בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכדור הוא עגול: "Fever Pitch"

החלטתי מראש לכתוב ביקורת חיובית על ספרו של ניק הורנבי. אבל שיניתי את דעתי בעמ' 24. אז התברר סופית שהמחבר שונא כל מה שאהוב עלי

2תגובות

Fever Pitch

$34.99 .Nick Hornby. Gollanez. 247 pp

ניגשתי לקריאת הספר מתוך נטייה אוהדת וחיובית. אני אוהב את הכדור רגל האנגלי, המבוסס על מסירות ארוכות ועל מעבר מהיר משער לשער. איני אוהב כדורגל דרום אמריקאי (לא כולל ברזיל). החלטתי מראש לכתוב ביקורת חיובית על ספרו של ניק הורנבי. אבל שינתי את דעתי בעמ' 24. אז התברר לי סופית, שהמחבר הוא אוהד מושבע של ארנסל, שונא כל מה שאהוב עלי ואוהב כל מה שמאוס עלי ועל שני בני (בני ואני תומכים בשלוש הקבוצות הנכונות: טוטנהם, ליוורפול ולידס). באחרונה קורה שיום שחור פוקד את שלוש הקבוצות האלה, ואז רע ומר לשלושתנו. מה גם שבארץ אנחנו תומכים בהפועל פתח תקווה, לזכרם של סטלמך ורצאבי, ונדמה שדי לחכימא. זה גורלם של אנשים שנשארים נאמנים להיסטוריה עתיקה.

כשהמשכתי לקרוא את הספר, החלטתי לקרוע אותו לגזרים. תיכננתי להוכיח לקהל הקוראים הישראלי שהורנבי לא מסוגל לכ וב ספר הגון, מאחר שלמד באוטניברסיטה הלא נכונה: הוא למד בקמברידג' והיה חבר בג'יסוס ומכיוון שנאלץ להתכונן לבחינות - ויתר על נסיעה להייברי (מגרש הבית של ארסנל), והתלהב ממשחקיה של קמברידג' יונייטד מהליגה הרביעית. להווה ידוע שמי שתומך בקמברידג' יונייטד לא מסוגל להגין דבר בכדורגל.

רציתי גם להסביר לקהל הקוראים אינני מבין דבר בתולדות הכדורגל. הוא מתאר הרבה משחקים עלובים בין סווינדון לארנסל ומשחקים משעממים שהסתיימו בתיקו 0 (נגד ניוקסל, עמ' 34). הוא צוהל על פני עמודים שלמים כשהוא דן בזכיית הדבל של ארנסל ב-1971 (עמ' 43), ושוכח לציין שגם קבוצת טוטנהם זכתה בדבל (המושד "דבל" אינו מופיע במילון אבן שושן, אבל הכוונה לזכייה באליפות הליגה ובגביע המדינה בעונת כדורגל אחת) - 11 שנים לפני ארסנל, כשבשורותיה שחקנים דגולים כמו המגינים הנרי ובייקר, הרצים דני בלאנשפלאור ודייב מקאיי וחלוצים כמו ג'ונס בד ימין ודייסון כזאת. לבשמאל. לארנסל לא היו ולא יהיו אף פעם שחקנים ברמה כזאת.

לטוטנהם יש ייחוד נוסף שהורנבי מעלים מקוראיו: היא הקבוצה היחידה שאחד מחלוציה המזהירים ביותר נהרג מפגיעת ברק. אנשי טוטנהם ראו בכך "אצבע אלוהים", וקנו במקומו את ג'ימי גריבס האגדי. אין זכר לעובדות חשובות אלו בספרו של הורנבי. על ליוורפול אני פשוט שותק. בימים טובים היה דלגליש אחד שווה יותר מכל ארסנל, ובני הקטן , אוהד לידס, היה שואל: ואחד שבעט כמו לורימר היה בארנסל?

הביקורת האנגלית גמרה את ההלל על ספרו של הורנבי. אחד המבקרים כתב שזהו הספר הטוב ביותר שנכתב על תולדות הכדורגל, וגם המהנה ביותר. עובדה זו פשוט אינה נכונה.

ב-1987 יצא ספר יותר מצחיק ויותר מהנה, בגרמנית. כתב אותו נורברט זייץ והוא נקרא "רפובליקת הבננות וגדוד המלפפונים". הוא לא עוסק בבננות או במלפפונים, אלא בניצחונה המזהיר של גרמניה על נבחרת הפלא ההונגרית באליפות העולם ב-1954 בשווייץ. זייץ גם הוכיח באופן בלתי רגיל כיצד הושג הניצחון המזהיר הזה אחרי פיגור של 2:0, וסלל את הדרך לכניסתה של גרמניה למשפחת העמים. לו כתב את הספר שנתיים מאוחר יותר, יכול היה להוכיח כיצד ה-3:2 גרם לנפילת החומה בברלין.

ברגע זה התחלתי להתלבט לגבי איכות ספרו של זייץ. לא הייתי מסוגל

לשבח ספר שמתפעל מהניצחון הגרמני על פושקש ועל קוצ'יש, על צ'יבור ועל בוז'יק. שהרי כולם היו סוציאליסטים. - הסטודנטים שלי, מראשי בנק"י, נהג להסביר לי בלהט כי גדולתה של הנבחרת ההונגרית נובעת מדבקותה של הנבחרת כולה בעקרונות המרקסיסטיים. בוז'יק היה, סוף סוף, גם חבר הפרלמנט ההונגרי. אבל מה לעשות? בסופו של דבר הצטרפו פושקש וקוצ'יש לריאל מדריד ולברצלונה בספרד של פרנקו, הסטודנט שלי נזקק לפסיכיאטר. אינני מאמין שמומחים רבים להיסטוריה גרמנית קראו את הספר של זייץ, אבל אני יודע שהפרופ' דן דינאר יודע אותו בעל פה, על כן אני חייב להיזהר ולהתייחס אליו ביתר אוביקטיוויות. אולי מוטב לא לדבר עליו בכלל.

מחשבות כגון אלה התרוצצו במוחי בשעה שקראתי את הורנבי ותיכננתי את קטילתו הסופית. אך בהגיעי לעמ' 111 שיניתי לפתע את דעתי והחלטתי לשבח את הספר. ואני חייב הסבר למהפך שחל בי.

ב-1979 ביליתי את שנת השבתון באוקספורד (וולפסון קולג'). בני עופר היה אתי, וביקש ממני שאשיג כרטיסים לגמר הגביע. הוא לא היה מעולם בוומבלי, ורצה להתבשם מהאווירה שהכיר רק ממסך הטלוויזיה. כמובן שהתביישתי לספר שאני מעוניין בכרטיסים למשחק כדורגל; אחד החברים בקולג' היה סר רונלד סיים, מורי ורבי הנערץ וגדול ההיסטוריונים במחצית השנייה של המאה ה-20 - שונא כדורגל ומוסיקה מודרנית. כשנכנסו לחדר האוכל שני דוקטורנטים ודיברו ביניהם בקול רם, הוא היה משוכנע שהגיעו מליוורפול. שהרי אין אספסוף גרוע כאספסוף ליוורפול, ומוסיקה מודרנית לא היתה בעיניו אלא רעש מיותר.

בקיצור, מצאתי דרך מחתרתית להשיג כרטיסים לוומבלי. פניתי לשגריר ישראל בלונדון, אברהם קדרון ז"ל, שלמד אתי באוניברסיטה העברית (כששמו עדיין היה קרמר), וביקשתי שיעשה למעני ולמען בני. קדרון ויתר על שני כרטיסי ההזמנה שלו לטובתי, ואני יצאתי בסתר מאוקספורד, כבר בשעה 7 בבוקר, ב-12 במאי 1979. אשתי סיפרה לכולם שנסעתי עם בני לסטרטפורד, לראות מחזה של שקספיר.

המשחק היה מרתק, ואני חזיתי בו בשוויון נפש. לא היה אכפת לי מי ינצח. בני תמך בצורה נלהבת בארסנל. לא מאהבת ארסנל, אלא משנאת מנצ'סטר יונייטד. כשארסנל הובילה 2:0 הוא הזמין נקניקיות חמות ושתה בניחותא תה אנגלי עם חלב. נהניתי מהנאתו. לדאבון לב שנינו הצליחה מנצ'סטר לצמצם את התוצאה, ואחר כך להשוות ל-2:2. בני החוויר, הפסיק לאכול, התה נשפך ואני התחלתי לדאוג לבריאותו. אבל כמו במשחקי בית"ר ירושלים, לפתע פתאום השתלט ליאם בריידי על הכדור, עבר את חצי המגרש ומסר לקיצוני שמירכז בגאוניות לעבר אלן סנדרלנד, שהחדיר את הכדור באמנות לרשת. האיצטדיון געש, הצבע חזר לפני בני והגביע היה בידי ארסנל.

מהספר מתברר שגם הורנבי היה באיצטדיון. גם הוא השתולל מרוב שמחה, וכשארסנל ניצחה רצה לצעוק בקול רם, אבל גרונו ניחר והוא הצליח להוציא משם רק את ההברה "aaaaaaggggggrrrrrrhhhhhh" (עמ' 125). הוא מצליח לתאר את המשחק בכישרון רב, ומאחר שבאותו יום הרגיש בדיוק כמו בני - החלטתי להודות שהוא כתב בכל זאת ספר יוצא מן הכלל. מתברר שהורנב י תומך בלייבור, אבל למען השגת הגביע הוא היה מוכן להשלים גם עם נצחונה של הגב' תאצ'ר. הוא אפילו היה מוכן להשלים עם 11 שנות שלטונה של תאצ'ר, אבל תמורת העלאה במחיר: זכייה נוספת בדאבל (עמ' 113). אז כיצד אוכל לומר מלה רעה על הספר שלו?

כך התהווה בקרבי המהפך. אני מבקש להצהיר, כי זהו ספר מקסים, מלא פקחות והומור, ואני ממליץ עליו בכל לב לכל אוהדי הכדורגל האנגלי ולכל כתבי הספורט בארץ. אני סולח להורנבי על בחירתו ללמוד בקמברידג' במקום באוקספורד; הרי גם קמברידג' היא אוניברסיטה לא רעה המתפתחת יפה ונמצאת עכשיו בקו עלייה. אני גם סולח לו על מר לבו כשארסנל נכנעת לסווינרון העלובה. אני מבקש מהקוראים לזכור, כי בשעת המשחק העיקו עליו גירושי הוריו (עמ' 32, עמ' 15, ועוד). אני גם סולח לו על שהעלים את הישגיה של טוטנהם בשנות ה-60. סוף סוף רק ב-1968 הלך פעם ראשונה למשחק כדורגל, והוא בסך הכל בן 11. כלומר, ב-1960 הוא היה רק בן שלוש. אז מה אני רוצה ממנו? אז הוא לא יודע מי זה פלניצ'קה (שוער צ'כוסלובקיה ב-1938), אז מה? אחרי הכל הורנבי כתב ספר על תולדות אהדתו לארסנל ותו לא, ואת זאת עשה בדייקנות ובכשרון רב. הוא גם לא שכח להזכיר, ובצדק, את החוליגנים מקרב אוהדיה של טוטנהם, אשר לא פסקו להשמיץ יהודים בוויטהרט ליין (עמ' 179). ואני מוסיף: מהי טוטנהם ללא לינקר וללא גסקוין? פחות ממכבי שעריים.

הספר הציל אותי מעוד סיוט: כשכתבי הספורט נתקלים בי באחד האיצטדיונים הם שואלים אותי את השאלה המעמיקה והקשה "מה עושה לך הכדורגל?" או כיצד הרגשת כשהכדור לא התלבש על רגלו של פלוני?" עד עתה גימגמתי ולא הצלחתי להשיב תשובה ראויה לשמה על שאלה כה שאלתית. מעתה אומר: אנא קרא את הורנבי, כי שם תמצא את כל התשובות. בתנאי שתשיג תחילה פטור באנגלית.

הפרופ' צבי יעבץ הוא היסטוריון המתמחה ברומא העתיקה, ממקימי הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל ואוהד ליוורפול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו