אלא סתיו שאול - הוא אומר, בעוד היא מתעטפת בשאל סתווי - רק תעתוע, רק געגוע, חלום כוזב של מחוז רחוק. בארץ יש למעשה רק שתי עונות, הוא אומר (אני שאלתי אותך, תגיד לי!), חורף וקיץ. עונות המעבר הן רק פנטסיה, זיכרון אירופי, כמו תיבות הנגינה בשיר של אלתרמן, וכמו הרציפים, תחנות הרכבת, רחובות הברזל הארוכים... הזיכרון שנותר, ועמו גם הנוחם, החרטה; ורוח הצפון..." ולעומתו "זה שאומר שדווקא יש סתיו בארץ", הקורא בהתרגשות "תראה-תראה-תראה-תראה!" וכאשר מוהר שואל אותו בבהלה "מה-מה-מה-מה?" אותו אלמוני "מושיט יד ומצביע ובאמת מראה לך: שהשמים שינו את צבעם; שהשקט אחר; והנה ענן; ושהחיוורון כבוש; שדבר מה הצטעף; והעמיק; והצטלל; ונתפייס; ונח".

וכדי שלא נתפייט יתר על המידה נודע לנו שלמחבר יש מכר "שכל מה שהוא רוצה בחיים זה דירה בגבעתיים וללכת כל בוקר לקופת חולים". ובמקום אחר: "...יושבים על ספסלי השדרות לעת ערב אותם קשישי יידיש נצחיים שישבו עליהם בעבר, ואילו בתי קפה רבים מלאים עדיין, בשעות אחר הצהריים והבוקר, אותן פולניות רבות מלל, לוהטות שפתיים ושופעות חמוקיים, כבימים ימימה, כמאז ומעולם. ואין לדעת מי מחדש את המלאי הזה ומנין... רק לייקיות אין תחליף, והן הולכות ומתמעטות...". ובזכותו של מוהר אנו מתוודעים ל"פראו דיסטרוואלד, שישבה לה בספרייה להשאלת ספרים בגרמנית בשדרות קרן קיימת". להלן נודע לנו - "כשמתה יום אחד הגברת דיסטרוואלד לא צצה לה שום מחליפה; הספרים ועמהם קוראיהם התפזרו, נעלמו והחדר הקטן ננעל סופית". "עולם הולך ונעלם" הוא מכנה את ההוויה ההיא, ה"ייקית", ששינתה כל כך את עירנו בשנות ה-30 והעניקה לתל אביב המזרח-אירופית והלבנטינית משהו מרכז אירופי, אחר כל כך.

נמצא שם את מוכר הגרעינים שעמד דווקא בפינת רחוב ריינס וקרן קיימת ולשכת התעסוקה דווקא ברחוב ארלוזורוב-שלמה המלך, ומוניות קו 62 האגדי שעגנו ליד רחוב אדם הכהן וקו 13 במסעו ההרפתקני אל ירכתי צפון, אל התחנה הסופית שלו בקסטל ואף הלאה הלאה, שם, פעם בשעה, עד אל שיכון בבלי "שאז - סוף שנות החמישים - שכן בדד, ליד נהר, מאחורי הר, או למצער, גבעה, שצמחו עליה כלניות". נוסטלגיה, לרוב במינון נכון.

כי לא הרחק תל אביב של ההווה, של פועל ערבי המפסיק לרגע ממלאכתו ומתפלל ופניו דרומה ושרתי חוצות וחצרות ערביים עד פגישות חשד ודפיקות לב בימי האינתיפאדה ואותו קטע נהדר על אימתו של מוהר מפני דוברמנים עזי לסת. ובל נשכח את עץ הגרווילאה האהוב עליו מכל אילנות עירנו: "ראוי לציין שיש עוד גרוויליאות בעיר, בזיכרוני עולה כרגע לפחות אחת מהן, באחת מחצרות הבתים של שדרות בן גוריון, מצד צפון, או כשאתה הולך מערבה - כפי שאכן יש ללכת אם רוצים להגיע לדיזנגוף או לים".

אני אוהב את הדייקנות הפרטנית הזאת, המקומית כל כך, יש בה איזה אנטי-טוקסין לצועניות היהודית אורזת המזוודות. מוהר ממשיך לאהוב את עירו - "שנים אני משוטט בה... אני מכיר אותה לא רע. היא גם מוצאת חן בעיני - היא לא נמאסה עלי ואינה משעממת אותי..." זו כתיבת פרוזה שיש בה רגישות דקה לריתמוס, לניגון, ללא חגיגיות כפויה וללא התגנדרות מיותרת. זו כתיבה עתירת אזכורים, המענגת במיוחד קוראים המזהים את הפסוק. חשבתי כי ב"פרטיקולרי" הזה, המיוחד, התל אביבי, מצוי גם משהו "אוניוורסלי", כמו סיפור חייהם של בני אדם בעיר אחרת, בין עגלות תינוקות בשדרה ירוקה או אשה בחלון מואר. עד אשר אפלו כל החלונות בעיר מוכת הסקאדים.

סיפור תל אביב המותקפת בטילים ארוכי טווח של סדאם חוסיין הוא אחד הפרקים החזקים בספר הזה. הוא בא לך כהפתעה גמורה. בעודך עוסק ביומיומי, בחולין המקומי, בחבריו ומכריו ואהבותיו של המחבר, ב"זוטות החיים", בצורות ובעצמים, בנשים היפות, בשרב הכבד ובדורון הסתיו הראשוני "אחרי החגים", באה האימה ההיא. מוהר שומר גם כאן, כהרגלו, על טון "נמוך", מאופק, ענייני, ללא איצטלת מוכיח ושופט.

אך אין הוא מוכן להתרגל לצירוף "עקב התקפת טילים על ישראל". הוא אומר שם: "אכן זה ביטוי שמן הראוי - עדיין - להתעכב עליו, לבחון אותו רגע... לכאורה כבר אין הוא חדש, וכבר שמענו וחזרנו ושמענו אותו... ובכל זאת הוא עדיין צירוף מדהים וחסר תקדים ובל ייאמן ולא נתפש, וגם עכשיו, לא רק שאי אפשר, אלא אף אסור להסתגל ולהתרגל אליו: לא, לא ולא, בשום פנים ואופן לא". אך ישראל לאחר הסקאדים אינה ישראל שלפניהם. חבל שאני מסיים בכך ולא במכתבו של עלי מוהר לנסים אלוני בפרקי הנעילה של "מהנעשה בעירנו". אין טעם להביא קטעים ממנו. הקורא ממילא יגיע אליו ויבוא על שכרו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו