בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציטוטים הנבחרים

קטעים מתוך ביקורות שפורסמו לאורך השנים במוסף "ספרים"

5תגובות

קשה מאוד לקחת דמות כה מופלאה כמו זאב ז'בוטינסקי ולהפוך אותה להתגלמות הבינוניות. אורי רמון הצליח לעמוד באתגר מפוקפק זה.

אבי כצמן על "ז'בוטינסקי, מונולוג" מאת אורי רמון, הוצאת אופיר. גיליון מס' 1

הסיכום יכול להיות קצר, כפי ששמעתי מאדם צעיר שראה את האטלס בביתי: "איזה יופי".

זאב ב. בגין על "האטלס הגדול של הדינוזאורים" מאת ויליאם לינדסי, הוצאת דניאלה די-נור. גיליון מס' 4

החדשות הרעות הן שהספר אינו חורג מן הזרם המרכזי של הכתיבה המשפטית בישראל, בכך שהוא נטול כל חוש ביקורתי, מצטיין בנאיביות פוליטית ומתרפק בלי בושה על בית המשפט העליון, המצטייר כמגדל עוז של מוסר וערכים בחברה שהיא אנוכית בחייה הכלכליים ומושחתת בחייה הפוליטיים.

אביגדור פלדמן על "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" מאת מנחם מאוטנר ,הוצאת מעגלי דעת. גיליון מס' 6

הספר כתוב רע, ערוך רע, יש בו ערבוביה של ציטוטים, רעיונות, מסקנות, הנחות... אבל בהשקפת עולמו, ולא משנה כרגע מה מניעיה, יש הרבה רעננות אינטלקטואלית, וניסיון שלא לקבל שום דבר כפי שהוא מוצג, אלא ניסיון להפוך בו ולהפוך אותו שוב ושוב.

אורית שוחט על "ממשל חדש לישראל" מאת אורי מילשטיין, הוצאת שרידות. גיליון מס' 8

להצלחה הגדולה זכו דווקא הספרים שהפכו את כל ה"דוסים" לחרמנים ואת כל הנשים החסודות שלהם לחולות מין ו/או מטורפות. ספריו האחרונים של בר יוסף הלכו והזקיקו את נוסחת הרב מכר. הניחוח החרדי הפך עיטור לפורנוגרפיה.

תמר אלאור על "גווילים ובשרים" מאת יהושע בר יוסף, הוצאת ספריית מעריב. גיליון מס' 14

המחבר עוסק לאורך כל הספר בהסברת מין אחד למין השני, ומן ההסברים האלה מתחוור סופית שנשים הן תרנגולות רופסות המשוועות לקשר עם גברים אטומים על סף פיגור. בכל מקרה, מנת המשכל של שני המינים אינה מתרוממת מעל עולם הבהמות, ועל כן מוסבר כל עיקרון בספר ארבע-חמש פעמים, בתהליך עיכול מושלם של העלאת גירה.

נירה רוסו על "גברים ממאדים, נשים מנגה" מאת ג'ון גריי, הוצאת אור-עם. גיליון מס' 16

למרות התיעוד המפורט, יש לא מעט מקומות הנראים כמילוי חומר על פי סטריאוטיפים של קיטש "פיוטי". מתמיה איך סרנה הביוגרף יודע מה חש אביה שלוולך כשהרים את ראשו אל הכרמל ("אוויר חורפי צונן ורווי ריח מלוח של ים ;או כיצד ידע שכאשר מודיעים שנהרג "זבוב חבט עצמו ברשת החלון, קרן שמש האירה את מצחה הרטוב של האם"; ובעיקר - פוקנר לעניים - כשוולך גוססת, כבר בלי הכרה, איך הוא יודע ש"היא ראתה אור חזק, צל אדם עמד שם".

מנחם פרי על "יונה וולך: ביוגרפיה" מאת יגאל סרנה, הוצאת כתר. גיליון מס' 17

מאיר שלו מפליא לספר סיפור, גם, ואולי בעיקר, כאשר הוא כלל אינו משוכנע מהי משמעותו, האם יש לו משמעות כלשהי, והאם יש סיבה של ממש לספר אותו.

סמדר שיפמן על "כימים אחדים" מאת מאיר שלו, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 57

ואולי זהו המסר העיקרי הכלול בספרו של ניב: שטוב שהוא קיים, סוף סוף, כדי שנוכל לשים אותו בצד ולא להשתמש בו.

אורי קליין על "איך לכתוב תסריט?" מאת קובי ניב, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 57

יש האומרים כי מוטב לעשות שלום עכשיו, לפני שאיראן תצליח לייצר את הנשק הגרעיני שלה.

זאב שיף על "האסטרטגיה של נשק גרעיני במזה"ת" מאת שלמה אהרונסון, הוצאת אקדמון. גיליון מס' 60

זו יצירה שפשטות העושר הלשוני שלה מזכירה את תזמורו של ראוול: התזמורת כולה חוגגת בקרשצ'נדו הכתוב בסולם מז'ורי ומרעיד את האוויר, ועדיין נשמע קולם המדויק של כלי הסולו והוא רווי כאב וגעגועים אל הבלתי מושג.

תמר יעקבי על "יש ילדים זיג זג" מאת דויד גרוסמן, הוצאת הספריה החדשה. גיליון מס' 61

מנחם בן הוא חצוף, גס, נועז, מחוספס. אבל האם זה חספוס של יהלום לא מלוטש, או של אבן חדה שנתקעת בין כף הרגל לסנדל? והאם זה חספוס אמיתי?

שלומית לן על "תיק שירה" מאת מנחם בן, הוצאת ירון גולן. גיליון מס' 71

כשהזמנתי את בגין לבלות יום בים על סיפון נושאת המטוסים הגרעינית הענקית, הוא בא עם יותר ממחצית ממשלתו והתבשם מהסמליות שבלטה על כל צעד ושעל. עיתונאי ישראלי ציניקן העלה השערה, שתיכננתי להחזיק את כולם כבני ערובה עד שבגין יסכים להפסיק לחלוטין את ההתנחלויות.

סמיואל וו' לואיס על "שותפים לדבר מעשה" מאת מלמן ורביב, הוצאת ספריית מעריב. גיליון מס' 76

מאז שנטלתי את הספר ליד ביום שישי אחרי הצהריים ועד לשעות הקטנות של הלילה, לא הנחתי אותו. יש בעלילה משהו המניע אותך להמשיך לקרוא... זה אותו משהו שקיים כנראה בכל רב מכר. ואני אומר את זה, אף שאני ער לכל המגרעות שמניתי ושלא מניתי.

מיכאל הנדלזלץ על "פיתוי" מאת רם אורן, הוצאת כתר. גיליון מס' 79

יש לי ידיד, פנסיונר מרוסיה, שומר לילה בירושלים, שגם ביום חמסין מחפש את השמש בנחלאות כדי לחמם את עצמותיו. הוא אומר לי, כשאני מתיישב על ספסל לצדו: "סיפור שלא רואים - סיפור מסכן".

יוסל בירשטיין על "רומאנים מוקדמים" מאת שלום עליכם, הוצאת ספרית פועלים וידיעות. גיליון מס' 84

ראש הממשלה היה ילד יפה שלא הרבה לחייך וכשבגר היה נער יפה שלא הרבה לחייך. לימים היה לגבר יפה שלא הרבה לחייך. בזיקנתו אינו יפה עוד, אך עדיין אינו מרבה לחייך.

תום שגב על "יצחק רבין" בעריכת דב בן-מאיר, הוצאת אביבים. גיליון מס' 85

קשה לתאר את ההתלהבות שחשתי בפעם הראשונה שהשתמשתי ברשת, לפני כשנה. עד אז לא ידעתי מה זה בכלל. היום קשה לי לתאר איזו איכות הוספתי לתחומי העניין שלי בזכות האינטרנט. לולא הרשת, איך הייתי מקבל בזמן אמיתי ידיעות על פגיעת כוכב שביט בצדק, או מתכתב עם אוספי בולים בכל העולם?

אבי בליזובסקי על "מודם: כל אחד יכול" מאת טינה ראתבון, הוצאת באג מולטיסיסטם. גיליון מס' 90

ממש נורא לתת לאשה כמוני לכתוב ביקורת על סדרת אימים, גם אם היא סדרה לנוער. תמיד תיעבתי את הז'אנר, גם בקולנוע. אף פעם לא הבנתי למה אנשים רוצים לפחד בשעת קריאה, כשיש מספיק ממה לפחד בחיים... איכשהו, אחרי כמה עמודים ראשונים זה עושה לי כל כך רע, שאני מפסיקה להיות במתח וכבר לא אכפת לי מה יהיה בסוף.

ענבל פרלסון על "הילדה שצעקה... 'מפלצת'" מאת ר"ל סטיין, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 92

על מה חולם ממלא מקומו של בן האלוהים עלי אדמות? האם הוא מרגיש לעתים כלוא בכלוב הזהב המפואר שלו ברומא, והבדידות אוחזת בו כשהוא משוטט בגניו העצומים, היפהפיים, מאחורי החומות של קריית הוותיקן? האם הוא מבקש מהנזירות המופקדות על מטבחון להכין לו מדי פעם נזיד פולני דשן?

מיכל פלג על "לחצות את סף התקווה" מאת יוחנן פאולוס השני, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 97

בדרך כלל נתקלים בשאלות מהסוג שעליהן עונה הספר הזה כשמגדלים ילדים קטנים, שלהם יש איזו פיקסציה משונה לשאול מה המכונית הכי טובה בעולם, מה האוכל הכי טעים בעולם ועוד שאלות מהסוג הזה, שמלמדות שילדים הם בדיוק כמו מבוגרים, רק הרבה יותר נמוכים והרבה יותר טיפשים.

אמנון דנקנר על "שיאים ראשונים בישראל" מאת רפאל אלירז, הוצאת כרטא. גיליון מס' 99

על פניו, מכיל "זרע אנדרומדה" את כל זרעי הצלחתו המאוחרת של קרייטון... זהו שילוב של עלילה מותחת, תפאורה מדעית מעודכנת, גורם זר המאיים על שלום העולם, חבורת מדענים שבזכותם הגענו עד הלום ונבואת זעם אפוקליפטית בנוסח: "האינטליגנציה האנושית גורמת יותר בעיות מתועלת".

אירי ריקין על "זרע אנדרומדה" מאת מייקל קרייטון הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 101

את החומר הוויזואלי בספר מלווים טקסטים כתובים. אינני מבין גדול בשירה אבל השילוב של עמוד שבו מודפסות השורות "אביב בפתח/ והבית כולו פורח/ האדמה עטופה באדום ובצהוב בסגול" ומולו תצלום של בובת פלסטיק מפלצתית נחה בתוך שושנה צהובה, הכריע אותי.

אלכס ליבק על "תשעה חודשים" מאת מיכל לוטן, הוצאת ידיעות אחרונות. גיליון מס' 105

בכותרת המלאה של הספר הזה יש משהו מרגיע: "איך לעצבן את הגבר שלך: המדריך השלם!" אם זה המדריך השלם, לפחות לא יהיה ספר המשך.

דב אלפון על "איך לעצבן את הגבר שלך" מאת דניאלה שמי, הוצאת כתר. גיליון מס' 106

ספרו הראשון של העיתונאי גיל חובב נפתח בקלישאה... "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קישור בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, נעשה על ידי הקורא בלבד ועל אחריותו". כמובן. ואני מלכת ספרד.

אלאונורה לב על "קיטש" מאת גיל חובב, הוצאת כתר. גיליון 110

כשעיינתי בו בראשונה, חשתי, לבד מן העונג החריף של הקריאה, גם בנעימות החשאית של תגלית פרטית: מתוך ספר הילדים לכאורה עלה קסם לא צפוי, קר וכסוף, לא צפוי גם למי שאין לו זו התוודעות ראשונה למילותיה של נורית זרחי, וליופיין. לרגע דימיתי אפוא שזהו אוצר השמור רק לי.

עלי מוהר על "כפפות" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין, הוצאת מסדה. גיליון מס' 112

מלאכת התרגום העלתה אצלי שתי השערות: או שהעורכים/מתרגמים לא חיים בארץ, או שהם מתנזרים ממין. אחרת איך אפשר להבין איךBlow-job  תורגם ל"עבודת ניפוח"; ואילו ביטוי העגהGiving - head  ל"לתת-ראש".

אורי ורניק על "חיי המין" בעריכת רות וסטהיימר, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 119

למקרא השירים המשובחים, המושחזים, ושורות רבות בשירים המרתקים-כיום-פחות, עדיין מוצף הלב בגל של געגועים לימים שבהם הצטיינו הטורים המחורזים בעיתונות לא רק בשנינות, פקחות, אלגנטיות, מלודיות, עברית והומור שכאלה, אלא בעיקר באומץ לב.

דן אלמגור על "הטור השביעי, כרך ה'" מאת נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 125

גברים עדיין יכולים לסרב לתת גט לנשותיהם ולסחוט מהן כספים ורכוש בתמורה להחזרת חירותן... סוף האלף השני בפתח, ובישראל שולטות נורמות שכבר לפני למעלה מאלפיים שנה הבינו כי מקומן לא יכירן בחברת בני אדם.

יעל אונגר על "מי מפחד מנישואים אזרחיים" מאת פנחס שיפמן, הוצאת מכון ירושלים. גיליון מס' 130

החיים חשובים הרבה יותר משירים. ייתכן מאוד, אבל לא בשעה שעושים שיר.

מאיר ויזלטיר על "כל השירים עד כה" מאת דליה רביקוביץ', הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 132

רגע או שניים לפני שתותחי הביקורת ירעמו; רגע לפני שכמו קודמיו, גם "פנתר במרתף", ספרו החדש של עמוס עוז, יוקע אל עמוד הקלון כעוד ספר כושל בסדרת כשלונותיו מן השנים האחרונות, אולי יש מקום להרהר מחדש ולבחון כמה מקני-המידה שבאמצעותם נשפטו עד כה ספריו. אולי אפשר לתהות ביחס למידת התוקף שבציפייה מעוז, ציפייה החוזרת ונכזבת, לכתוב ספרות מורכבת, דחוסה ומעודנת.

חנן חבר על "פנתר במרתף" מאת עמוס עוז, הוצאת כתר. גיליון מס' 138

לא תמיד אני נהנה מאותו טקס שגור שבו עורך המוסף הזה ואנוכי עומדים ומחטטים בארון הקודש של המערכת ומחפשים ספרים שאכתוב עליהם... משום שבהצעות אלה מקופלות דעתו של העורך עלי, על נטיות לבי ועל היקף השכלתי. דעה שאני מוצא אותה לעתים פוגעת משהו, ככל הנראה משום שיש לי דימוי עצמי גבוה מתדמיתי בעיני רבים.

אמנון דנקנר על "האטלס הגדול של התגליות" מאת ניל גרנט, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 144

קישון מתחיל וכאמור גם כמעט נתקע, במקום שבו המלה "חותנת" מצחיקה כשלעצמה, ואין הכרח לחבר לה סיפור מעשה; שלא לדבר על חותנת עם מערוך, שזו כבר בדיחה שאיש לא יוכל לעמוד בפניה.

יאיר גרבוז על "58 מערכונים" מאת אפרים קישון, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 148

זהו סיפורו של אדם שסבל את הכאב הבלתי נסבל של המלנכוליה, שרה בבדידות הטוטאלית שנגזרה עליו, הגיב לחוקיו ההרסניים והסוגסטיביים של הגיון הסיוט, הלך והתנתק מעולמו הקודם, יום אחרי יום, צעד אחר צעד, עד שהגיע אל התהום הבלתי נמנעת: ההתאבדות.

איריס לעאל על "חשיכה נראית" מאת ויליאם סטיירון, הוצאת ידיעות אחרונות. גיליון מס' 165

במקרה של גולדברג, היומנים מרתקים במיוחד משום שהיא הקפידה תמיד ליצור חיץ בין שירתה לחייה. במובן זה, הדימוי הווידויי של שירתה מוטעה מיסודו, שכן אצל גולדברג הווידוי הוא תמיד פסבדו-וידוי המכסה יותר משהוא מגלה.

מיכאל גלוזמן על "אל לאה" מאת עמיה ליבליך, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 166

הרי זה כמו לו אומר מאנגר לקוראו, "שמע נא ידידי, אני יודע שמשוררים, בדרך כלל, אצלם הכל 'מבעד לזכוכית אפלה', אצלי ההיפך: אראה לך כל דבר בצלילות הזכוכה ביותר".

עמינדב דיקמן על "משירי טווס הזהב" מאת איציק מאנגר, הוצאת כרמל. גיליון מס' 176

כשהדבר נוגע לאוכלוסייה הבדואית מדובר בפעולות "פינוי", ואילו כאשר מוזכרים יהודים - שתפסו את אדמות הבדואים ונאלצו להסתלק משם לאחר שנים ספורות - משתמשים החוקרים לעתים קרובות במונח "עקורים".

דני רובינשטיין על "סיני: אנטומיה של פרידה" מאת נורית קליאוט, הוצאת משהב"ט. גיליון מס' 178

אינני יודע מאין לקוחים הגיבורים של אנג'ל והמצבים שבהם היא מעמידה אותם. אם זוהי אספקלריה של חייה האמיתיים הרי שהיא גרה בגהינום, ואם זהו פרי דמיונה בלבד אז היא לא צריכה לעבור לשם.

מולי פלג על "חכי לי ר'" מאת שרה אנג'ל, הוצאת ידיעות אחרונות. גיליון מס' 185

הגראס הוא צמח נפוץ מאוד, ונכון שמדי פעם המשטרה עושה רעש מסמים בבתי ספר, אבל באופן כללי החשיש הוא לא מלאך המוות של העולם... כמעט יש לו לגיטימציה בישראל, ובקיצור, שופטים לא ממהרים לשלוח אנשים לכלא בגלל מריחואנה. יש לה אפילו שם חמוד ומצלצל, ספרדי-מקסיקאי כזה.

שרה אנג'ל על "להצחיק את אלוהים" מאת אלי תמוז ויעל רנן, הוצאת מודן. גיליון מס' 199

******

"לא אהבות נואשות בגברים נשואים, בנשים מבוגרות, במנהלים בעבודה, לא עוד זיונים על מכונת הצילום". משהו חריג ברשימה הזאת? על כל אלה מוותרת גיבורת" ספונג'ה על הבוקר", אחד הסיפורים הטובים בספרה של גפי אמיר, לטובת יחסים עם החבר שלה. אבל האם "זיונים על מכונת הצילום" הם כמו גברים נשואים? לא ממש. הם טובים הרבה יותר.

טל ניב על "עד גיל 21 תגיע לירח" מאת גפי אמיר, הוצאת כתר. גיליון מס' 201

"התפרצות  "Xהוא סיפור מתח מהיר וקצבי, קל לעיכול ונקרא בסקרנות ובשטף, תוך כדי מחשבה מתמדת על קוף מרקד.

אלאונורה לב על "התפרצות X" מאת עדנה מזי"א, הוצאת הספריה החדשה. גיליון מס' 224

"תמיד יימצא מישהו שיתפרנס מעליבותם, מוגבלותם ונואשותם של בני אדם", כותב יעקבי. האם אי אפשר לומר עליו את אותו הדבר עצמו?

ורדה רזיאל ז'קונט על "להיות זוג" מאת רפי יעקבי, הוצאת אריה ניר ומודן. גיליון מס' 224

עם כל כך הרבה תפוחי אדמה, נשאר הקורא עם תעלומה בלתי מפוענחת אחת לפחות, שפתרונה נמצא אולי רק בספריו של רובושון: איך, לעזאזל, מכינים צ'יפס?

רותי קינן על "המון תפוחי אדמה" מאת בני סיידא, הוצאת מודן. גיליון מס' 231

מלחמת ששת הימים היתה המוצלחת והכושלת במלחמות ישראל.

בני מוריס על "חותם אישי: משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה" מאת אריה בראון, הוצאת ידיעות ספרים; ו"מלחמת היום השביעי" מאת מיכאל ששר, הוצאתספרית פועלים. גיליון מס' 232

אני כותב ב"ספרים" כבר שנים אחדות ותמיד ראיתי בעורך המוסף, מיכאל הנדלזלץ, ידיד. אני בטוח שהוא העביר אלי את "הבשורה על פי הבן" ללא כל כוונת זדון.

אביעד קלינברג, על "The Gospel According to the Son" מאת נורמן מיילר. גיליון מס' 234

שמיר אינו פאשיסט כמובן. גם לא מיליטריסט. אבל יש בקרבו לעתים גסות לב מדהימה אצל אדם אינטליגנטי (ובעל הלשון העברית הטובה ביותר אצל ראשי ממשלה מאז בן גוריון ושרת) כלפי הדקדוק הפנימי של טענותיו.

גדעון סאמט על "שיחות עם יצחק שמיר" מאת חיים משגב, הוצאת ספרית פועלים. גיליון מס' 239

מישהו צריך לבדוק פעם איך זה קורה, בעידן שמתיימר לשאוף לשוויון בין המינים, שהמדפים בחנויות הספרים גדושים בספרי עזר לנשים, וכמעט אין בהם מדריכי עזר לגברים. תרזי, תאכלי נכון, תרימי את הישבנים, תשלטי בסוגרים... תבדקי למה הגבר שלך שונא נשים ואם הוא כזה למה את אתו, תהיי אסרטיבית, תהיי עדינה, תהיי נהדרת; וככה, מותק, תהיי מאושרת.

אבירמה גולן על "ספר הפטנטים של אודטה" מאת אודטה שוורץ. ספרי אריה ניר. גיליון מס' 239

יושבים להם כמה אלטה-קאקערס בבית קפה ותולים עיניים כמהות בפישער-לקערס החוצים את ויטרינת הזכוכית שמולם בקלילות בלתי נסבלת של עור מתוח. זוהי נקודת המוצא של הסיפור האמיתי: שדה הקרב הנצחי הוא החיים, והמחנות הערוכים להסתערות הם שני הקצוות הביולוגיים של הסקאלה: הזקנים מול הצעירים.

מתי פלג על "נבלות" מאת יורם קניוק, הוצאת חג. גיליון מס' 254

אנו קוראים את ספרי ההיסטוריה בסבלנות וצופים בטלוויזיה שאין לה זמן. ההיסטוריה מותירה בידינו את ממד העומק, הטלוויזיה מבטלת אותו. וגם כאשר לומדים היסטוריה, עדיין לא ברור מה אנו לומדים - את קורות האדם כפי שהיו באמת, או את דעת ההיסטוריונים על הקורות הללו.

שמעון פרס על "המזרח התיכון" מאת ברנרד לואיס, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 257

קריאה בקובץ הסיפורים "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית" מעוררת בעיקר את הרצון לומר לצלקה: "עשה עמנו חסד, עזוב את הרומן הגדול ובלבד שתכתוב לנו עוד כמה סיפורים מצוינים כאלה".

משה גלעד על "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית" מאת דן צלקה, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 257

כן, כן, כמובן, גם אני נמנית עם ההנדלזלצים שנחיריהם יתרחבו לריח דפוס, שערות ידיהם יסמרו למגע הנייר, עיניהם הרעבות יבלעו סימני דפוס שחרחרים ודעתם זחוחה במקומה, שלמגע האינטימי עם הספר אין תחליף.

שהם סמיט על "ספרים מדברים: 'ארוחת בוקר בטיפאני'" מאת טרומן קפוטה, ספר מוקלט. גיליון מס' 262

באמריקה שומעים לפעמים על חברות לייצור רכב שמבקשות מקהל הלקוחות להחזיר להן את כל המכוניות מדגם מסוים, מפני שהתגלה בהן פגם כלשהו. זה מה שצריך, לדעתי, לעשות עם "היומן הלאומי" הזה, כי אין לו אינדקס ועל כן כמוהו כמכונית ללא הגה. אני מעדיף הגה בלי מכונית ואינדקס בלי ספר על ספר בלי אינדקס.

תום שגב על "יובל לישראל" בעריכת חיים יבין, הוצאת זמיר בר לב. גיליון 266

יש זמן שהספרות מצווה לפשפש במעשיה ולתהות על מידת כשירותה לשמש שוב כלי קיבול של הרוח. כמו הקדוש פרנציסקוס ששמע את הקול הקורא אליו מן הצלב: "לך, תקן את ביתי הנופל", מתבקש מפעם לפעם ספר הקורא לעשות בדק בית בכנסיית הספרות, להשיבה אל דרך הפשטות והעניות שנולדה מהן, ולהזכיר את המובן מאליו- כמו, שהחוויה הספרותית במובנה הראשוני היא חוויה דתית, שאין לה שיח ושיג עם העידון המעושה שבמרוצה אחר ספרים שבאופנה, ואולי גם לא בהכרח עם ספרים בכלל.

בני ציפר על "קסטוריה" מאת בנימין שבילי, הוצאת שוקן. גיליון מס' 273

האם אתה חולה לעתים קרובות? אם לא - עבור לעמוד הבא של המוסף. אם כן, עבור לקבלת עצה מקצועית בנושא ספרי הדרכה ברפואה. האם אתה יודע לקרוא עברית? אם לא, הספר "רופא משפחה" אינו מיועד עבורך. אם כן, לך אחר החצים ותרשימי האבחון, וקבע דיאגנוזה עצמית במהירות וללא עמידה בתור.

יואל דונחין על "רופא משפחה" מאת טוני סמית, הוצאת ספרית מעריב והד-ארצי. גיליון מס' 274

אמו של נתן זך נחשבה בעיניו למתה עוד בטרם נולדה, וחייו בחברתה היו לסיוט מתמשך. ככל שניסה לנוס מפניה, לברוח מקרבתה, להתעלם מקיומה, לשכוח ולהשכיח אותה, כן נגזר עליו לחוות את נוכחותה. מתברר כי המתים, כפי שהפסיכואנליזה מלמדת אותנו, יכולים להיות בשבילנו חיים יותר, מפחידים יותר, משפיעים יותר, נוכחים ומציקים יותר מאשר החיים; על אחת כמה וכמה כשבחייהם הם הופכים לרוחות רפאים.

שאול משעל על "מות אמי" מאת נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 274

מסרתי את הספר לעיונם של שלושה בני זוג ממין זכר (לא כולם שלי), שהסכימו לנסות להפוך לרב-אורגזמתיים; אם כי אחד מהם, שמתקרב לגיל 60, התפטר מהמשימה כשהגיע לעמ' 107.

עטרה אופק על "הגבר הרב-אורגזמתי" מאת מאנטק צ'יאה, הוצאת אור-עם. גיליון מס' 275

הלו? יש מישהו על הקו? מזמן לא השתמענו אז אמרתי לעצמי למי יש כוח להתחיל לכתוב, נרים טלפון, נקטר קצת וככה אני גם אשפר את הביצועים שלי כמשוחחת ואצור "גישה עליזה וחיובית", כמו שהמליצה לי הד"ר ננסי. מה לא שמעתם על הד"ר ננסי ג' פרידמן דוקטור לטלפון?

שהם סמיט על "10 כללים לשימוש יעיל בטלפון" מאת ננסי ג' פרידמן, הוצאת אור-עם. גיליון מס' 299

*****

מן המפורסמות הוא, שהממונים על הכספים בעיתון "הארץ" הם חסכנים גדולים. מותר לחשוד בהם שהם מונעים מאלכס ליבק, צלם העיתון, את התוספת המגיעה לו תמורת שחיקה מתמדת, אכזרית, של סוליות נעליו... בימים שבהם צלמים מביימים את גיבוריהם בסטודיו, או ממציאים אותם מחדש, אין מאין, מול המחשב, בימים שבהם שיחת טלפון אחת של עיתונאי מכונה "תחקיר"... ליבק שייך לזן עיתונאי- ואמנותי - נדיר: הזן ההולך.

נחום ברנע על "הארץ שלנו" מאת אלכס ליבק, הוצאת משרד הביטחון וכרמל. גיליון מס' 402

הדמות הזאת, פסואה-סוארש, מורכבת ורבת ניגודים, כמובטח: היא כמה, היארבים, זרים זה לזה, והיא שופעת סתירות או סתירות-לכאורה. כך, למשל, הדובר אינו "מכיר הנאה כמו ההנאה מספרים", אך מפחד מספרים חדשים.

טל ניצן על "ספר האי-נחת" מאת פרננדו פסואה, הוצאת בבל. גיליון מס' 402

אחת התופעות הנפסדות במה שקרוי משום מה "הדיון הציבורי", שלעתים קרובות אין בו הרבה יותר מקש עיתונאי וגבבה פוליטית, היא הלהיטות להספיד: שלשום" מתה" הציונות, אתמול "מת" הקיבוץ, היום "מת" תהליך השלום. כל קבורה רטורית כזאת היא לא רק נואלת באופן מוסרי, בזילות שיש בה ביחס למוות האמיתי, אלא שבדרך כלל היא גם רדודה בתוכנה ושקופה במגמותיה עד כדי עליבות.

אסא כשר על "גלגולו של מקום" מאת עמיה ליבליך, הוצאת שוקן. גיליון מס' 406

בוסי לוקח אותנו אל המסע הזה על פני 271 עמודים של קריאה שוטפת ומהנה כמעט ללא הפסקה, רק כדי שנהיה מסוגלים להתקרב להבנת הרגע הזה, שהוא תמצית המצב האקזיסטנציאלי של נער הגדל בשכונת התקווה: אינו הולך ואינו נשאר, כל כך רוצה לעזוב ולהתנתק ואחר כך נקרע מגעגועים ומרגיש לא שייך בשום מקום אחר.

סמי שלום שטרית על "ירח ירוק בוואדי" מאת דודו בוסי, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 419

זהו בהחלט ספר אהבהבים, על שפת הסתרים של הבוגדים הממציאים קודים מילוליים ואלקטרוניים כדי להסתיר מהסביבה את מעלליהם, הנד-בוק של טכניקות הטעיה והסתרה, מורה נבוכים לנואף המתחיל. אבל זו בהחלט גם יצירה המגרה למחשבה עמוקה יותר.

יהודית באומל על "אשת איש" מאת שלי יחימוביץ', הוצאת קשת. גיליון מס' 428

הנה מתברר כי דווקא המחלה שעמדה לחסל לא רק את עתידו כספורטאי אלא פשוט להמיתו, היא שהניחה יסוד לבנייתו מחדש כמין אדם ביוני, מכונת ניצחון שכמותה לא נראתה. המאבק במחלה יצר מבנה גוף שונה לחלוטין, כחוש בעשרה קילוגרמים, שרירי ומגויד, ואפילו שירטט לו תווי פנים מחודדים שעליהם נמתחה הבעה חדשה, ספק כבדת ראש, ספק אטומה. שינוי אישיות גמור.... הוא הצטרף לקבוצה חדשה... ויצא להיפרע מכל אלה שפיקפקו ביכולתו. הוא לקח את הטור בסדרה של ניצחונות ברורים, בוטים, כמעט ביזה את מתחריו.

חנוך מרמרי על "בחזרה לחיים" מאת לאנס ארמסטרונג, הוצאת מטר. גיליון מס' 429

בעצם כתיבת "המין השני" נטלה דה-בובואר לעצמה את החירות, השמורה לגיבורים ממין זכר בלבד, לצאת למסע אוניוורסלי בחיפוש אחר האמת, המשמעות והזהות העצמית. כמו גילגמש ואודיסאוס היא יוצאת בעקבות האמת, החיים והמוות ופשר הקיום; אך היא עושה זאת כאשה המבקשת את האמת על אודות הנשיות: המשועבדת, המומצאת, האבודה, שלה עצמה ושל המין האנושי כולו. מסעה המופלא לתהומות התרבות, שהוא רווי כאב, סבל ופיכחון, מרגש, מסעיר והרואי לפחות כמסעותיהם של לוחמים וכובשים.

אורית קמיר על "המין השני, כרך ראשון" מאת סימון דה-בובואר, הוצאת בבל. גיליון מס' 430

הפואטיקה של וייל היא פואטיקה של מפגשים מופלאים. לעתים איומים ומכמירי לב, לעתים מלאי חסד, אבל תמיד מקעקעים את עצמם על התודעה, משיגים את נקודת הכובד שהיא המגע של גופים ואוויר אלו באלו. זהו מפגש שמנסח סוג חדש של הזרה- בורא סיפור על ידי המגע של הריק במלאות, של הבדידות בשייכות, של האושר בצער.

שי צור על "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן. גיליון מס' 437

הפעם גם יהושע אינו בטוח לגמרי מהי בדיוק הנורמליות שבזכותה רצה לדברבשעתו, ולהיכן מובילים שני הערוצים שהוא מפעיל בספר, זה שמייצג את אשליית המנוחה שעיוורת למוראות הכיבוש - הערוץ הפופולרי - וזה שמייצג את ההבנה שהשבר גדול ונורא, אבל אינו יודע מה לנבא ומה להטיח.

חנן חבר על "הכלה המשחררת" מאת א"ב יהושע, הוצאת הספריה החדשה. גיליון מס' 450

סיפורו של מילק הוא שרטוט של התהליך הפסיכולוגי המפותל של מי ששקר קטן אחד שלו פתח למענו את כל הסכרים המודעים והלא-מודעים של העבר ושל השקרים הגדולים יותר שסיפר לעצמו, ובכלל זה מי הוא, מנין הגיע ולאן פניו מועדות?

שמעון אדף על "האיש שצפה ברכבות" מאת ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 451

מי שנותרו אתי הן הדמויות. נעימה ועזרא בשארי יושבים אתי עדיין בסלון, שותקים, כבדים ומיוסרים; בלילתי מהלך לצדי ברחוב מדי פעם, צבעוני וברור ומובהק; ומיכאל... הו, מיכאל!

יעל צדוק על "רצח בדרך בית לחם" מאת בתיה גור, הוצאת כתר. גיליון מס' 459

ילד שגדל בלי ילדים הוא לא רק ילד בודד מאוד, הוא גם ילד שכל הזמן מאבד פרופורציות לגבי עצמו, לגבי עולם-הילד שלו. כל מה שקורה לו מוטה לכיוון המבוגרים. גופו לא נמדד לעומת ממדי גופם של ילדים אחרים. פחדיו לא מוצאים לידם פחדים במידותיהם של ילדים, אלא פחדים אחרים - מוגדלים מאוד או מוסתרים מאוד - של מבוגרים. התוצאה היא ילדות שאיננה בשום פנים ואופן ילדות אומללה, אבל היא ילדות-על-במה, ילדות-באור-זרקורים; לכן היא בעת ובעונה אחת גם מודעת מאוד לעצמה וגם מסונוורת מאוד לגבי עצמה.

נסים קלדרון על "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, הוצאת כתר. גיליון מס' 476

אשד עצמו הוא מעין אוריאל אופק מהגיהנום: מצויד בידע אנציקלופדי ובסבלנות של משוגע לדבר הוא מגולל בספרו את ימי הזוהר של הספרות העברית הקלה, שזכתה לקיתונות של בוז ממחנכים וממבקרים, אבל היתה פופולרית לאין שיעור מהתותחים הקאנוניים. אשד פישפש באלפי ספרים... והקים לתחייה את כולם: מהבלש דוד תדהר ועד למרגל עוז יעוז, מפטריק קים ועד ביל קרטר, ממצ'יסטה ועד יואב בן-חלב, מבוק ג'ונס ועד דנידין, מקיסרית הניאופים טאודורה ועד פלאש גורדון, מעזית הכלבה הצנחנית ועד לכלבתו של הקולונל שולץ.

איתן בר-יוסף על "מטרזן ועד זבנג" מאת אלי אשד, הוצאת בבל. גיליון מס' 499

***

בכמה דרכים ניסה פרימו לוי לשמור על שפיותו ועל אנושיותו. ראשית כל ההתבוננות. ההתבוננות הוציאה אותו מתוך ההשפלה והעניקה לו, ולו לרגעים, את החופש לחשוב, לדמיין. ברגע שאתה מתבונן אתה מגביה את עצמך, אתה מורד בתוואי שהתוו לך הרוצחים, אתה מתחבר אל העולם שממנו באת, וכך שומר במקצת על הצלם שבך.

אהרן אפלפלד על "ההפוגה" מאת פרימו לוי, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 500

שוב ושוב רשמתי בשולי העמודים את המלים "למה לך?" למשל: למה לך לכתוב שאושוויץ היתה "לקלף האולטימטיבי של ישראל ביחסיה עם העולם"?; למה לך לכתוב"ששת הימים" במרכאות כפולות, כאילו ביטא שם זה מיתוס שהמציא איזה מנגנון תעמולה שלטוני... ולמה לך להגיד שישראל שולחת את בניה "לתייר" באתרי מחנות ההשמדה?

תום שגב על "האומה והמוות" מאת עדית זרטל, הוצאת דביר. גיליון מס' 505

אפשר לכתוב עוד עמודים רבים על יצירה נפלאה זו, על פרס גונקור שפרוסט זכהבו בעבור "העלמות", על התהילה שהגיעה מאוחר מדי. צריך רק לחזק את ידיה של הלית ישורון, לברך אותה על איכות התרגום ולהיות אסירי תודה על כך שהיא ממשיכה לגלות לקוראי העברית את האוצר הגלום בפרוסט.

גבי לוין על "בעקבות הזמן האבוד (4). בצל עלמות מלבלבות" מאת מרסל פרוסט, הוצאת הספריה החדשה. גיליון מס' 510

אחד המיתוסים הנפוצים אצלנו - ועוד יותר בעולם הערבי - הוא כי מייסדי הציונות התעלמו לחלוטין מקיומם של ערבים בארץ ישראל. מי שסבור כך ברור כי לא קרא מעולם את "אלטנוילנד" של תיאודור הרצל.

שלמה אבינרי על "אלטנוילנד" מאת תיאודור הרצל, הוצאת בבל. גיליון מס' 512

הישגו הגדול של בני מר בספרו הראשון הוא בעיצוב דמותה של אשה, אשה רגילה (שוב לכאורה). יאמרו האומרים, כי כל סופר או סופרת ניחנו בתכונה המאפשרת להם להיכנס לנפשם של בני אנוש, בלי הבדל מין, ואילו אני אמשיך להתפעל מאלה המוכיחים יכולת זו.

יהודית רותם על "רוב הלילות" מאת בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 512

וגידי? גידי הוא שלנו. אותי הוא מצחיק כשהוא רק מביט בתוכחה מן המסך. אפילו עוד בטרם התחיל לרטון. ואין ספק מן התוכנית ומן הספר שכולם - צופים, מפיקים, עורכים, מסעדנים, קוראים - נהנו ונהנים מן הישראליות האינטליגנטית והבלתי מתנשאת של גוב.

נירה רוסו על "גידי גוב הולך לאכול" מאת גידי גוב וחני פרבר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. גיליון מס' 519

זו לונדון אחרת: גם בגלל כל ה"אחרים" שהיא מאכלסת על שלל צבעיהם, אורחותיהם וריחותיהם, וגם מפני שלאורם ולצלם נראים גם האנגלים "האמיתיים" כעוד שבט אחד, על מנהגיו האקזוטיים והאקסצנטריים, המאכלס את העיר הזאת, ולא כאיזו "תרבות גבוהה".

נתי מרום על "שיניים לבנות" מאת זיידי סמית, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 520

בעוד חמישים שנה יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור ב"מוזיאון רפי לביא".

אדם ברוך על "זה לא צבר, זה גרניום. רפי לביא: עבודות מ-1950 עד 2003", הוצאת מוזיאון ישראל. גיליון מס' 534

אם אתם יוצאים למסע לתוך העולם של יואל הופמן, אל תתפלאו אם ראשכם יסתחרר ,המלים שהכרתם ייהפכו בעיניכם כה אוטומטיות עד שאין להקדיש להן מחשבה נוספת, יאבדו את טיבן זה ויהפכו זרות, שונות, פחות מלים, יותר סימנים עלומים למשהו אחר. הסיבה תסתובב לשווא כדי לחפש את המסובב שלה, הדימויים לא יידמו למדומים להם.

שלומית לן על "אפרים" מאת יואל הופמן, הוצאת כתר. גיליון מס' 537

הרומן המרהיב של דרור בורשטיין מזמין את הספרות העברית לרבדיה להעיד על הריונו של הרגע, שבו יחדל "אבנר ברנר" מקיומן של המצוות - החל בגנסין וברנר וכלה ביעקב שבתאי וחיים באר. בורשטיין סועד את הרגע המתרקם הזה בקולותיהם ,מחזר באמנות הפאסטיש הווירטואוזית שלו אחר תמיכתם בתהליך התפקרות אחר מזה שבמוצאה של הספרות העברית: לא מן הדת אל הלאומיות המתגבשת אלא מן הלאומיות עצמה, ממנה והלאה.

עודד וולקשטיין על "אבנר ברנר" מאת דרור בורשטיין, הוצאת בבל. גיליון מס' 537

מה עוד אפשר לומר? שזה רק חלק קטן מן ההבלים המופיעים בספר הזה. הבל חביב במיוחד הוא הקביעה כי השם "יהווה" מורכב מ"יה" ומ"חווה" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

אביעד קליינברג על "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון, הוצאת מודן. גיליון מס' 558

משעול מצליחה להכות בקורא תוך כדי הקסמתו. היא איננה עושה זאת ב"מלים מעכסות", אלא בהשלכת הקורא ממצב-תודעה אחד למשנהו: מנמוך לגבוה, ממטומטם לחכם ומלומד, מחשיבה קווית לתודעה אוקיאנית מתרחבת והולכת, בעזרת אירוניה עצמית והומור.

סבינה מסג על "מבחר וחדשים" מאת אגי משעול, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 565

גיבוריו של פראנזן אינם נפילים שהתרסקו, אלא אנשים קטנים מעוררי גיחוך. לכן אין זו טרגדיה אמריקאית אלא פארסה מרושעת ומשעשעת על כל ההוויה האמריקאית, המשתלבת מעצם מהותה בתרבות רבי המכר.

רות אוגדן על "התיקונים" מאת ג'ונתן פראנזן, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 569

ארנרייך עוברת עבודה אחרי עבודה ומגלה את מה שהיה אולי צפוי מראש. אין כלכלה אחרת, סודית, שמשרתת את העניים. אין מערכות תמיכה סמויות שמסייעות להם לשרוד, חוץ מאשר כדורים לשיכוך כאבים. האנשים השקופים האלה שורדים בעולם בלתי אפשרי הודות לתמיכתם של כדורי אדוויל, אקסדרין, וכמובן סיגריות ואלכוהול.

יובל אלבשן על "כלכלה בגרוש" מאת ברברה ארנרייך, הוצאת בבל. גיליון מס' 573

בקובץ סיפורים קצרים וקצרצרים אלה זקוק המחבר למנות יתר של הומור, משום שהוא מתמודד בהם עם הקשה שבכל הנושאים, המוות שאין ממנו מנוס אלא באותה עקיפה נפלאה שבה חנן אלוהים את יוסל - ההומור.

גרשון שקד על "סיפורים מאזור השלווה" מאת יוסל בירשטיין, הוצאת הספריה החדשה. גיליון מס' 585

עכשיו צריך רק לברר אם הכתיבה ה"נשית" של השנים האחרונות, שבחסות המסה של וולף הפכה בחלקה לביטוי של מציצנות ובחלקה לקיטש שמשחזר את עצמו בחדר משלו וגורף הון, ואיש לא מעז לגעת בו משום כך לרעה, היא אכן רווח גדול כל כך לספרות ולמעמד הנשים.

אבירמה גולן על "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 588

אריק גלסנר לא גומר. כלומר, ברומן "ובזמן הזה", שחיבר, כמעט אף פעם אינו משתמש בפועל "לגמור". הוא מעדיף לסיים.

ארנה קזין על "ובזמן הזה" מאת אריק גלסנר, הוצאת כתר. גיליון מס' 588

****

לפני שנים לא מועטות עשיתי גיחה קצרה אל עולם ההיי-טק; כמו גיבורו של "כל הכבוד נוח" שנאתי כל רגע, אם כי נוח שונא את הבוס שלו ואני לא שנאתי אותו. להיפך: שנאתי את הלקוחות ואת העובדים. דרכם שנאתי גם את העבודה ואת הגורל שזימן לי עבודה כזו. ואת עצמי, על כך שאני לא מבין על מה הם מדברים.

מיכאל דק על "כל הכבוד, נוח" מאת נועם זיו, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 701

מהי אותה "הנדלזלציות"? היא מצטנפת למשל ב"מסוגו", אותו דבר-מה בלתי מוגדר ועם זאת ספציפי עד כדי שהוא עצמו הופך לשם כללי; זו גישה מדעית-פו-דובית, מושטת בסירה אחת עם השלושה ועם אליס, ועוד אי-אלה דודנים מאגף ההומור הבריטי היבש.

שהם סמיט על "הספר האחרון מסוגו" מאת מיכאל הנדלזלץ, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 706

בואו נודה על האמת: עריכת-דין היא מקצוע בעייתי. חיוני לדמוקרטיה, הכרחי לשלטון החוק, דרוש להגנה על זכויות האדם, אבל מסוכן לנשמה.

מיכאל ספרד על "מכתבים לעורך דין צעיר" מאת אלן דרשוביץ, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. גיליון מס' 711

"את לא יודעת מה הספר הזה היה בזמנו", ניסתה להסביר לי יהודית, המוכרת מחנות הספרים "סיפור פשוט" שקיבלה את הספר בגיל 17 מאחיה הגדול, שהקדיש אותו לכל התענוגות שיהודית הנערה כבר החמיצה... היום, כשאנחנו מזמינים"שרימפסים" במסעדות עירוניות ומשווים בין אי יווני סודי אחד לשני, האם אפשרבאמת להבין מה הביא אתו תיאור מקסים של סלט פירות-ים (עמ' 19) לבתינו מוגפי הצלונים?

עמליה רוזנבלום על "ספר התענוגות" מאת עמוס קינן, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 713

הוא המציא את הכל. זה מה שכולם חושבים, אבל זה לא נכון. הוא העסיק דמויות, והן היו מביאות לו אייטמים. ראיתי שם את כולם. במשרד שלו, מאחור. באמת, את כולם? מה, ראית את דוב הכותל? דווקא אותו לא ראיתי, הוא התעכב בגלל המהומות בתפילות יום השישי.

שירה סתיו על "חייו ומותו של השער האחורי" מאת עוזי וייל, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 716

השאלה ששאלתי את עצמי במהלך הקריאה היא מדוע, בסופו של דבר, לא "התחברתי" לספר?... מדוע אפוא קראתי את ספרה תוך הפעלה מקסימלית של כישורי השכליים, בעוד שנפשי ולבי נותרו לרוב מנותקים? אולי ההשערות שיש לי בעניין עשויות לשפוך אור על הבעייתיות המוכרת של הקריאה ב"הוגים הצרפתים".

חנה הרציג על "שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה" מאת ז'וליה קריסטבה, הוצאת רסלינג. גיליון מס' 718

עכשיו אני צריכה לערות השוואה מלומדת עם ספר קומיקס אחר, נגיד עם "מטרופוליס" של מרג'אן סטראפי האיראנית. אם אמצא עוד מישהי אני יכולה לבנות תיאוריה שמדובר בפריחה אדירה של קומיקס נשי. אמ...מדובר?...טוב, אז כיוון אחר...חנוך לוין!"

דניאלה לונדון דקל על "הכול שטוח: זכרונות בקומיקס" מאת מרים אנגלברג, הוצאת מטר. גיליון מס' 725

מתברר איפוא שר' נחמן ראה את עצמו כמי שניחן בכל האיכויות הנדרשות כדי להיות משיח. מה שמנע את מימוש הפוטנציאל המשיחי הוא היעדר ההכרה בו מצד הציבור. אכן, הפער החריף בין הדימוי העצמי שלו לבין חוסר הבשלות של בני הדור להכיר במעלתו רדף את ר' נחמן.

עמנואל אטקס על "מגילת סתרים: חזונו המשיחי הסודי של ר' נחמן מברסלב" מאת: צבי מרק, הוצאת אוניברסיטת בר אילן. גיליון מס' 738

ככל שקפקא מבסס את כתב האישום נגד אביו על כישלון חייו ובעיות אופיו, כך הוא מבסס, מבלי דעת כמובן, את כתב הזיכוי שקוראיו של קפקא מעניקים לאביו. בפשטות, אביו יצר את הסופר הזה. זה בדיוק, להבנתי, פשר העונג החריף בקריאת המכתב הזה.

דרור בורשטיין על "היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון" מאת פרנץ קפקא, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 744

סילביה פלאת' מתה אשה צעירה. זה לא מנע מן הנשים שהיו בנות דורה להפוך אותה לגיבורה, לסמל במאבק הפמיניסטי. הן לא שמו לב שבמותה כקורבן בגידתו שלבעלה נתנה את זכות החופש שלה בידי אותו בעל עצמו, שעשה ביצירתה במידה רבה כבשלו.

נורית זרחי על "ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות: סיפורים, מסות וקטעי יומן" מאת סילביה פלאת', הוצאת רסלינג. גיליון מס' 757

מי מפחד מהמסות של וירג'יניה וולף? מדוע נשכח בדרך כלל הפן הזה בכתיבתה? איך קרה שרק האקדמיה הפמיניסטית הצליחה להביא לעברית את "חדר משלך" ולהכיר בחשיבותה של המסה המסוימת הזאת, ובה בעת נשכחו כל המסות האחרות?

ארנה קזין על "אורלנדו" מאת וירג'יניה וולף, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 764

התאהבתי. התאהבתי בילדה רעה. זה קרה לי בסערה, בחופזה, "קוויקי" של קריאה סוחפת, מרגשת עד דמעות. אהבה וירטואלית - אהבתי האמיתית נתונה לאשה אחרת - אהבה בלתי אפשרית, ולא רק כי מושאה הוא דמות ספרותית.

גדעון לוי על "תעלוליה של ילדה רעה" מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת אחוזת בית. גיליון מס' 771

אני נאבק בפיתוי לצטט מחצית מהספר - הוא רווי בהברקות ליריות, סרקסטיות, רגשניות; הוא גורם לאצילי להישמע פרובוקטיבי, לבדיחות הקרש להישמע מתוחכמות, לדיאלוג בסיסי להישמע כמו רוק'נרול כלייזמרי: מתחשק לרקוד בזמן שקוראים.

עמרי הרצוג על "איגוד הסופרים היידים" מאת מייקל שייבון, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 780

אם מדינת ישראל תימחה מן העולם, אפשרות שהרומן הזה שב ומהרהר בה, אפשר יהיה לשחזר - באמצעות ספרו של גרוסמן - את הנפש הישראלית על פחדיה, חששותיה, חרדותיה, אהבותיה, עיוורונה, גזענותה, רגישותה, והקונפליקטים האתיים הבלתי פתורים שלה.

מיכאל גלוזמן על "אשה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 793

העיקר, כמובן, הוא הסגנון. לבונין סגנון ייחודי... בכתיבתו מתרחש מעין נס: הוא מעמיס, בפירוט מיקרוסקופי, עושר של תיאורים חזותיים. הם נפרשים במשפטים ארוכים ונפתלים, פרוזודיים ומטאפוריים... גם את הנס הזה למד נבוקוב מבונין.

מאיה ערד על "שדרות אפלות" מאת איוואן בונין, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 796

נדמה שזהו מאפיין מהותי של הז'אנר: בכל ספרי הרומנטיקה של הרעלה, הנשים רוצות להתחתן מאהבה. זהו מאפיין שמשרטט את גבולות הפמיניזם הצר של הז'אנר: תנועה למען שחרור הנשים מכבלי נישואים כפויים וגברים מכים רק כדי שיוכלו להתחתן ולהתמסר לגברים אהובים וטובים. אין לנשים בעולם הזה כמיהה אחרת, פוטנציאל אחר להגשמה עצמית.

ארנה קזין על "אלף שמשות זוהרות" מאת חאלד חוסייני, הוצאת מטר; "רעלה שלורדים" מאת לורה פיצג'רלד, הוצאת ספרית מעריב. גיליון מס' 797

לא קל להיות הרומן השישי של ניק הורנבי, במיוחד לא אחרי הספר החמישי של ניק הורנבי. הדרך למטה מאז ספרו "נאמנות גבוהה" אולי היתה ארוכה, אבל הורנבי עבר אותה כל כך מהר. שם הספר החדש הזה הוא "התרסקות", והשאלה היא, כמובן, האם תהיה אחת כזו?

ליאת אלקיים על "התרסקות" מאת ניק הורנבי, הוצאת מודן. גיליון מס' 801

אין לדעת מה הניע את גורדון לכתוב את היצירה. ככל הנראה זה הרצון העמוק לחלוק את הישגיו הרוחניים. הללו לא כוללים את היכולת להביט במראה ולהודות כי הוא לא ניחן ולו בשמץ של כישרון כתיבה.

איתן בקרמן על להיות מלך אמיתי, אוטוביוגרפיה מאת עדי גורדון, הוצאת קונטנטו דה-סמריק. גיליון מס' 802

"מקראות ישראל" הוא שם מתגרה. מי שגדל על המקראות המקוריות יודע שאלה ספרים שאפשר למצוא בהם שורות ציטוט למדליקי משואות, ואילו כאן נבות הופך את המקראות למחראות.

רוני סומק על "מקראות ישראל" אמנון נבות, הוצאת כרמל. גיליון מס' 805

גילוי נאות: בשעת כתיבת הרשימה שלפניכם אני נמצאת פחות או יותר באמצע המחזור ההורמונלי החודשי. רמת האסטרוגן והפרוגסטרון בגופי סבירה. אני רגועה בסך הכל - וזה ראוי לציון. לו הייתי כותבת את הרשימה הזאת לקראת סוף המחזור, בעיצומה של התסמונת-הקדם-וסתית, אולי הייתי נתקפת זעם אלים. אולי הייתי משתמשת בסופרלטיבים כמו "שערוריה", "לא ראוי לקריאה", או "זבלפסבדו-מדעי". אבל כעת, בהשפעת ההורמונים המפייסים את מוחי, אני מסוגלת לנקוט לשון המעטה ולקבוע בנחת: "המוח הנשי" הוא ספר בעייתי.

ארנה קזין על "המוח הנשי" מאת לואן בריזנדיין, הוצאת מטר. גיליון מס' 806

הצעות לבישול בשטח לוקחות את המטיילים החובבים כמה צעדים קדימה. במקום להסתפק בסנדוויצ'ים ופירות מציעה משפחת גל-אור להכין בשטח פנקייק, תפוח אדמה ממולא בביצה, טורטייה עם חזה עוף וירקות, עוגיות קוקוס מרוקאיות ועוד המון דברים שבשביל להכין אותם צריך שיתמלאו התנאים הבאים: חשיבה מראש, הכרה של המסלול (בשביל לא לסחוב מחבת, גזייה וביצים, נוסף לילד בן שנתיים, לאורך מסלול שלם) והרבה מוטיווציה הורית.

איה חורש על "מסלולים: להתאהב בארץ מחדש", מאת ערן ודוד גל-אור, הוצאת מסלולים. גיליון מס' 829

בחייו של כל קורא בר-מזל מזדמן לפחות מפגש אחד עם סופר שמשפיע השפעה בלתי הפיכה על עולמו. זה מפגש שמתאפיין לא רק בחוויית קריאה מסעירה, אלא בעיצוב מחדש של זהותו כקורא, של ציפיותיו מהקריאה וגישתו אליה, וחידוד הקשב שלו לכתוב ולעולם שאותו הכתוב מתאר.

איימן סיכסק על "אנשי שאר הרוח" מאת אנדריי פלאטונוב, הוצאת כרמל. גיליון מס' 831

יפה, מזמין, עשיר, קליל, מקצועי, יעיל וידידותי למשתמש - אלה רק כמה מהתארים המפרגנים שלהם ראוי הספר "המטבח הבריא של על השולחן". אבל נפתח דווקא במלה "שפוי", שאינה מאפיינת ספרי בישול המוקדשים לאוכל בריא. בהם ההתרגשות נובעת פעמים רבות מהערך התזונתי של הסלק והכוסמין או מהמשמעות הקוסמית של רגע נביטת זרע האספסת, הרבה יותר מאשר מטעמו של המזון הנכנס לפינו.

אורן קנר על "המטבח הבריא של על השולחן" מאת אורלי פלאי-ברונשטיין ושי לי ליפא אנג'ל, הוצאת על השולחן. גיליון מס' 835

חייתי כ-14 שנים ברמת-השרון ואיני זוכר שום דבר משם. אבל תל אביב זורמת בדם. אולי בכל זאת יש בה משהו? תל אביב היא העיר העברית הראשונה לפני לוס אנג'לס. אבל מכיוון שהיא עברית, וכולם גאים בזה, רוב השלטים בעיר כתובים בכל מיני שפות שהסוחרים חושבים שהן אנגלית. פעם היו בה בתים יפי שמות: "עטרה", "שניר", "קנקן", "כסית", היום השם העברי היחיד בין בתי הקפה הוא"Hillel Cafe ", כתוב באנגלית, מפני שהילל הזקן היגר כנראה לאמריקה והיה בין לוחמי ואשינגטון זצ"ל.

יורם קניוק ברשימה מיוחדת לרגל חגיגות 100 שנים לתל אביב. גיליון מס' 841

"שירתו הנוכחית מביישת את ביכורי יצירתו". למזלו של חזי לסקלי הציטוט הזה לעולם לא ייאמר עליו והוא לעולם לא ישמע אותו. אם להתוודות, אסופת "כלשירי" לסקלי תופסת אותי בדיוק בעיצומו של חשבון נפש נוקב של מחצית חיי. חשבון שאני עורכת עם עצמי בתקווה שאני באמת באמצע חיי ולא אתפוגג באחת, רגע אחרי הגשת המאמר הזה, מה שעשוי לקרות.

אפרת מישורי על "באר חלב באמצע עיר" מאת חזי לסקלי, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 845

הלכתי ברחוב בבגדאד ופגשתי אישה ששאלה אותי אם כדאי לה ללדת את רוני סומק. המלצתי בחום. סומק שאכן נולד אחרי כן שייך למשוררים משל עצמם.

יורם קניוק על "אלג'יר" מאת רוני סומק, זמורה-ביתן. גיליון מס' 847

אם תמונה אחת שווה אלף מלים, כמה שוות אלף תמונות? ואם לכל מטבע יש שני צדדים, מהו צדו השני של מטבע המדינה הישראלית, זו המתכנה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", זו המשתבחת בצבאה, שהוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם"?

ראובן מירן על "מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש 1967-2007", אוצרת: אריאלה אזולאי. גיליון מס' 850

עניינים פעוטים, אבל מקוממים: חזרזיר, לפחות זמנית, מתגורר בצוותא עם פו הדוב. שניים בדירה - והמחבר לא מעלה על הדעת ליצור ביניהם איזה קונפליקט, חיכוך, אי הבנה. כאן חיים בכיף; כריסטופר רובין מלא תאוות-לימוד משונה. הוא רוצה ללמוד וללמד. כמה חינוכי. ילדים, כידוע, כל מה שהם רוצים זה ללמוד.

יהודה אטלס על "בחזרה ליער מאה העצים" מאת דיוויד בנדיקטוס, הוצאת ידיעות אחרונות. גיליון מס' 872

המספרת בחלומותיה: כשישאלו אותה למה הגיעה לסיביר, כך כתבה, היא תשיב: "קראתי עליכם בספר... ואז נשתה תה חם מהסמובר ונשתוק". הנה לכם חלום נעורים דני: לשתות תה בסיביר ולשתוק. ומה חלום הילדות של אחיה, יספר: להפוך לפועל דפוס. למה? את ההסבר הזה צריך להביא כלשונו: "לדפסים היה איגוד מקצועי חזק והסוציאליסטים היו רבים ומאוחדים יותר מהזבובים סביב התחת של חזיר". אתם הבנתם את זה?

גדעון לוי על "לסיביר" מאת פר פטרסון, הוצאת כתר. גיליון מס' 867

הייבוש העצמי מבכי, מפאתוס, מרצינות-יתר, נוגע לפן הישראלי מאוד שלאבידן. הוא הגיבור החוצפני, מרדני, שתלטני, המאוהב בפיקחותו, בעורמת הזקנים שלו, בצעירותו הנצחית, מעין שרוליק במהדורת האינדיבידואליסט הקיצוני, האגוצנטרי, אפכא-מסתברא.

זלי גורביץ' על "דוד אבידן, כל השירים: כרך ב', 1973-1968" בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. גיליון מס' 883

דמותם של המהגרים מטושטשת מפני שהם תמיד בתנועה: עוברים בין דירות שכורות, בין חברים, בין עבודות. גם אם השתקעו במקום אחד, לבם שייך לאחר. כמו בני זוג לא נאמנים שחיים עם אחד ומאוהבים באחר.

נורית וורגפט על "עוד שנה אחת" מאת סאנה קרסיקוב, הוצאת מחברות לספרות. גיליון מס' 898

***

יבין אינו גיבור, הוא אנטי גיבור, אך בחשבון הנפש שלו יש דיוק ואין זיוף, ומעל לכל הוא מענטש... היה ונשאר ייקה, הקפיד להדגיש שלא שינה את העולם באמצעות הטלוויזיה, כי אם הטלוויזיה שינתה אותו.

יוסי שריד על "עובר מסך" מאת חיים יבין, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 901

אז איך ניגשים כיום, בעולם חומרני, תועלתני ואורבני, בעולם של שירה שרוב רובה קרה, אירונית ושכלתנית, אל ספר שכל כולו אהבה ושקיעות ופרחים, ספר שבו עיני הנאהבת הן אוקיינוס ושדיה צדפים לבנים? איך משילים את קוצי הציניות ונכנעים למתק המלים? פשוט מתחילים לקרוא.

אלי אליהו על "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש" מאת פבלו נרודה ,הוצאת קשב לשירה. גיליון מס' 902

לכאורה, הספר הזה מכיל אוסף של שטויות המעליבות את האינטליגנציה האנושית. אבל בזה בדיוק העניין, ספרו של גינצבורג הוא בעצם שיקוף של תמונת העולם המיתית שייסדה בסופו של דבר את קרקע התרבות היהודית, דהיינו את מה שאנחנו.

אדמיאל קוסמן על "אגדות היהודים" מאת לוי גינצבורג, הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות. גיליון מס' 909

אולי יום אחד אפגוש את פיליפ רות... אלוהים עדי שאם אכן אפגוש בו יום אחד אלה בדיוק המלים שאומר לו - אתה הסופר שלי, אדוני, מר רות - "יו אר מיי רייטר, מיסטר רות".

מתן חרמוני על "שלום לך, קולומבוס" מאת פיליפ רות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. גיליון מס' 914

היה זה בוקר שבת. כבר ראינו סטיב אוסטין בערוץ הירדני המושלג, קטפנו עלה ובחנו אותו מקרוב במיקרוסקופ, שיחקנו שני סיבובים של "חבילה הגיעה (הפסדתי פעם לבן דודי ערן ופעם לאחיו התאום דורון); ואחד של מונופול (שוב הפסדתי ולא בכבוד, הלכתי על דמעות והאשמות)... אנחנו רעבים כמו זאבים. איזה כיף. הגיע הזמן לילדים מבשלים.

ליאת אלקיים על "ילדים מבשלים ,המהדורה החדשה" מאת רות סירקיס ,הוצאת סירקיס וידיעות ספרים. גיליון מס' 917

הספר הזה הוא כל כך כיפי - הסיפור והאיורים גם יחד - שפשוט מתחשק לצרוח מרוב תענוג. לספרים כאלה פיללתי.

יהודה אטלס על "סעודה אצל המלכה" מאת רותו מודן, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 924

לכל אדם, גם הפסימי והממורמר ביותר, יש צורך בלחם, במים, באמנות, אך בעיקר בחברתו של איש אחר. אפילו רגר הזקן מודה שהבין זאת כשאשתו היתה על ערש דווי. גם הוא, הנרגן האולטימטיבי, חוטא ברגשנות ממיסה

שירי צור על "מייסטרים דגולים" מאת תומאס ברנהרד, הוצאת בבל. גיליון מס' 932

מעבר לרעיון מופשט היו החיים בקיבוץ מעשה פוליטי. חברי הקיבוץ נדרשו לעבוד את החזון. המשפטים של נאמן מייצרים את תחושת התנועה המתמדת של החיים הללו, תנועה בזמן ובמרחב. דת העבודה, דת הפעולה, שבה הכל חגים במין מעגלים אינסופיים של עשייה, נמצאת במבנה המשפטים של נאמן - כולם הולכים שם כל הזמן. ממקום למקום, מסיפור לסיפור: "היינו משוטטים ממקום למקום, מחפשים לנו שקט, מחפשים לנו רעש. כולם שאלו 'איפה כולם?'"

רן טל על "היינו העתיד" מאת יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית. גיליון מס' 937

בהקדמה מצהיר צ'יטה כי יכתוב "בלא מרירות, בלי לפזר עלבונות ובלי לסגור חשבונות". אך אופיו הקופי אינו מאפשר זאת והספר זרוע עלבונות להחריד.

שפרה הורן על "אני צ'יטה: האוטוביוגרפיה" מאת צ'יטה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. גיליון מס' 941

לכל תרבות יש המינכהאוזן שלה. גם לזו שלנו, אפילו אם צריך לקרוא לה לשם כך תרבות. כולנו מכירים את מינכהאוזן. הוא מסתובב בינינו, אם כי יש לו שמות שונים. אמנון, קובי, אביתר או לפעמים סתם "אחי" או "גבר, גבר, ספר משהו עלהשבע בחורות המלזיות בלי חזיות שהיית איתן על אי בודד בצונמי. הא? שובב!!"

מיכאל דק על "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" מאת רודולף אריך ראספה ,הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 946

קראוס רואה אותנו, הישראלים, באופן מדויק - לפעמים טוב יותר מכפי שסופרים מקומיים הצליחו. אנחנו מצטיירים כאנשים מחוספסים וגסים; רגישים ופגועים ופוגעים לרוב, הנושאים כמו צלב את הטראומות והפוסט-טראומות של הורינו ושלנו, את הקרבות שלהם והלם הקרב שלנו - ממלחמת העולם השנייה דרך מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו אלה.

שגיא גרין על "בית גדול" מאת ניקול קראוס, הוצאת מחברות לספרות. גיליון מס' 951

נגבי לא משאיר אבן על אבן: כמו תלמיד שקדן בחוג לארכיטקטורה, הוא עובר בקפידה על קווי המתאר של המבנה המרשים שהוקם כאן כדי להגן על חופש העיתונות. אלו שיקראו את הטקסט עשויים לעמוד נפעמים: איפה עוד תמצאו מדינה צעירה כל כך ומאוימת כל כך שמתעקשת לשמר כך את כוחה של העיתונות ואת חירותם של כתביה? אבל אלו שיקשיבו גם למוסיקה, ישמעו את דאגת המחבר. כאילו הכל בסדר, אומר לנו משה נגבי, רק כאילו.

אילנה דיין על "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל: דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית" מאת משה נגבי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. גיליון מס' 968

עם אופי כזה גרוע, מדוע אנשים המשיכו ללכת בעקבותיו? אחד המאפיינים המרכזיים בכריזמה של ג'ובס מכונה בספר בשם "שדה עיוות המציאות", וזאת דרך אלגנטית לומר שלג'ובס היתה נטייה לשקר. אבל זה לא היה סתם שקר - זה היה שקר שגרם לסביבה להאמין שהשקר הוא אמת.

יובל דרור על "סטיב ג'ובס" מאת וולטר אייזקסון, הוצאת מודן. גיליון 979

ביקורת על ספר היא מלאכה נוקדנית ומרגיזה. כי קריאת הספר משובשת תדיר בצורך לשרבט הערות, לרשום ציטוטים ולציין פסקאות ועמודים (בדרכים שאחר כך לא מובנות בשום צורה), כדי ליצור ולבסס טענה וגם לעטר אותה קצת (הכל תוך שכנוע עצמי כפייתי שבאמת יש לך רעיון).

רוית הכט על "אלה תולדות סבסטיאן נייט" מאת ולדימיר נבוקוב, הוצאת מחברות לספרות. גיליון מס' 995

הכותב אינו שופט את בני משפחתו; הוא מכיר בכך שהם - כמוהו - תוצר של עליבות החיים, שבהם העוני משחק תפקיד רב יותר מהיהדות. מלכתחילה הוא רואה עצמו כמפלס לעצמו דרך משלו, תוך ניסיון ללמוד, במסגרות הלימודיות שהוא מגיע אליהן (כמה בתי ספר), או באמצעות קריאה.

מיכאל הנדלזלץ על "עלילות נעורים" בעריכת אברהם נוברשטרן ועידו בסוק, הוצאת מרכז זלמן שז"ר, בית שלום עליכם, אוניברסיטת תל אביב. גיליון מס' 999

***

לא רק שסניור, כשהוא בן 22 בלבד, הצליח לרכוש בדרום אפריקה מטוסים למען חיל האוויר הישראלי הצעיר, אלא שהוא בעצמו הטיס אחד מהם לאורך אפריקה השחורה... ללא אלחוט וללא שום אמצעי ניווט. כל זאת כדי למצוא כמעט את מותו מרוביהם של אנשי ניר-עם החשדניים. אכן, לא לשווא הזהירו אותו בקרי הטיסה בלוקסור: "היהודים בארץ ישראל עושים צרות, שמור מרחק מהם".

אורי דרומי על "שמים חדשים" מאת בוריס סניור, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 312

רק בדיעבד מבינים הקוראים כי מוריסון ביקשה מהם... להתנסות בעיוורון צבעים כעמדה מוסרית. בדיעבד הם נוכחים לדעת כי אינם מסוגלים, וגם אינם רוצים, לקרוא ללא צבע, וכי זו ההוכחה המכריעה והמהממת ביותר לעומק השתרשותן של דעותינו הקדומות.

חנה נוה על "גן עדן" מאת טוני מוריסון, הוצאת הספריה החדש. הגיליון מס' 314

אייל מגד הסתגל ככל הנראה למעמדו בקרב "קהיליית המבקרים" - מעמד של"סופר על תנאי", או משהו בדומה לזה - והוא מנצל את יתרונותיו בדרך מרשימה. הוא כותב פרוזה משוחררת להפליא, אינו בוש לרקום עלילות מרתקות, והוא מרשה לעצמו לעסוק בחומרים שהם מצד אחד לא בראש סדר העדיפויות הלאומי, ומצד שני בעלי מקדם נפוצות גבוה.

יגאל שוורץ על "חסד נעורייך" מאת איל מגד, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 318

"נער קריאה", אם כן, עוסק בגרמניה כקורבן. גרמניה כקורבן ההיסטוריה שלה, שהיא כידוע היסטוריה של רצח כה מסיבי ויסודי, שגם אלה שמוציאים אותו אל הפועל הופכים לקורבנותיו, וגם בני הדור השני (של הרוצחים) ממשיכים ליפול לו קורבן. זהו הגורל הגרמני.

עמר ברטוב על "נער קריאה" מאת ברנהארד שלינק, הוצאת זמורה-ביתן. גיליון מס' 322

יכולתה הלשונית של רביניאן ונכונותה שלא ללכת עם הזרם ולוותר על כתיבה שתגיש לקוראיה סקירה היסטורית, סוציולוגית, אנתרופולוגית, הופכים את ספרה ליפה ולייחודי בנוף הספרותי בארץ. אין לה יומרות להנציח את דמות המזרחי ולהיות מתעדת, אלא להביא את האמת שלה באמצעות הפנטסיה.

נעמה שפי על "החתונות שלנו" מאת דורית רביניאן, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 322

למרבה הצער, רבים מהכותבים הם סוציולוגים פוסט-מודרניסטים, וזה מונע לעתים כל אפשרות להבין מה הם רוצים להגיד. הלשון המשמשת אותם תמהונית עד בלתי נסבלת.

תום שגב על "50 ל-48" בעריכת עדי אופיר, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 326

אני תמהה כמה מאתנו יודעים שמקור המלה "מופלטה", שזכתה להינשא בפי רבים, אך כאלה שמעולם לא ידעו את טעמה, הוא מן הלשון האוקסיטנית, שאותה דיברו בימי הביניים בדרום צרפת... במקור היא מתארת סוג של לחם רך.

צביה ולדן על "מוצא המלים" מאת אברהם שטאל, הוצאת דביר. גיליון מס' 328

והנה בא יעקב פרי וקורע בצווחה את שכפ"ץ הזרות העוטף את ראשי השב"כ. הוא צווח את תסכוליו, הוא מציג לראווה את חשבונותיו האישיים, הוא חושף את מניעיו... פרי מתגלה כאיש מן השורה, אדם ייצרי מאוד, מלא ערך עצמי, קטנוני לא פעם, ופשטני להפתיע בהתחשב בתפקיד שמילא.

עוזי בנזימן על "הבא להרגך" מאת יעקב פרי, הוצאת קשת. גיליון מס' 333

בראיון לרגל צאת ספרו טען שעם שינוי שמו המציא את עצמו מחדש: "איתמר בן-כנען, סופר שיכור וזיין". נניח לנחתום להעיד על עיסתו באשר לשכרותו לזיונים (אפשר לקוות, לטובת נערות ת"א, שכישוריו במיטה עולים על אלה המופגנים בספרו). אשר לתואר סופר, הוא עוד לא קרוב אפילו.

אברהם בלבן על "לאן נעלמת, אריק איינשטיין?" מאת איתמר בן-כנען, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 335

הגילוי החשוב ביותר של הספר הוא שעורך דין בן 36, שהביא עמו ניסיון של יועץ תקשורת ושל פקיד בקופת חולים, השפיע יותר מכל אדם אחר על ההחלטות החשובות ביותר שממשלת ישראל קיבלה בימי שלטון נתניהו.

עקיבא אלדר על "סודות ממשלה" מאת דני נוה, הוצאת ידיעות ספרים. גיליון מס' 351

אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לכישרון הצעיר סמי ברדוגו. כישרון ללא גימיקים, ללא פוסטמודרניזם וללא ניסיון מלאכותי לחידושים והמצאות. פשוט כישרון של אדם שיש לו סיפור לספר, ומספר את הדברים ביכולת מרשימה. כישרון מרקע מזרחי שאינו הופך את המזרחיות לקרדום לחפור בו.

גרשון שקד על " ילדה שחורה" מאת סמי ברדוגו, הוצאת בבל. גיליון מס' 354

ועדיין נותרה בעינה החידה שלנו: איך זה שהספר הזה נמצא כבר חצי שנה ברשימת רבי המכר? אני, שנמצאת בטווח הגיל הרלוונטי, שחיה בדרך כלל בסביבות העיר הגדולה, שלא פוחדת ממלים גסות וגם לא מבחורים גסים, הייתי צריכה בעצם לאמץ את הספר הזה אל לבי... אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי לעשות את זה. אני מסרבת לקרוא לגיבוב המלים המרגיז והלא-אחיד הזה "ספרות".

תמר לנדאו על "חוכמת הבייגלה" מאת אילן הייטנר, הוצאת חלונות. גיליון מס' 356

מי שבא להאדיר יופיין של כלולות וחוויית ההליכה למקווה טוהרה, ומפרסם ספר כמדריך לנישאים צעירים ותמימים, חייב לספר את כל האמת, בייחוד בימים שבהם רבנים מחייבים אשה שברחה מבעלה שאנס אותה באכזריות לחזור אליו ולקיים עמו יחסי מין, ולא, היא תוכרז מורדת ותישלח ריקה מביתה.

שולמית אלוני על "לקראת כלולות" בעריכת אורנה פילץ, הוצאת עלמא וידיעות. גיליון מס' 359

כותרת המשנה של הספר יכולה היתה להיות גם: "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?" כי המכורה התובענית ואינה מפייסת היא אחד ממצעי הספר הזה. המכורה אינה מאמצת את המודרניות של גרבוז ובני דורו. המכורה שוות נפש. המכורה (כסלע קיומנו) וגרבוז ודורו כגלים המתנפצים אל הסלע.

אדם ברוך על "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת" מאת יאיר גרבוז, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 383

הספר הוא כולו ספר על החמצה. ההורים שהחמיצו את ההורות. הילדים שהחמיצו את הילדות. הרעיון הקיבוצי, שהיה מנוגד כל כך לטבע האנושי והוחמץ כולו בשל כך.

רות לאופר על "שבעה" מאת אברהם בלבן, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 391

פעמים אף נדמה שהביקורת נגד הקורבנות, נגד התביעה ונגד ישראל מאפילה על הביקורת נגד המרצחים. כך, למשל, תוקפת המחברת את האוזנר על "ההתרברבות המוזרה" שלפיה "אין אנו עושים הבחנות אתניות". ארנדט יודעת לספר על החוק הרבני בישראל הגורם לכך ש"יהודים אינם יכולים להתחתן עם לא-יהודים"... מכאן המסקנה ש"היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה ואשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים".

דניאל פרידמן על "אייכמן בירושלים" מאת חנה ארנדט, הוצאת בבל. גיליון מס'

***

העובדה שהעם היהודי חדל לשים את החינוך בראש סולם העדיפויות שלו אינה צריכה להפתיע. לא ברור מדוע חברה שמיטב בניה מקדישים את מרצם ואת כישרונותיהם למלחמות בזורקי אבנים בכביש חוצה שומרון, ושמיטב המוחות היצירתיים והאידיאליסטיים בה מתפנים למאמץ לתפוס עוד כמה שלוחות ליד מערת המכפלה, תוכל לשמור על איכותה גם בתחומי הוראת המתמטיקה.

אריאל רובינשטיין על "חשבון להורים" מאת רון אהרוני, הוצאת שוקן. גיליון מס' 600

עמדות שוליים? אני מרשה לעצמי לחלוק כאן על דעתו של המחבר. אין אני סבור שרובו של עמנו תומך בתוכניותיהם של אנשי אוסלו, אבל גם אין אני מניח שאלה שתומכים בהן מהווים רק "עמדות שוליים". לי נראה, שלפנינו תופעה חברתית שיש לה שורשים בהלכי הרוח של עמנו, ברעיונות שסגד להם ובשיטות המדיניות, שדגלו בהן חלקים ניכרים של העם.

בן ציון נתניהו על "השנה החמישים-וחמש" מאת יוסי אחימאיר, הוצאת ניצנים. גיליון מס' 602

אי אפשר להתעלם מהשנינות ומהיכולת המילולית של גולדן, ואי אפשר גם שלא להתעייף ממנה. כמו חצצית שנטענה במיליוני קראט של יהלומים הוא מכסה את הדפים ברסס נוירוטי של הברקות, הולמות ושאינן הולמות, והתוצאה היא פיחות קטלני בערכו של היהלום הבודד.

אמנון ז'קונט על "המפצח" מאת שי גולדן, הוצאת כתר. גיליון מס' 618

אני חושש שברוך ומשפחתו הם ישראלים לגמרי; "כמו כולם", כלומר חריגים בתוך גבולות החריגות שהיא הנורמה הישראלית. התחושה הזאת אינה נוחה לברוך. הוא מעדיף, אם לא לכפור בעיקר, לצאת מן הכלל. אנחנו, הוא מודה, "מעולם לא הצלחנו להיות אנשים כמונו". אבל "אנחנו" לפחות מנסים. לולא היה בכך משהו וולגרי - ואין דבר המאוס על ברוך יותר מן הוולגריות, לבד אולי מן הסנטימנטליות שהיא בעיניו רק פן דוחה במיוחד של הוולגריות - הייתי אומר שברוך הוא סנוב.

אביעד קליינברג על "מה נשמע בבית" מאת אדם ברוך, הוצאת דביר. גיליון מס' 622

ציפר אצל ציפר הוא עורך ספרותי רב השפעה וחורץ גורלות, ובאותה עת הוא אובייקט מיני מנוצל. הוא שכיר שאימת הפיטורין מרחפת על ראשו, וגם אינטלקטואל מבריק ובשל.

סמי מיכאל על "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" מאת בני ציפר, הוצאת אוב. גיליון מס' 624

מארקס הוא מאלה שאנחנו מחכים לספרם הבא כמו לפגישה עם חבר. בימים שעוד ניסו למכור לנו כאן שעלם שזוף עם בלורית ונערה יחפה עם קוקו שהולכים יד ביד בשדה זאת אהבה, הגיע מארקס והפך את הלכלוך של החיים לנשף, ואת המגונה שבתאוות הבשרים למעשה חסד.

מנשה נוי על "זיכרונות מהזונות העצובות שלי" מאת גבריאל גרסיה מארקס, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 641

צריך להקדים ולהודות שכותבת שורות אלה היא בערך האדם הכמעט פחות מתאים בעולם לחוות את דעתו על ספרי מתח ומסתורין. מעשה התשבץ ההדוק של העלילה הבלשית נשאר סתום ומעורפל בעיני ברוב המקרים גם לאחר שנפתר, וזה עוד מחוויר לעומת עלילות ספרי הריגול וסרטי הריגול, שמביאות אותי אל מצוקתו המוחלטת של האנאלפבית מול "הכוחות": הכל יכול לקרות אצל כולם, בו זמנית, כיוון שכולם כמעט תמיד הם בעד ונגד כולם.

רונית מטלון על "מכתב לשופט" מאת ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד. גיליון מס' 648

פיסארניק שמה קץ לחייה בגיל שבו דאנטה אליגיירי מצא עצמו ביער אפל. אני מזכירה עובדה זו על מנת לשכוח אותה.

שרון אס על "בלילה הזה, בעולם הזה" מאת אלחנדרה פיסארניק, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 656

בעיני, רובין שארמה הוא הקליידרמן של "הדרך אל האושר".

אבי גרפינקל על "גלה את ייעודך עם הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מאת רובין שארמה, הוצאת כתר. גיליון מס' 661

לפני כמה שנים, בדרום צרפת, באחד מלילות פסטיבל השירה בלודב, ראיתי את טאהא מוחמד עלי פוסע לאורך דרך צדדית, תוקע עיניים בנוף חשוך. כשקלט אותי חייך ואמר: "יפה כאן. כמו בספוריה". "אני לא רואה כלום", עניתי לו, "רק חושך". החיוך שלו התרחב עוד יותר והוא ענה: "זיכרון זה תמיד חושך"

רוני סומק על "שירים" מאת טאהא מוחמד עלי, הוצאת אנדלוס. גיליון מס' 675

אין מרחק רב כל כך בין משפטי המחץ של הספורט הישראלי למשפטי המחץ של הפוליטיקה. את המשפט "ערפאת נע בין מוות לריפוי מלא" אמר ראש אמ"ן, ולא חלוץ מרכזי. את המשפט "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תישרף" אמרה אשת ראש הממשלה ולא מאמן כדורסל, ואת משפט המחץ החביב עלי ביותר בספר, "בכל מקום ששימשתי יועץ - הממשלה נפלה", אמר מי שהעיד על עצמו כי "יש לי תשעים אחוזים כישורים לכהן כשר חוץ".

דרור בורשטיין על "הוצא מהקשרו: משפטי המחץ של הפוליטיקה הישראלית" בעריכת מרדכי אלון ואמיר דורון, הוצאת גלורי. גיליון מס' 676

ב"חורף" חיים בני אדם חסרי זהות מינית. דו מיניים שהם בו בזמן חסרי מין. לא זכריים ולא נקביים אלא אחד שלם, גם גבר וגם אשה ובעצם משהו באמצע, או במשותף... לה גווין המציאה את "חורף" בימים שלפני המהפכה הפמיניסטית. לפני שחוגים ללימודי מגדר הציפו את האוניברסיטאות ולפני שמרב מיכאלי התחילה לדבר אל הציבור בגוף נקבה.

לירז אקסלרד על "צד שמאל של החושך" מאת אורסולה ק' לה גווין, הוצאת ינשוף. גיליון מס' 678

"והוא האור" הוא תזכורת מרתקת לאופן שבו היא מיאנה להיענות לתביעותיו של הממסד הספרותי של שנות ה-40. נאמנה לעצמה, לעברה, לביוגרפיה שלה, היא הציבה מודל אלטרנטיבי להתמודדות עם העבר האישי והלאומי. היה לא מעט אומץ בעמידה הזאת כנגד המילייה התרבותי של זמנה.

מיכאל גלוזמן על "והוא האור" מאת לאה גולדברג, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 681

וזהו, אולי, הדבר הטבוע בחמשת הסיפורים הללו, העובר בהם לכל אורכם: התשוקה, שהיא כמעט תמיד תשוקה של אשה (של נערה), להיחלץ מבדידות בלתי נסבלת, הרצון להיוושע, להיגאל, המוליד רגע שברירי של חסד ושל התעלות, שמיד אחריו מגיעה ההכרה בחוסר התוחלת של התשוקה הזאת, ועמה השיבה אל "דלת אמותיה" של הבדידות.

גיש עמית על "פגישה, חצי פגישה" מאת עמליה כהנא כרמון, הוצאת הקיבוץ המאוחד. גיליון מס' 686

המחברים מאמינים כי "מה שסביר שיקרה לכם בעקבות קריאת הספר הוא פשוט למדי: תתחילו לשאול אינסוף שאלות". יש אולי אנשים בעולם שהספר הביאם לבלשות אינטלקטואלית. גם חסמב"ה הביא ילדים משכונתנו לחשוף אלימלך זורקינים. איני מאמין בלהטוטנים היודעים ללמד אנשים לחשוב, להרגיש ולהמציא.

אריאל רובינשטיין על "פריקנומיקס" מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, הוצאת כתר. גיליון מס' 699



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו