בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו אדישות שמחה שכועסת: "הקייטנה של קנלר"

אתגר קרת קם בבוקר ובמקום לייצג עם או מדינה, במקום להיות נביא או כועס מקצועי, הוא מתחיל לספר בשובבות מלאת חן את מה שבראש שלו

תגובות

"הקייטנה של קנלר"

אתגר קרת. הוצאת זמורה-ביתן, 107 עמ', 49.90 שקלים

חשבתי להתחיל את הרשימה הזאת במה שהיו עושים פעם למה שקראו "סופרי דור המדינה", ולקטלג את אתגר קרת עם גפי אמיר או עם אורלי קסטל-בלום או עם עוזי וייל המבוגר מהם במעט, או רן יגיל, או העמוד האחורי המבריק של עיתון "העיר" שכותב וייל שגם מתחבר ל"חמישייה הקאמרית" לסוג של סיר לילה שמשתמשים בו - בקסם רב - בתור ראי. אבל לא אגרר לזה. אתגר קרת קם בבוקר ובמקום לייצג עם או מדינה, במקום להיות נביא או כועס מקצועי, הוא מתחיל לספר בשובבות מלאת חן את מה שבראש שלו, ואת מה שמסביב, ואת מה שהוא חלם.

טלי שני

יש לקרת שפה משלו, היא כאילו "כאילו", אבל היא לא. היא מחברת עברית תקנית לצורת הבעה ראשונית, הכי מיידית, כמו שזה "באמת", כדי להשאיר לשפה את החושניות שלה, ועם זאת לא להיגרר אחרי מה שבשנות הארבעים עשו סופרי דור הפלמ"ח, כשכתבו "דחילק" או כשכינו נערה צעירה "ממטרה", מה שאחרי חמש שנים נהיה סינית.

לעכשוויות של קרת או גפי אמיר או וייל יש הנצחיות שלה. כן או לא, יקבע הזמן. קרת קם עייף. זה יפה שהוא עייף כשהוא קם. ואז מה יעשה? יילך למכון כושר? במקום זה הוא מספר על זה בדיחות. לא בדיחות על יהודי, טורקי ורומני שנכנסים לרכבת אלא בדיחות של בואו הנה, החיים בזבל אז למה שלא נצחק קצת, בסוף מתים ואז לא צוחקים יותר, כי בנצח אין הומור, כמו אצל רוב הספרות העברית.

קרת כותב על נסיעה לסיני עם חברים, מנותק מההיסטוריה - מקו בר-לב, מהדם, מ"טוב-שארם-א-שייח-משלום". הוא חף מכל ניסיון להסביר איזה אי צדק עשו או עושים. אך יחד עם זה הוא חי כאן. הוא ממציא בחור שכותב תנ"ך חדש. למה תנ"ך חדש? לא זה מה שחשוב, חשוב שיש כזה. לא חשוב אם הישן עדיין די בסדר.

הספר החדש של קרת מכיל נובלה וארבעה סיפורים קצרים. הסיפורים, כשמו של אחד מהם, הם שפריצים מקסימים של הגיהנום, מתוארים היטב, נימוחים בפה כמו עוגיות. הם מלאי כמו-אדישות שמחה שכועסת עמוק בשורשים, אך לא נואמת. רק מספרת. האנשים עצובים אבל לא לוקחים את עצמם ברצינות התהומית של מה שנקרא "הספרות העברית".

קרת כותב: "הוא ניסה להתחיל באגרסיביות עם תיירת אמריקאית בת ארבעים, התייאש אחרי שנייה, אכל שלושה פנקייקים, אמר למירון ולי שהוא מת על השלווה הזאת כאן, הזמין קבב, והציע שאולי ניסע שלושתנו עם החבר הבדואי החדש שלו, שהתגלה כנהג מונית, להמר בקזינו בטאבה. מירון ממש היה נגד כי האמין שיש לו זווית על ההיא עם הפירסינג, אבל מול הנחרצות האטומה הזאת של עוזי לא היתה לחרמנות של מירון שום סיכוי". כיף לקרוא משפט כזה, ולדעת את האנשים רק דרך רמזי האקסצנטריות שלהם.

אחרי שקרת הוכיח את עצמו כאמן הסיפור הקצר הקליפי, הוא מנסה לכתוב נובלה - להציב את זווית הראייה שלו, את העונג לכתוב ככה דווקא בעולם הבא. נראה מעניין, אבל מסוכן. ברם! ברם אחרי כמה עמודים שכחתי שאני מטייל עם הגיבורים בעולם הבא, ובתוספת העובדה שלמות הם כבר לא יכולים, אלה אינם אלא גיבורים תל-אביבים שיכולים לתפוס חתיכות באלנבי, אבל גם לירות לעצמם כדור בראש וגם לספר על זה לחבר'ה.

או, למשל, "סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים", על איחור לאוטובוס שנהגו סוגר את דלתו בכוונה כי הוא חוסך חצי שעה לנוסעי האוטובוס שאינם מאחרים. פעם בישיבה במערכת "דבר" המנוח אמרה גולדה מאיר (אז ראש הממשלה) לנוכחים: "אבל אני פוגשת אנשים והם לא אומרים את הדברים הנוראים האלה". ושלמה גרודזינסקי, החכם הבר אוריין הנפלא, אמר לה בשקט האופייני שלו: "גברת מאיר, זה מפני שאת לא נוסעת באוטובוסים".

בספרות העברית לא מרבים לנסוע באוטובוס. אצל קרת הם יכולים לנסוע בכל סוג של מכונית או אוטובוס גם בעולם הבא, ולהמשיך לתפקד כליצנים עצובים.

את הספר קראתי כמו שבולעים אטרייה ארוכה. היו אמנם חספוסים, בעיקר בדמות דברים שחזרו על עצמם, אך ישנה חיוניות משכרת, כמו שמישהו נותן לך כוס מים ומשכנע אותך שזה יין ואתה נהיה שיכור. קרת לא מבקש לרדת למעמקים התוססים של ההוויה. הוא לא בא לקונן או לחתור לסבך רקמות העם. הוא חי שם ויש לו חשק לכתוב, והוא רואה הכל מעט הפוך, והאנשים שלו מדברים תערובת של דיבת האמת, של להישאר בגובה העיניים, של אבסורד שאינו מתיימר להיות אבסורד.

נובלה מחייבת המשכיות. מחייבת נגיעה בזמן. מכיוון שאין לקרת יחס לזמן, הוא מניח את התשתית לזרימת הזמן במקום שבו הזמן מת, כלומר בעולם אחר. הוא מוכיח לקוראים הסקפטיים שהוא לא מזייף בניסיון לתאר את אחרי המוות, את המיסטיקה הרציונלית של השום מקום והשום זמן. אבל הוא מוכיח שאפילו הסיפור שהוא מספר על העולם האחר היה חייב להתרחש שם, כי המתים הם מתאבדים, ולהתאבד מותר רק פעם אחת, ומי שמתאבד שם דינו קשה.

אז ישנה ליהיא המתאבדת, שלא האמינה שקנלר הוא המלך המשיח, וישנם המרכיבים של ספרות תל-אביבית במובן היפה ביותר של המושג. והם מתקיימים איפה? בעולם הבא! "תל", פירושו מוות ללא תקנה. "אביב" הוא קיץ קליל שבגלל הפואזיה החליטו כאן לקרוא לו אביב. מות האביב הוא הנימה המרכזית של הסיפורים - שמים מלאי מתאבדים.

קמו לעיר הזאת סופרים צעירים, קומיקאים, עיתונאים, אשפית שפה וסיפור כגפי אמיר, ועשו אותה ממלכה אבל יתומה, בירת התרבות של עצמה. אין למלכות הזאת קשר עם נצח ירושלים או עם יפי הלילות בכנען. היא קשורה למשהו תל-אביבי שקרת נותן לו ביטוי מענג. עץ הסוטול נתן ריחו בין פלורנטין לרחוב יהואש, על פי עץ הרימון נתן ריחו מים המלח עד יריחו.

התל-אביביות הזאת היא קלילה כביכול אבל היא לא. אין לה מדינה. אין לה אמא ואבא. היא המשפחה של עצמה. היא לא שרה על עקירת נטוע ולא יודעת מה זה. היא פה בשביל החיים, בשביל השפה, בגלל שתל-אביב היא בירת הישראליות, שהם השחקנים החדשים שלה. קרת לא מתייסר. לא מייצג דבר מלבד עצמו. כל מה שהוא מחפש בשמים אחרי המוות הוא נערה בשם ערגה. לא את אלוהים. בעצם, ברוח הסיפור, אלוהים יכול להיות ערגה או כושי מניו זילנד או בדווי מסיני.

אני קורא ומקנא. כשאני עשיתי דברים דומים, קרעו אותי. את קרת מלמדים באוניברסיטה ויתנו לו פרס ישראל. לדידי, כושר הביטוי הזה של קרת וגם של אחרים בני גילו הוא הניצחון גם על הכשל שלי. כשאני אגיע עוד מעט קט לעולם הבא, לא אגיע לאן שמגיע גיבורו של קרת. אולי גם מפני שהרב עובדיה יוסף, החזון איש של יהדות המזרח העכשווית, אמר שמי שמצביע ש"ס לעיריות יגיע לגן עדן, ואני הלא הצבעתי קרת.

עוד ביקורות נבחרות: ליאת אלקיים על "פראני וזואי" | אליה ליבוביץ על "היקום" | שהם סמיט על "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" | חיים גורי על "מהנעשה בעירנו" | צבי יעבץ על "Fever Pitch" | אלי שאלתיאל על "The Tailor of Panama" | דרור משעני על "בל אמי" | שירה סתיו על "התמימים" | עמרי הרצוג על "היהודי האחרון" | עוזי וייל על "מלכוד 22" | יחיעם ויץ על "חייה וכתביה של זהבה לביטוב" | דרור בורשטיין על "שום גמדים לא יבואו" | יעל דר על "מישהו לרוץ איתו"

לכל הכתבות בפרויקט>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו