בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיא הרגש: על הכמיהה לבית בספרות המערב

כל חודש רגש אחר, והפעם: "האודיסיאה" וסיפור קצר של יוזף רות מייצגים את החוויה הרווחת של המודרניות הגלובלית

10תגובות

השפה כה נחוצה להבנת עצמנו ואחרים, עד שלעתים היא מאכזבת אותנו כשאינה מספקת מלה לחוויה, בעיקר אם אותה חוויה מכילה רגשות חזקים ומעיקים. אם שפה היא הבית שבו מתגוררת התודעה, הרי זה אירוני שלתחושת ה"חוסר בית" - - Homelessness אין שם ברור, כאילו אנו נידונים להיות חסרי בית פעמיים, פעם אחת בעולם החיצוני ופעם שנייה בתודעתנו.

"חוסר בית" הוא החוויה הקיומית של זרות לסביבתנו, של חוסר שייכות, של רצון לעזוב, של תחושה שאנו שייכים למקום אחר, מבלי לדעת לאן. אך למרות זאת, לחוויה הרווחת של המודרניות הגלובלית אין מלה שתסייע לנו לתפוש את משמעותה. אולי החוויות והרגשות שאין להם שם רודפים אותנו דווקא משום שאיננו יודעים איך לתפוש אותם בתודעה. אולי רק סיפורים יכולים לעזור לנו לתפוש את מה שאין לו שם.

באופן מפתיע, גם לניגוד של "חוסר בית" אין מלה. מבחינה פילוסופית, "להיות בבית" או "להתגורר" בעולם - כפי שהיידגר הציג זאת - משמעו קשר לא רפלקסיבי כלפי העולם, כלומר, לנוע, לפעול, להרגיש באמצעות ביצוע המשימות והפעולות הרגילות שלנו, על פי מתכונים ידועים היטב, מבלי לחשוב עליהם. להיות בבית בעולם מצריך מין קשר של "אי-מחשבה" כלפי העולם. היידגר מסביר זאת היטב: "כשאנו מאכלסים משהו, הוא כבר אינו אובייקט מבחינתנו אלא הופך לחלק מאתנו וחודר לקשר שלנו לאובייקטים אחרים בעולם". להיות בבית בעולם פירושו לא לתפוש אותו כחיצוני לנו, לא להתבונן בו כאובייקט. רק כשהוא איננו - הבית נהפך לנראה, כשהבית ישנו הוא אובייקט שחומק מהבנה.

שניים מהסיפורים החזקים ביותר של תרבותנו עוסקים בכמיהה לבית אבוד. סיפור אחד הוא כמובן האודיסיאה (שנכתבה ב-850 לפני הספירה לערך): אודיסאוס מגיע למקומות מרוחקים מאוד, גובר על מפלצות ומגיע לאיים בהם הוא יכול, בכל יום, לאכול אוכל נהדר ולעשות סקס נהדר. אבל אודיסאוס, אף שהוא אינו מרגיש חסר בית אף פעם, מעדיף לוותר על כוח, הרפתקה וחיים נוחים כדי לחזור הביתה. וההגדרה של ביתו היא מודרנית להפתיע: בית הוא לא איתקה, שבה הוא המלך, הוא לא טריטוריה והוא לא קבוצה. אלא, בית הוא אדם: אשתו, פנלופה - האשה הערמומית והאמיצה שחיכתה לבעלה במשך עשרים שנה. בית הוא נאמנותה של אשה דגולה.

בעוד שבנראטיב היווני יש חזרה הביתה, היהודים, לאורך רוב ההיסטוריה שלהם, אינם יכולים לחזור הביתה. אחרי שמקדשם בירושלים נחרב (בפעם הראשונה במאה השישית לפני הספירה ובפעם השנייה במאה הראשונה לספירה הנוצרית), יהודים הגדירו את חוסר הבית שלהם כגלות והפכו זאת למקור ליצירתיות רבה בדת, בליטורגיה ובתרבות. ההבט המקורי ביותר של העם היהודי היה הדואליות של קיומו: הוא יצר בתים עשירים מבחינה רוחנית בכל מקום שאליו הגיע בעולם, אך סירב להיות בבית בכל מקום שהוא בעולם והתעקש על האבחנה בין בית מוחשי לבית רוחני, כשהשני מתקיים בממלכת הדמיון, בעתיד המשיחי ולא בהווה הקונקרטי. לדידם של היהודים, הבית המוחשי היה אמור להישאר מעון זר, זמני.

היהודים פיתחו תפישה שונה מזו של העולם העתיק ביחס לגלות. האתונאים החשיבו גלות כאחד העונשים הקשים ביותר שאפשר להשית על מי שמרד נגד המדינה. גלות היתה מוות חברתי משום שהיא גזלה מהאדם את אזרחותו, כבודו ויכולתו לחלוק עם אחרים שפה משותפת, הכלי היחיד שיוצר חיבור עמוק עם אנשים אחרים.

אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני הדגול, הגדיר להפליא תפישה כזו של גלות: לדבריו, היא "קרע כפוי שאין לאחותו בין בן אדם ובין מקום הולדתו, בין העצמי ובין ביתו האמיתי". בגלות, טוען סעיד, ישנו "עצב" ש"לא ניתן להתגבר עליו לעולם", משום שהיא גוזלת מבני האדם את "המזון הרוחני" של המסורת, המשפחה, הגיאוגרפיה"; ואני הייתי מוסיפה - של השפה, המזון הרוחני העמוק מכולם. אבל עבור היהודים, גלות היתה מבנה קבוע של תודעה, מקור לסולידריות עם יהודים אחרים, ליצירתיות ולתקווה מעבר לגבולות המדינה והטריטוריה. יהודים נהפכו לעם הספר לא רק אחרי הגלות, אלא הודות לגלות. במשך שנות הגלות הם הפגינו את יכולתם הייחודית ויוצאת הדופן להתקיים מעבר לתחום הטריטוריה והריבונות הפוליטית.

ישנו סוג נוסף, סוג שלישי של חוסר-בית מודרני ביותר, כזה שמתרחש בתוך ביתנו. "הגלגול" של קפקא הנציח את התמה של התעוררות כזר בביתך. אבל סיפורו הקצר, המטריד, של יוזף רות, "The Bust of the Emperor" ("פסל הקיסר", 1935), מעניק לתמה זו זווית אחרת, כשהעצמי נותר כפי שהוא והסביבה משתנה.

סיפורו של רות - הסופר היהודי-האוסטרי שנולד בגליציה ב-1894 אחרי שנהפכה לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית - מתרחש בגליציה אחרי מלחמת העולם הראשונה. לדמות הראשית, הרוזן פרנץ קסאבר מורסטין, יש פרוטומה (פסל של ראש וכתפיים) עם דמות הקיסר פרנץ יוזף בחזית ביתו, ולמרות העובדה שמולדתו שייכת כעת לאומה החדשה של פולין, הוא מסתובב במדי קצין בחיל הפרשים האוסטרי. המספר מציין כי: "כל האנשים הללו שמעולם לא היו אלא אוסטרים... החלו, בהתאם ל'פקודת היום', לקרוא לעצמם חלק מה'אומה' הפולנית, הצ'כית, האוקראינית, הגרמנית, הרומנית, הסלובנית, הקרואטית. אבל הרוזן מורסטין היה בין היחידים שהמשיכו להתייחס לעצמם כ'מעבר ללאום'". מה שמקשה על הרוזן לקבל את הגיאוגרפיה הפוליטית החדשה ואת הגבולות החדשים, הוא העובדה שנשללים ממנו הכוח וההשפעה שהיו לו לפני כן, בימי האימפריה. לפני המלחמה הוא שימש כמתווך בין תושבי האזור ובין המדינה. הוא דיבר בלשונותיהם הרבות ומעמדו היה ברור לו. באותו עולם קוסמופוליטי ורב-גוני היתה לו תחושה של בית. עם הפיכתה של פולין לאומה עצמאית, הרוזן מורסטין מאבד את תפקידו ומעמדו הקודם. יום אחד הרשויות הפולניות מצוות על הרוזן להסיר את הפרוטומה של הקיסר. לאחר שהוא מסיר את הפסל ודואג לקבור אותו, מורסטין פורש לדרום צרפת: "ביתי הקודם, המונרכיה... היה בית גדול עם דלתות רבות וחדרים רבים לאנשים מהרבה סוגים שונים", הוא מספר. "הבית הזה חולק, נשבר, נהרס. אין לי קשר למה שיש שם עכשיו. אני רגיל לגור בבית, לא בבקתות". הרוזן מורסטין עוזב לצרפת והמעבר הזה רק מדגיש כי הגלות האמיתית קרתה לפני כן, כשהיה עדיין בארץ מולדתו.

סביבה מוכרת יכולה להפוך זרה לנו כשהסטטוס הפוליטי שלה משתנה (לדוגמה, כשנחקקים חוקים חדשים, אנטי-דמוקרטיים, כשאליטות חדשות מחליפות אליטות ישנות, כשה"מקדונלדסים" וה"גאפים" וה"זארות" משנים את הנוף העירוני שהכרנו). הרוזן מורסטין גר באותו הבית, אוכל את אותו האוכל, משקיף על אותו הנוף, מתקשר עם אותם אנשים - ולמרות זאת הוא נהפך לגולה.

הוא חווה את מה שפרויד תיאר בעוצמה רבה כ"אונהיימליך" (Unheimlich), כלומר, התחושה שמשהו בסביבתנו הביתית והמוכרת נהיה מוזר, מסתורי, זר. הזרות שבמוכר מטרידה הרבה יותר מהזרות שבמקום חדש לחלוטין ובלתי מוכר. עבור פרויד, האונהיימליך - הזר שבמוכר - הוא מקור לחרדה עזה. אפשר לנחש בקלות למה: האונהיימליך עושה חפיפה בין שני דימויים, האחד של משהו מוכר וידוע, והשני שמשרה תחושת של זרות וריחוק, ושני דימויים ורגשות אלה נשזרים זה בזה עד כדי כך שאי אפשר לדעת האם אנחנו בעבר או בהווה, האם אנחנו בבית או בגלות, האם הבית מאיים עלינו או מגן עלינו, האם אנו נראים או בלתי-נראים. שלא כמו היהודי בגולה - שכמה בהנאה לבית הגואל, הדמיוני שעוד יבוא - זוהי גלותו של אדם שאיבד את ביתו לעד. ובכל זאת הוא תקוע בו.

חיים במצב של חוסר בית או אונהיימליך (היותך זר בבית שאינך יכול לעזוב) הם בלתי נסבלים, אך הם חומר לספרות נהדרת, משום שהם מאפשרים משחק מורכב בתפישות עולם: להפוך דמויות למקורבות ולזרות לעצמן בעת ובעונה אחת. מורסטין - כמו יוזף רות עצמו - מגדיר את ביתו כאימפריה האוסטרו-הונגרית האבודה.

ג'"מ קוטזי, שכתב על יוזף רות, טען כי פרויד, כמו רות, היה רדוף על ידי הפחד לראות את האימפריה מתמוטטת. ב-1918, עם תום המלחמה, פרויד כתב: "אוסטרו-הונגריה אינה עוד. איני רוצה לחיות באף מקום אחר... אמשיך לחיות עם הטורסו ואדמיין שהגוף שלם". לדוברי הגרמנית, דבריו של פרויד נשאו הד לשיר של רילקה - "טורסו ארכאי של אפולו" - שיר על פסל חסר ראש שהטורסו שלו "נותר רווי בזוהר מבפנים". אכן, התמוטטותה של האימפריה הישנה ויצירת כמה מדינות לאום חדשות המבוססות על אתניות היו כטורסו שבור, חסר ראש, רווי בזוהר אך שבור לחתיכות. מדינות הלאום החדשות האלו היו פחות מסבירות פנים כלפי היהודים, משום שהיהודים לא היו קשורים לקרקע. יהודים התנהלו היטב במדינה האימפריאלית העל-לאומית, אך בעידן החדש של מדינות לאום, הם החלו להרגיש זרים, אונהיימליך.

אולי מסיבה זו, הרבה יהודים אשכנזים ערגו למה שנקרא בשפה הגרמנית "Heimat" - מושג שאי אפשר לתרגם, שמסמל את הכמיהה לשייכות, לקהילה מתוחמת, מסורת, על קרקע ברורה שבה כל אחד יודע את מקומו. הבית הזה יציע לאותם יהודים שונים מאירופה שפה אחת, דת אחת, מערכת סמלים אחת. הוא יהפוך אותם לקבוצה אחת המתוחמת בטריטוריה ברורה. ישראל נועדה להיות "Heimat" שכזה. עבור הציונים (ועבור הפלסטינים), קרקע הפכה לבית, בית שעליו הם נלחמו עכשיו, בית שכעת שירטט מחדש את גבולות זהויותיהם המורכבות והמרובות לכדי טריטוריה פנימית ברורה, ליניארית ומהודקת היטב.

סיפורו של יוזף רות טוען בעוצמה כי האומה היא בית צר. הבית הוא, כפי שהוא מכנה אותו, "בקתה". בית, כפי שמורסטין מתאר זאת בהצלחה, יכול להיות רק מעון עם "דלתות רבות וחדרים רבים לאנשים מהרבה סוגים שונים" וזהו לא הבית שאומות יכולות להציע. מדינות לאום יוצרות סדר, משמעת, הומוגניות, שוויוניות, איחוד, איגוד, גבולות והדרה, משום שמדינות עובדות ללא הרף ליצירת דמיון, סולידריות, הומוגניות; הן עובדות ללא הרף ליצירת אחווה בין החברים בקבוצה והדרת אלו שאינם חברים בה (ליהודים אירופים עצמם היתה התנסות ישירה בכוחן העצום של מכונות הביורוקרטיה החדשות הללו שייצרו בו-זמנית קשרי אחווה והדרה).

אנשים רבים - גרמנים, צרפתים, ישראלים - רוצים להגדיר את עצמם על ידי הגבולות והקשרים בקבוצתם ואל הטריטוריה שלהם. אבל אחרים, רבים אחרים, אינם מתאימים לגבולות מנטליים אלו מפני שהם גדלו בבתים מרובי קומות וחדרים. אם כך, מהו "בית" עבור אותם רבים שאינם מרגישים בבית באותם בתים שמגייסים חברים נלהבים ללא הרף, באופן אקסקלוסיבי? סיפורו של יוזף רות נותן רמז: אין לנו בית, רק כמיהה לקיסר שאיננו. לא נותר לנו אלא להתהלך בגאון בבגדי פרש חסרי תועלת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו